פוקימון; במהירות החושך – פרק 10: מלחמת האזרחים / איידן סוייר

פרולוג – https://pocketmonsters.co.il/?p=42312

פרק 1 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43596

פרק 2 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43702

פרק 3 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43777

פרק 4 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43814

פרק 5 – https://pocketmonsters.co.il/?p=44114

פרק 6 – https://pocketmonsters.co.il/?p=44145

פרק 7 – https://pocketmonsters.co.il/?p=44276

פרק 8 – https://pocketmonsters.co.il/?p=44295

פרק 9 – https://pocketmonsters.co.il/?p=44419

– – – – –

ריאן חזר אל מרכז הפוקימונים עם התג הנוצץ בידו, מתכנן להפתיע את ריק כשיראה מה יש לו שם. הוא פתח את הדלת ומצא את ריק מיד. לחרדתו, הוא לא היה לבד.

"והנה האח האובד", אמרה גרייס.

"מה… גרייס!" מלמל ריאן, "מה את עושה כאן?"

"מחפשת אתכם. חשבתם שתוכלו לברוח לי, אבל אני יודעת בדיוק לאן התכוונתם להמשיך. ללכת בעקבות התגים, לא קשה לדעת בכלל", אמרה, "אני רואה שגם הצלחת לזכות באחד".

ספירו של גרייס ישב על כתפה, מנקר גרגירי-יער מידה. צ'יקוריטה ישבה בחיקו של ריק, ונראתה מרוצה אחרי זמן רב שלא ראתה אותו. ריק התקרב אליו, מביט בתג שבידו.

"הייתי שמח אם היינו מסכימים שאתה הולך להילחם בפלקנר בלעדי".

"ואני הייתי שמח אם היית מדבר איתי לפני שהחלטת לשבת ולקשקש פה עם ההיפית המעצבנת הזאת שוב. בגללך היא עוד תחשוב שהיא רצויה".

"אם לא היית בורח, זה לא היה קורה".

"אל תאשים אותי! אנחנו לא יודעים להילחם כצוות, ואתה יודע את זה. אתה סתם מקנא שהצלחתי לנצח את פלקנר בכוחות עצמי".

"אתה צודק, ריאן. אם אנחנו לא יודעים לעבוד כצוות, ואתה תמשיך לעשות כל דבר בלעדי, אני חושב שהייתי מעדיף להמשיך את המסע שלי עם גרייס הרבה יותר מאשר אתך".

ריאן רתח מזעם לשמע המילים הללו. הוא לא רצה להיפרד מריק, אבל המחשבה שהוא מעדיף את גרייס על פני אחיו הרתיחה את דמו.

"נצא מחר בבוקר אל העיר אקרוטיק. בוא איתנו אם אתה רוצה, אבל אם אתה מחליט לבוא, בלי ריבים מיותרים".

"וגם בלי להבריז לי יותר", אמרה גרייס, "אתם יודעים כמה דאגתי כשקמתי בבוקר ואמרו לי שכבר יצאתם והסתבכתם עם הספינראקים?"

"למה כל כך חשוב לך בכלל לבוא איתנו?" צעק עליה ריאן, "את לא מאמנת פוקימונים".

"כבר אמרתי לך, צורפתי אליכם, ואני מתכוונת לדאוג שלא תפגעו בפוקימונים".

"ונניח שתגלי שאני כן פוגע בפוקימונים. איך תכריחי אותי להפסיק?"

גרייס שתקה. היא לא ידעה מה לענות, ולמען האמת גם לא חשבה על זה בעצמה.

"את רואה? את לא שווה כלום, רק מפריעה ולא מועילה. אנחנו לא רוצים אותך איתנו".

"תפסיק, ריאן, זה לא נכון!" אמר ריק, "אני רוצה שגרייס תישאר, ואם זה לא מוצא-חן בעיניך, אתה יכול להמשיך את המסע שלך לבד".

בלילה, לאחר שריק וריאן הלכו לישון, גרייס ירדה במדרגות אל אחד מחדרי הטיפולים, שם מצאה את האחות. היא הייתה עסוקה בטיפול בטוטודייל, שכבר נראה כמעט בריא לחלוטין.

"מה את עושה מחוץ למיטה?" שאלה אותה האחות.

"אני לא יכולה להירדם", אמרה גרייס, "אני כל הזמן חושבת על מה שריאן אמר. בטח שמעת מה הוא צעק עליי היום בלובי".

"כן, שמעתי. את מתכוונת לזה שאת לא מועילה?"

"בדיוק. מה יקרה אם אני אראה משהו לא בסדר, ולא אוכל לתקן אותו?" שאלה גרייס.

