פוקימון; במהירות החושך – פרק 3: הפוקימון המתפוצץ / איידן סוייר

פרולוג – https://pocketmonsters.co.il/?p=42312

פרק 1 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43596

פרק 2 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43702

– – – – –

בין העיירה ניו-בארק לעיר בלאקת'ורן הפרידה צלע של הר גדול, אשר ניתן היה לעבור בקלות יחסית במסע רגלי. לרגלי ההר ניצבה בקתה, אשר אחת ממטרותיה הייתה להזהיר מאמני-פוקימונים מתחילים שלא ללכת בדרך הזאת, כיוון שבבלאקת'ורן חיכו להם מאמנים חזקים ובעלי ניסיון רב. כעת, שומר הבקתה טיפל בכוויותיה של גרייס, בעוד ריק צופה במקומו על החורשה. ריק נרדם בעמדת השמירה כשירד הלילה, ובבוקר גרייס העירה אותו, ונראה כאילו לא התאוששה זה עתה מפציעה קשה.

"בוא, ריק! חייבים ללכת מהר!"

ריק שפשף את עיניו. הוא בקושי הספיק לחזור למציאות אחרי השינה. "מה כל כך דחוף לך?" שאל בקול עמום.

"אולי לא שמת לב, אבל הפוקימונים שלנו עדיין פצועים. צריך לטפל גם בהם".

"אה, כן. טוב, בואי נלך".

גרייס לבשה ז'קט אדום מרופט למראה של איגוד סיירי הפוקימונים, אותו קיבלה משומר הבקתה במקום הבגדים שנשרפו. מתחתיו אפשר היה לראות את התחבושות שכיסו את חזה, אבל היא נראתה הרבה יותר טוב מאתמול. הם הלכו בשביל שהראה להם השומר, עד שהגיעו אל הדרך הראשית שחיברה בין העיירות ניו-בארק וצ'ריגרוב. לרגע נראה שחילוקי הדעות ביניהם שככו, אבל לאחר שריק פנה שמאלה בשביל, לכיוון ניו-בארק, החלו הצרות.

"לאן אתה הולך?" קראה אחריו גרייס.

"בחזרה לעיר ניו-בארק, מה זאת אומרת?"

"אנחנו לא צריכים ללכת לשם, מרכז הפוקימונים נמצא בצ'ריגרוב".

"פרופסור אלם יוכל לטפל בפוקימונים שלנו. כשנגיע לשם נוכל גם לקחת את כל מה שהשארנו מאחור". וגם להיפרד מאנה כמו שצריך, חשב ריק.

"פרופסור אלם הוא חוקר פוקימונים, הוא לא רופא! אנחנו צריכים מרכז פוקימונים!"

"הוא בטח יידע מה לעשות".

"ריק, תתאפס על עצמך! אני יודעת שאתה רוצה לחזור לניו-בארק, גם לי יש אנשים שלא נפרדתי מהם כמו שצריך, אבל כרגע הפוקימונים שלנו צריכים טיפול דחוף!"

"ואם נחזור לניו-בארק, נוכל גם לתת אותם לפרופסור וגם להיפרד מהחברים שלנו!"

זה לא היה הדבר החכם לומר. תוך כדי שהמילים יוצאות מפיו, הבין ריק שברגע זה ממש הוא חושף את החולשה שלו ואת הסיבה האמיתית שהוא רוצה לחזור לניו-בארק. גרייס התקרבה אליו.

"בסדר", אמרה, "אין לי בעיה. תן לי את סינדקוויל ותוכל לחזור לניו-בארק".

"מה?" הזדעק ריק, "את סינדקוויל?"

"אתה הרי רוצה לחזור לניו-בארק, נכון? תן לי את סינדקוויל, אני אקח אותה לטיפול בצ'ריגרוב ואשמור עליה עד שתחזור. איך זה נשמע לך?"

"אני מאמן פוקימונים עכשיו. אני לא יכול לנטוש את הפוקימון שלי".

"בדיוק", אמרה גרייס, "אז עכשיו זה בדיוק הזמן לעשות מה שטוב בשבילה, ולא בשבילך. סינדקוויל צריכה אותך, היא תרצה שהמאמן שלה יהיה לצדה במרכז הפוקימונים. אתה יכול לנטוש אותה, או לחזור לניו-בארק ולסכן את חייה. קדימה, אתה יודע מה נכון לעשות".

היה קל מאוד למצוא את מרכז הפוקימונים של צ'ריגרוב. זה היה המבנה הגדול ביותר בעיר, שהייתה בנויה בעיקר מבתים פרטיים. ריק וגרייס הגיעו לשם לפנות ערב, לאחר שהלכו כל היום ולא עצרו גם להפסקת צהריים – לא שממילא היה להם מה לאכול.

"אני צמא", התלונן ריק.

"בטח יש להם כאן מים. ניתן את הפוקימונים שלנו לאחות, ואז נוכל לדאוג לעצמנו".

