פוקימון; במהירות החושך – פרק 4: ציפור דרור / איידן סוייר

פרולוג – https://pocketmonsters.co.il/?p=42312

פרק 1 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43596

פרק 2 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43702

פרק 3 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43777

– – – – –

ריק, גרייס, ריאן וטוטודייל שכבו על הדשא בחורשה. ריאן הביט סביבו, מחפש עוד פוקימונים פראיים לתפוס. "מה דעתכם על הליידיבה הזו?" הוא החווה בראשו על חיפושית אדומה במרחק כמה עצים מהם.

"תיזהר, ריאן, אל תבזבז את כל הפוכדורים שלך", אמר ריק, "אתה יודע שמותר לכול מאמן להחזיק אצלו רק שישה פוקימונים, קשה לדאוג כמו שצריך ליותר משישה. אלה צריכים להיות רק הטובים ביותר".

ריאן נאנח. "איך אפשר לבחור? כולם כל כך טובים".

"אתם יודעים שבמחוזות אחרים, מרשים למאמנים לתפוס יותר משישה פוקימונים?" אמרה להם גרייס. "מאמנים אמנם מחזיקים אצלם רק שישה, אבל הם יכולים לתפוס יותר, והשאר מועברים למחקר אצל הפרופסור שאצלו התחילו את המסע. זו הייתה המטרה המקורית של מסעות פוקימונים, לספק פוקימונים למחקר. פעם זה היה ככה גם בג'וטו".

"איפה זה קורה עכשיו?" שאל ריק.

"שמעתי שבמחוז הוואן זה עדיין ככה, אבל…"

"הלוואי שהייתי במחוז הוואן", אמר לעצמו ריאן.

"אתה צוחק, נכון?" שאלה גרייס, "לתפוס פוקימונים בהמוניהם ממש פוגע בהם! גם בפוקימונים עצמם וגם בכול המין שלהם!"

ריק ידע שמחוז הוואן שוכן במערב. היו בארץ ארבעה מחוזות המוקדשים לחקר הפוקימונים, ג'וטו היה אחד מהם, וממש סמוך אליו מחוז קנטו, והוא ידע שישנם עוד מחוזות בארצות אחרות.

"אם המטרה של מסעות פוקימונים הייתה לספק פוקימונים למחקר, למה הפסיקו עם זה?"

"כי מאמנים היו לוכדים פוקימונים בלי אבחנה", ענתה גרייס, "אוכלוסיות שלמות נכחדו, והטיפול בפוקימונים נפל על החוקרים. הרבה מאמנים אפילו לא הכירו חלק גדול מהפוקימונים שתפסו. כמובן שרוב הפוקימונים שהועברו למחקר היו חלשים ונפוצים, שכבר לא היה עוד מה לדעת עליהם, והמאמנים העדיפו לשמור אצלם את החזקים. בסופו של דבר, ליגת הפוקימונים הסכימה להטיל הגבלות, ועכשיו מאמני פוקימונים פשוט נמצאים בקשר קבוע עם החוקרים ומדווחים להם על התנהגויות הפוקימונים שלהם לפי בקשה".

טוטודייל פיהק וחשף את כל שיניו החדות. שיחות של בני-אדם לא עניינו אותו במיוחד.

"ומה קורה אם מישהו תופס פוקימון ומתחרט?" שאל ריק.

"תמיד אפשר לשחרר פוקימונים בחזרה לטבע, אבל כל מאמן חושב פעמיים לפני שהוא משחרר פוקימון שהוא השקיע זמן ומרץ רבים באימונים שלו. זו החלטה הרבה יותר קשה מפשוט לשלוח את הפוקימון שלך בלחיצת כפתור ולדעת שתוכל להחזיר אותו מתי שתרצה".

"אני עדיין חושב שזה היה עדיף", אמר ריאן, "הייתי תופס את כולם".

"בדיוק בגלל זה שינו את השיטה", נאנחה גרייס.

להקת ציפורים מעופפות עברה מעל ראשיהם. ריאן הזדקף והצל על עיניו. "ספירו!" אמר, "תחשבו מה היה קורה אם הייתה לנו להקה של ספירואים!"

"לא הקשבת לשום דבר ממה שאמרנו, נכון?" שאל ריק.

"טוטודייל, תירה עליהם באקדח-מים!" קרא ריאן. טוטודייל ירה סילון חזק של מים ופגע בכמה ספירואים. הלהקה כולה ראתה זאת, וכמו בתיאום מראש עברה לטיסת ראש-חץ ושינתה את מסלולה היישר לכיוון טוטודייל.

"תברחו! הם יפגעו בנו!"

בעוד שריאן, ריק וגרייס ברחו כל אחד לכיוון אחר, טוטודייל נותר לעמוד במקום. הוא נשרט שוב ושוב מטפריהם החדים של הספירואים, אבל שרט חלק מהם בחזרה בטפריו שלו, וכך המשיך להיאבק בלהקה כולה עד שצנח חסר-אונים על הקרקע. "עבודה טובה, טוטודייל. אני גאה בך", אמר ריאן כאשר החזיר אותו לפוכדור.