"כנראה שלא תוכלי", ענתה האחות, "כשהייתי צעירה גם אני רציתי לתקן את העולם. מהר מאוד הבנתי שרוב האנשים לא יקשיבו לי, לא כי הם רעים, אלא פשוט כי הם אף פעם לא רוצים להודות בטעויות. בגלל זה החלטתי לעשות מה שאני יכולה כדי לעזור למי שאפשר וזקוק לי, וכך החלטתי להיות אחות".

"לא הייתי מסוגלת להיות אחות", אמרה גרייס, "הלימודים קשים לי מדי. בקושי עברתי את בחינות הסיכום".

"יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות כדי לסייע לאחרים. אני בטוחה שתמצאי מה שמתאים לך".

גרייס שמעה רחש מפינת החדר. היא הסתובבה וראתה את צ'יקוריטה שלה, שירדה בעקבותיה לראות מה קרה. גרייס רכנה אליה וליטפה את העלה שעל ראשה.

"את לא שומרת את הפוקימונים שלך בפוכדורים?" שאלה האחות.

"לא. אני נותנת להם להסתובב חופשי, אני חושבת שהם אוהבים את זה".

"נראה לי שצ'יקוריטה שלך אוהבת להיות בחברתך. אני חושבת שבשבילה, כבר שינית את העולם".

למחרת, ריאן הצטרף אל ריק וגרייס למסע אל העיר אקרוטיק, אך לא הפסיק לקטר כל הדרך.

"תפסיק עם זה, ריאן", אמר ריק, "ייקח לנו כמה ימים להגיע לאקרוטיק, אני מאוד אשמח לא לסבול את מצב הרוח הזה כל הדרך".

"ואני אשמח לא לסבול אותה כל הדרך. זה עוזר לי?"

"אל תתייחס", לחשה לו גרייס.

ריק החליט לנסות טקטיקה אחרת. "אתה לא מתרגש לראות סוף סוף את העיר אקרוטיק? עכשיו אנחנו יותר קרובים מאי-פעם להגיע לשם".

"מה כל כך מיוחד באקרוטיק?" שאלה גרייס.

"המצבות והאנדרטאות של מלחמת האזרחים. המלך לורנס השני ביצע שם את הניצחון המוחץ שלו, ואפשר לומר שריאן מעריץ אותו".

"מה יש להעריץ מישהו שמת לפני 150 שנה?"

"את לא תביני", ענה ריאן, "הוא היה גיבור. הוא איחד את ג'וטו תוך פחות משנה. בזכותו העיר גולדנרוד היא עיר הבירה שלנו, וכל הטכנולוגיה שפותחה שם עומדת לרשותנו".

ריק הכיר את הסיפור היטב. הוא לא היה כל כך טוב בהיסטוריה כמו ריאן, אבל על מלחמת האזרחים הוא למד בבית הספר וגם בבית בגלל ריאן. כשמחוז ג'וטו היה מדינה עצמאית ובראשה עמד מלך, העיר גולדנרוד הייתה המרכז השלטוני, בעוד אקרוטיק הייתה המרכז הדתי. במשך 500 שנה השלטון היה יציב ומאוזן בין שתי הערים, אבל אז החלה מתיחות ביניהן, שהובילה לפרוץ מלחמת האזרחים.

במהלך המלחמה, המדינה כולה נקרעה לשניים מרוב סכסוכים בין תושביה. בסופו של דבר, לאחר כמעט שנה של קרבות שהוכרעו פעם לכאן ופעם לכאן, הצליח המלך לורנס לשלוח מרגלים אל העיר אקרוטיק, והם שרפו את הסמל הדתי החשוב ביותר בעיר – מגדל האש. המרגלים הצליחו לחדור עד לראש המגדל ולהבעיר את החדר הגבוה ביותר, מגדל הפעמונים, הקרוב ביותר לשמיים. כתוצאה מכך, העיר אקרוטיק ותומכיה, שהיו ברובם אנשי-דת אדוקים, האמינו שהאלים נטשו אותם כעת והמורל שלהם נפגע קשות. המלך לורנס כבש את העיר תוך שלושה ימים, והכריז על ג'וטו כממלכה חילונית ועל מוסדות הדת ככפופים לשלטון המלך באופן מלא.