והנה, רק פתחו את הדלת – וסילון גדול של מים צוננים נורה על ריק מבפנים, שוטף את כל גופו בעוצמה כזו, שהפיל אותו מייד על הקרקע. ריק לא הבין מה קורה, והדבר היחיד שהיה יכול לחשוב עליו היה לפתוח את פיו ולשתות את המים. טעמם היה מוזר, קופצני ומלוח, אבל לא היה לו אכפת. רק אחרי כמה לגימות, הבין שכנראה הוא לא הוזה ומשהו מאוד לא הגיוני קורה כאן.

"אני שמח שהגעתם!" נשמע קול מוכר, "כמה זמן אני יכול לחכות?"

ריק קם ממקומו, וראה את פניו הצוחקות של ריאן מביטות בו מתוך מרכז הפוקימונים. על ברכיו ישב תנין כחול קטן, צוחק יחד אתו. ואז נזכר ריק שריאן כנראה נבחר להיות בצוות המסע שלו, מה שאומר שהוא קיבל פוקימון מים. ריאן ענד את הפוכדור שלו כתליון על צווארו. האחות של מרכז הפוקימונים ניגשה אל ריאן בפנים כועסות.

"מה אתה עושה?" נזפה בו, "מתחיל קרבות במרכז הפוקימונים שלי?"

"מה פתאום קרב, זה בסך הכול אח שלי, שחיכיתי לו כאן. ידעתי שהוא יגיע ופשוט הכנתי לו קבלת-פנים… לא בדיוק חמה".

"תיזהר מלשחק במשחקים כאלה עם הפוקימון שלך, זה עלול להיות מסוכן!" האחות ניגשה אל ריק. "אתה בסדר?"

"אני בסדר, אבל הפוקימון שלי לא. הוא צריך לקבל טיפול".

"גם שלי", הוסיפה גרייס.

"בסדר, תנו לי אותם. אני אראה מה אני יכולה לעשות". היא לקחה את הפוכדורים שלהם, וארבעתם הלכו אל אחד מחדרי הבדיקות. סינדקוויל וצ'יקוריטה לא היו במצב טוב. הן היו חלשות ומותשות, ועל צ'יקוריטה נראו גם סימני כוויות. לאחר שבדקה אותם, אמרה האחות: "תצטרכו להשאיר אותן כאן לפחות לשלושה לילות. אני מציעה שתמצאו מקום לישון בו. אם אתם מאמני פוקימונים, יש לנו חדרי שינה בשבילכם כאן במרכז הפוקימונים, לבנות ולבנים".

"תודה רבה!" אמרה גרייס.

"נהדר. חיכיתי לכם רק כדי שתעכבו את המסע שלי בעוד שלושה לילות", אמר ריאן.

"אל תדאג, ריאן. נצא מכאן בכוחות מחודשים עם פוקימונים חזקים, ואז כבר לא יהיה לך על מה להתלונן יותר!"

התיקים של ריק וגרייס, שריאן הביא למרכז הפוקימונים, חיכו להם שם. בתמורה הוא הרשה לעצמו לאכול את כל האוכל שהיה בתיקים. בבוקר, ריאן חילק להם שעונים משוכללים שקיבל מפרופסור אלם. "אלה נקראים פוקיפונים", אמר, "מלבד להראות לכם את השעה והתאריך, תוכלו להשתמש בהם גם כדי ליצור קשר עם מאמנים אחרים שנפגוש בדרך. אפשר גם להתקשר בעזרתם הביתה או לפרופסור אלם". הוא לחץ על אחד הכפתורים, ושרטוט מדויק של מפת מחוז ג'וטו הופיע על צג הפוקיפון. "וכאן אתם יכולים לראות בדיוק איפה אנחנו נמצאים ומה הדרך לכול אחת מהערים הגדולות".

"היי, הדרך לעיר הבאה ארוכה פי 2 מהדרך שעשינו לכאן!" אמר ריק כשהביט במפה.

"אל תשכח שעשינו עיקוף גדול בדרך. זה לא מאוד רחוק", ענתה לו גרייס.

אז ניו-בארק לא כל כך רחוקה, חשב ריק. אולי במקום שלושה ימים, ייקחו רק יומיים לחזור לשם. אם הוא יצליח לשכנע את ריאן וגרייס לחזור.

"אה, וחוץ מזה, כל אחד מאיתנו קיבל חמישה פוכדורים ריקים לתפוס בהם פוקימונים", אמר ריאן, "הנה הפוכדורים שלכם. אם נרצה עוד, נצטרך לקנות". ריק וגרייס לקחו כל אחד את הפוכדורים שלהם.

"אז מה אתם אומרים? אם אנחנו כבר כאן, בואו ננצל את היום לתפוס פוקימונים חדשים!"

"אתה שוכח, משהו, ריאן", אמר ריק, "כדי לתפוס פוקימון צריך להילחם בו כדי שייחלש. הפוקימונים שלי ושל גרייס במרכז הפוקימונים. אנחנו לא יכולים לתפוס פוקימונים חדשים עכשיו".