כאשר הספירואים הבינו מי אחראי לתקיפה שלהם, הם פנו לעבר ריאן. הוא מצדו נשאר לעמוד במקומו, והשתטח על האדמה ממש כאשר הטפרים כמעט ופגעו בו. חלק מהספירואים נתקעו בעץ שמאחוריו בטפריהם ומקוריהם, וריאן הצליח לאתר ביניהם כמה שנפגעו קשה יותר מהאחרים מהתקפותיו של טוטודייל. הוא שלף שלושה פוכדורים מחגורתו וזרק אותם לכיוון הספירואים.

"אתם שלי!" קרא, כאשר פגע בהם בפוכדורים. הוא אסף אותם בחזרה אליו, בדיוק כאשר שאר הספירואים חגו באוויר בחזרה לכיוונו, בדרך להתקפה נוספת. "תפגשו אותי בצ'ריגרוב!" קרא לעבר ריק וגרייס בעת שברח מהם לכיוון העיר, והספירואים בעקבותיו.

"הוא לא כל כך חושב קדימה, נכון?" שאלה גרייס.

"הוא יהיה בסדר", ענה ריק.

סערה גדולה התחוללה מעל מרכז הפוקימונים. ספירואים התעופפו וצווחו, וביניהם ריחף פוקימון מגנטי וירה ברקים לכול עבר. חשמל היה חולשתם של פוקימונים מעופפים, לכן הם לא העזו להתקרב.

"עוד מכת ברק, מגנמייט!"

ריק וגרייס הגיעו לצ'ריגרוב וראו אישה זקנה עומדת מחוץ למרכז הפוקימונים, צועקת פקודות למגנמייט אשר מרחיק את הספירואים ממרכז הפוקימונים. כעבור מספר דקות הם התייאשו ועפו משם, מגנמייט רודף אחריהם לעוד מרחק קצר. "ואל תחזרו!" צעקה אחריהם הזקנה.

"הכול בסדר?" שאל ריק.

"הספירואים האלה תקפו ילד שרץ לתוך מרכז הפוקימונים", אמרה הזקנה, "הם היו פורצים פנימה אם לא הייתי עוצרת אותם. הצעירים האלה, בטח הוא עשה משהו שממש הרגיז אותם אם הם רדפו אחריו ככה".

גרייס הנידה בראשה ונכנסה אל מרכז הפוקימונים.

"תודה רבה", אמר לה ריק ונכנס בעקבות גרייס. ריאן היה שם, מביט בטוטודייל שהתאושש כעת לצד סינדקוויל, צ'יקוריטה ופינקו.

"הם הסתלקו?" שאל.

"אל תדאג מהם יותר", אמר ריק.

"יופי! המשימה הוכתרה בהצלחה, והנה ספירו אחד לכול אחד מאיתנו!" ריאן נתן פוכדור אחד לריק ואחד לגרייס.

"תפסת אותם בשביל שלושתנו? תודה, באמת נחמד מצדך". ריק לקח את הפוכדור שלו. גרייס לעומתו היססה.

"רגע אחד, מי אמר לך שאני רוצה שתתפוס בשבילי פוקימון?"

"חשבתי שיהיה נחמד אם תהיה לנו להקה של פוקימונים, זה הכול".

"מה גרם לך לחשוב שאני רוצה לתפוס פוקימונים בכלל? לקחת אותם מהטבע ולהשתמש בהם להילחם בפוקימונים אחרים, זה אכזרי בעיניי!"

"שוב את מתחילה?" כעס ריאן, "אני תפסתי פוקימון בשבילך, ואת סתם כפוית טובה, זה מה שאת!"

"סליחה שלא רציתי שתתקוף את הספירואים האלה ותזיק גם לטוטודייל".

"בשביל מה יצאת למסע פוקימונים אם לא כדי לתפוס עוד פוקימונים?"

"אם זה באמת מעניין אותך, רציתי להצטרף למאמנים כדי לראות בעצמי אם זה כל כך גרוע כמו שחשבתי, ואולי להכניס להם קצת שכל למקרה שהם מתכוונים לפגוע בפוקימונים", צעקה עליו גרייס, "לפי מה שאני רואה בינתיים, צדקתי בשניהם!"

"היי, בלי צעקות!" נשמעה צעקה מאחורי גבם. זו הייתה האחות.

"בסדר", אמר ריאן בשקט, "לא צריך. אני אשמור את ספירו לעצמי". הוא התכוון להחזיר את הפוכדור לכיס שלו, אבל גרייס חטפה אותו ממנו.

"תפסת אותו בשבילי, נכון? אז אני אקח אותו".

"מה קרה, מותק? התחלת לפתח מוסר כפול?"

"אל תקרא לי מותק, ולידיעתך אני רוצה אותו כדי לשחרר אותו. אני בטוחה שהוא ישמח לחזור ללהקה שלו", אמרה גרייס ויצאה מחוץ למרכז הפוקימונים.

"לפחות תני לנו את הפוכדורים הריקים שלך?" קרא אחריה ריק.