המלך לורנס השני אמנם ניצח במלחמה, אבל ההמשך היה פחות טוב עבורו. ללא בסיס דתי חזק בממלכה, תושבי ג'וטו החלו להטיל ספק בשלטון האבסולוטי. לורנס היה רק מלך, לא אלוהים, והתושבים לא הבינו למה עליהם להיות כפופים למלך שהוא בן-אדם בדיוק כמוהם. קבוצות של מורדים קמו בממלכה במהלך העשורים הבאים, ולאחר מותו של המלך לורנס, הם הצליחו להדיח את המלך הבא, אנדרו התשיעי. לאחר מהפכה קצרה, במהלכה איבד המלך אנדרו את תמיכת התושבים כולם, הוא הודיע כי הוא מוותר על המלוכה ומכריז על ג'וטו כדמוקרטיה.

למרות התוצאות ההרסניות עבור שושלת המלוכה, ריאן עדיין התעקש כי לורנס השני היה גיבור. בנו אנדרו היה מלך לא-יוצלח לדעתו, והעובדה שלא הצליח לשמור על השגיו של אביו הייתה לחלוטין אשמתו בעיני ריאן.

לאחר שנזכר לאן פניהם מועדות, ריאן נהיה רגוע יותר. כבר לא עניין אותו יותר לריב עם גרייס, הוא רק חיכה להגיע לעיר אקרוטיק, שם עוד לא ביקר מעולם.

"אם כל כך רציתם להגיע לשם תמיד, למה לא ביקשתם מההורים שלכם לקחת אתכם כשהייתם ילדים?"

"אבא שלנו תמיד היה מאוד עסוק", ענה ריק, "הוא גם השקיע המון בעבודה שלו, וגם היה צריך לגדל את שנינו כמעט לבדו. זו עבודה קשה לגדל תאומים".

"מה עם אימא שלכם?"

"היא כמעט אף פעם לא הייתה בבית. תמיד בעבודה. אם לא הייתה לנו תמונה שלה בבית, בטח לא היינו זוכרים אפילו איך היא נראית".

"אני מצטערת לשמוע", אמרה גרייס.

"תצטערי", מלמל ריאן, אבל היא לא שמעה אותו.

"אמרת משהו?" שאל ריק. ריאן לא רצה לחזור על מה שאמר, אבל לפתע, מולו, ראה משהו שהציל אותו מכך.

"תסתכלו לשם!" קרא.

גרייס וריק הביטו על המקום אליו הצביע ריאן. מה שנראה כמו עץ קטן ומשונה עמד בדרכם. כשהעץ זז בדרך לא-טבעית, הם הבינו שזה כנראה פוקימון.

"זה כנראה סודוודו", אמר ריק, "שמעתי שהם נדירים מאוד".

"אם הוא נדיר כל כך, אני אתפוס אותו", אמר ריאן, "צמחים חלשים מול אוויר, נכון?"

"כן, אבל…"

"ספירו, אני בוחר בך!"

סודוודו ראה את ספירו צולל לעברו, אך לא נראה מתרגש כל-כך. הוא ניפח את חזהו, רגע לפני שספג נקירה חזקה מספירו, אך לא נראה שהיא השפיעה עליו כל כך.

"למה זה לא כאב לו? ספירו, נסה שוב, והפעם תתמקד!"

"ריאן, תקשיב לי…"

ריק ניסה לדבר, אבל נראה שריאן לא שומע ורק ממשיך לתת לספירו פקודות. ספירו הסתובב לעברו וניסה לצלול שוב, והפעם סודוודו נראה מוכן יותר לקראתו. מתוך חזהו המנופח הוא ירק משהו גדול וכבד למראה. הוא פגע בספירו והצמיד אותו לקרקע, וכעבור שבריר שנייה, שכב ספירו חסר-אונים מתחת לסלע הכבד.

"מה זה היה?" זעק ריאן.

"ריאן, סודוודו הוא לא פוקימון-עשב אלא פוקימון-אבן. רוב הסוגים שחזקים נגד עשב הם גם חלשים מול אבן, וסודוודו מתחזה לעץ כדי לנצל את החולשות האלה. כך הוא שורד".

דמו של ריאן בער, והוא היה נחוש לנקום בסודוודו על הניצחון שלו על ספירו.

"בסדר, טוטודייל, אני בוחר בך עכשיו!"

למראה טוטודייל, סודוודו כבר לא חייך. מים הייתה חולשה ידועה של פוקימוני-אבן, וכאשר אקדח המים של טוטודייל פגע בו, נראה שסודוודו סובל מאוד. הוא הסתובב וניסה לברוח מהמקום.

"אל תתן לו לברוח, טוטודייל! חסום לו את הדרך!"

טוטודייל היה מהיר הרבה יותר מסודוודו, שכפוקימון-אבן היה כבד ומגושם. הוא עקף אותו בכמה שניות של ריצה, והביט בו במבטו החודר. סודוודו קפא במקום. מכאן, לא היה קשה בכלל לפגוע בו עם אקדח-מים ממוקד היטב, והסילון העז הכשיל את סודוודו מרגליו.