"אין סיכוי! הם לא בשבילכם, אני הולכת למכור אותם!" והדלת נטרקה מאחוריה.

"חוצפנית", סינן ריאן.

"אה… ריאן?" פנה אליו ריק בזהירות, "שמתי לב שאתה וגרייס לא כל כך מחבבים אחד את השני. חשבתי שאולי תשמח לעזור לי בקצת… חילוקי דעות שהיו לי איתה".

"מה העניין?" שאל ריאן.

"טוב, העניין הוא שאני רוצה לחזור לניו-בארק כדי…"

"מה? למה לחזור לניו-בארק?"

"לא הספקתי להיפרד מאבא ולא מהחברים. אני רוצה להגיד להם שלום, כי אני לא הולך לראות אותם הרבה זמן".

"שכח מזה, ריק, אנחנו צריכים להתקדם במסע שלנו, לא להאריך אותו!"

"לך קל לדבר. אתה עזבת כמו שצריך ולא היית עסוק בלרדוף אחרי בילי".

"אם זה כל כך חשוב לך, קח את הפוקיפון שלך ותתקשר אליהם. לא ראיתי שנגעת בו בכלל מאז שקיבלת אותו".

"זה לא אותו דבר…"

"זה מה יש. מצטער, ריק, אבל אני עם גרייס בעניין הזה".

"בסדר", אמר ריק, "לא צריך טובות". הוא יצא ממרכז הפוקימונים והלך לחפש את גרייס.

גרייס ישבה על ברכיה בכניסה לחורשה. ספירו הלך לצדה וניקר באדמה. "בפעם האחרונה, ספירו, אתה יכול ללכת! למה אתה לא עף מכאן?" הוא הביט בה, מצמץ, והתעופף אל כתפה. הוא נשך את אוזנה של גרייס במקורו וגרם לה לצחקק. "גם אני אוהבת אותך, ספירו, אבל יש לך להקה לחזור אליה. הם לא התרחקו מכאן, אתה עוד יכול להשיג אותם".

ריק הגיע למקום ומצא את גרייס וספירו. "כשפוקימון נתפס בפוכדור הוא בדרך כלל שוכח את הטבע והופך להיות קשור למאמן שלו", הוא הסביר, "זה בגלל שהמאמן הוכיח את עצמו כשהצליח לתפוס אותו, וכעת הפוקימון סומך עליו שיידאג לו".

גרייס נאנחה וצנחה על האדמה. ספירו ניתר על חזה. "זה נוראי", היא אמרה, "מי ביקש מריאן לעשות את זה?"

"לא ידענו שזה כל כך יפריע לך", אמר ריק, "הוא לא מבין את זה, אז אני מתנצל בשמו".

"תודה, ריק", היא אמרה, "אני מניחה שספירו שלי עכשיו".

"אני חושב שהוא מרוצה", הוא הביט בספירו שהחל לחדד את טפריו על ז'קט הסיירים של גרייס, "ובכול מקרה, עדיף שיישאר אצלך ולא יצטרך להילחם בקרבות, את לא חושבת?"

"כן, זאת נקודה טובה".

ריק נשכב לצדה על האדמה. "חשבתי על זה", אמר, "כשהפוקימונים שלנו יהיו במצב טוב יותר, נוכל לחזור לניו-בארק. נוכל להיפרד מההורים כמו שצריך, אין לנו לאן למהר".

"חשבתי שאתם רוצים להמשיך לוויולט".

"ריאן רוצה, הוא לחוץ להמשיך כאילו מישהו רודף אחריו. אבל אני לא ממהר".

"ריק, די", היא אמרה, "אני רואה מה אתה מנסה לעשות. זה שאני לא מסתדרת עם ריאן, לא אומר שאתה יכול לגייס אותי לצד שלך כשאתם מתווכחים".

"אבל חשבתי שזה יהיה טוב גם בשבילך…"

"דיברתי עם ההורים שלי אתמול בפוקיפון. זה מספיק לבינתיים. אנחנו ילדים גדולים, אנחנו לא צריכים אותם כל הזמן, אחרת לא היינו עוזבים את הבית".

ריק התלבט אם לספר לה. הוא עוד לא סיפר לאף אחד. לבסוף אמר, "זה לא רק ההורים".

"מה עוד?"

"יש… מישהי", הוא אמר, "היא כל כך חסרה לי. דחיתי ודחיתי את זה, הבטחתי לעצמי שלא אעזוב בלי לומר לה מה אני מרגיש כלפיה, אבל בסוף נאלצנו לרדוף אחרי בילי. אפילו לא הייתי מוכן לזה".

גרייס אחזה בידו. "אני מבינה אותך", אמרה, "אבל אם אתה רוצה לחזור עכשיו לניו-בארק, זה משהו שתצטרך לפתור עם ריאן. אני לא אתערב בוויכוחים שלכם, מצטערת". היא קמה ממקומה, ומשכה בידו כדי לעזור גם לו לקום. "בוא, רוצה ללכת איתי לשוק? יש לי כמה פוכדורים למכור, ואולי נמצא שם משהו נחמד". ויחד הם חזרו לכיוון צ'ריגרוב.