"פוכדור, צא!"

הפוכדור לכד את סודוודו, אשר החל לרעוד ולהתעוות בתוכו. תחושת ניצחון עלתה בריאן על הפוקימון החדש שלכד, כאשר לפתע, הפוכדור התנפץ לרסיסים. סודוודו הצליח להביס את הפוכדור ולא להילכד, והוא החל לברוח כל עוד נפשו בו. לריאן לא הייתה שום כוונה לתת לו לברוח והוא כבר התכונן לזרוק עליו פוכדור נוסף – עד שהושיט את ידו אל כיס הפוכדורים שבתיקו, וגילה שהוא ריק.

"אוי, לא! נגמרו לי הפוכדורים!" קרא ריאן, "תעשו משהו!"

"אני לא עוזר לך לתפוס פוקימונים, שכחת?" אמר ריק.

"ריק, אין לי זמן להתווכח אתך", אמר ריאן, "הוא בורח! אתה לא רואה?"

"אתה צריך לתפוס את הפוקימונים שלך בעצמך".

"לא הייתה לך שום התנגדות כשתפסתי בשבילך את ספירו!"

"זו הייתה יוזמה שלך. אתה זה שרצית שלכולנו יהיו ספירואים".

"אל תהיה כפוי-טובה!"

מאוחר מדיי. הוויכוחים בזבזו זמן רב מדיי, וסודוודו נעלם בין העצים. עכשיו, גם אם ילכו לחפש אותו, לא יהיה להם סיכוי למצוא אותו בחורשה.

ריאן פנה אל ריק, פניו אדומות מזעם.  "הכול בגללך", צעק, "יכול היה להיות לי עכשיו סודוודו! עכשיו אין לי בכלל איך לתפוס פוקימונים יותר!"

"אם לא היית מבזבז את כל הפוכדורים שלך על ספירואים…"

"אל תתחיל איתי! אתה חייב לי, אתה שומע? רק בזכותי יש לך ספירו בלי שבזבזת אף פוכדור!"

"טוב, בסדר", פיהק ריק, "אני אחזיר לך פוקימון, אל תדאג. אבל אני חושב ששנינו היינו מפסידים אם הייתי מבזבז עוד פוכדור על סודוודו ולא מצליח לתפוס אותו".

"בגללך לא נדע אם היית מצליח או לא!"

"אני במקומך לא הייתי דואג ממה שיכול היה לקרות, ויותר מודאג מהעובדה שנגמרו לך כל הפוכדורים".

ריאן רצה להתווכח אתו, אבל לאחר שנרגע מעט, הבין שריק צודק. הוא בזבז את כל הפוכדורים שקיבל מפרופסור אלם, ולא היה לו מספיק כסף לקנות עוד פוכדורים בעיר הקרובה.

"מה נעשה?" שאל ריאן, "אי אפשר להיות מאמן טוב עם שני פוקימונים!"

"שלושה", הזכיר לו ריק.

"פינקו לא נחשב, הוא סתם מפריע".

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה על פוקימון שלך?" צעקה גרייס.

"מי שואל אותך?" צעק עליה ריאן בחזרה, "גם את יודעת רק להפריע!"

"חברים, תירגעו", אמר ריק, שלא היה לו חשק לעוד ריב, "אני יודע מה אפשר לעשות. למה שלא נלך לבקר את אחד מיצרני הפוכדורים שגרים באיזור? אולי נוכל לעבוד בשבילו קצת בתמורה לפוכדורים".

"אתה מתכוון לעשות סיבוב בדרך לאקרוטיק?" שאל ריאן, "אבל זה יאריך לנו את הדרך בהרבה!"

"לא אם נבקר בערים שיש בהן מכון, וככה בעצם לא נסטה מהמטרה", אמר ריק, "אם אני לא טועה, אפשר להמשיך מהעיר ויולט לכמה ערים שונות, נכון?"

"אפשר להמשיך לאקרוטיק, גולדנרוד או אזליה", אמר ריאן, "בעיירה אזליה חי יצרן פוכדורים ותיק. הדרך לשם עוברת דרך חורבות אלף, וגם זה מקום ששווה לבקר בו".

"אם ככה, בואו נלך לשם", אמר ריק, "שמעתי שבאזליה יש גם מכון של פוקימוני-חרק, יהיה לי ממש קל לזכות שם בתג".

וכולם הסכימו לדחות את הביקור בעיר אקרוטיק, לטובת עיקוף דרך אזליה.