"אבל אני יכול, ועוד פוקימונים יועילו לכולנו! בואו איתי!" ובלי לחכות לתשובה, התחיל ריאן לרוץ בחזרה לכיוון החורשה, וריק וגרייס קצת פחות נלהבים אחריו.

ריאן וטוטודייל התחבאו מאחורי שיח, וחיכו לפוקימון שיעבור. במרחק מה משם ישבו ריק וגרייס וצפו בו. ואכן, כעבור מספר דקות עברה במקום רטטה, חולדה קטנה ואפורה שהייתה פופולרית מאוד למאמנים מתחילים. ריאן זינק מהשיחים וטוטודייל בעקבותיו.

"עכשיו, טוטודייל, מתקפת אקדח-מים!" טוטודייל פער את פיו, ושטף מים נורה לעבר רטטה. ריאן ציפה שתילחם בחזרה, אך במקום זאת היא החליטה לברוח לכיוון השני. היא עברה ממש ליד הרגל של גרייס.

"תתפסו אותה!" צעק ריאן, "מה אתם עומדים שם? אל תתנו לה לברוח!"

"אני לא עוזרת לך לתפוס פוקימון!" אמרה גרייס.

"מה זאת אומרת?"

"להילחם ברטטה כדי שתוכל לקחת אותה מהטבע ולהכריח אותה להילחם בפוקימונים אחרים? אני לא אעזור לך עם זה".

ריאן ניסה לרדוף אחרי רטטה בעצמו, אבל היא הייתה מהירה מדי. הוא צפה בה נעלמת במרחק, וכאשר הגיע אל גרייס, נראה כאילו מתחשק לו לבעוט במשהו.

"את משחקת לי אותה צדקנית עכשיו? בשביל מה יצאת למסע פוקימונים?"

"ריאן, לא כדאי לך להתחיל איתה", הזהיר אותו ריק.

"ואתה, בכלל לא הייתי מאמין עליך", התפרץ ריאן על אחיו, "מילא היא, אבל אתה?"

"מצטער, ריאן, אבל אני חושב שהיא צודקת. אתה אמור לתפוס את הפוקימונים שלך בעצמך, לא שאנחנו נעזור לך. שניים נגד אחד זו רמאות".

"אנחנו אמורים להיות צוות, ריק! האחים ריילי! זוכר?"

"אולי אם נילחם נגד שני פוקימונים במקביל. הפעם זה פשוט לא נראה לי הוגן".

"בסדר", אמר ריאן, "תעשו מה שנראה לכם. אני לא צריך את העזרה שלכם, אני אתפוס את הפוקימונים שלי בעצמי עד סוף היום!"

הפעם, ריאן ניסה לטפס על עץ אורן גבוה ולמצוא שם פוקימון לתפיסה. טוטודייל חיכה לו למטה, מוכן להילחם בפוקימון שייפול משם. ריאן טיפס גבוה יותר ויותר, עד שמצא שם בין האצטרובלים פוקימון מתחבא בהסוואה מושלמת. הפוקימון עצמו נראה כמו אצטרובל, אבל למעשה זו הייתה רק המעטפת החיצונית שלו. גופו התחבא בתוך האצטרובל, ורק זוג עיניים אדומות בהו החוצה אל ריאן.

"חושב שתוכל להתחמק, מה?" סינן ריאן, "אתה שלי!"

ריאן אחז בענף והחל לנער אותו. הוא ציפה שהפוקימון ייאבד שיווי-משקל, ייפול מהעץ, וטוטודייל יסיים את העבודה. הפוקימון באמת התחיל לאבד שיווי-משקל, אבל רגע לפני שנפל, החל לזהור באור מאיים. לפני שריאן הבין מה קורה, פיצוץ אדיר הרעיד את העץ כולו, וריאן נפל יחד עם הפוקימון וכל האצטרובלים שהיו שם. החבטה כשריאן פגע בקרקע נשמעה נוראית אפילו יותר מהפיצוץ.

"ריאן!" קרא ריק ורץ אליו עם גרייס, "אתה בסדר?"

"בסדר גמור…" סינן, "הפוקימון הזה… שלי!" והוא הוציא את אחד הפוכדורים שלו וזרק על האצטרובל החרוך. הפוכדור רעד בזמן שהפוקימון שבתוכו ניסה להשתחרר, אבל בסופו של דבר נעצר. פוקימון האצטרובל נלכד.

בעזרת כמה תחבושות וציוד רפואי ממרכז הפוקימונים, ריאן קיבל טיפול מהיר ויעיל. לפנות ערב הוא כבר היה מוכן לצאת החוצה ולמתוח את שריריו.

"ראיתם איך תפסתי את הפוקימון הזה?"

"הפוקימון הזה כמעט תפס אותך", אמרה גרייס.

"איזה שטויות. עכשיו נהיה חברים הכי טובים". ריאן הוציא את הפוקימון החדש שלו מהפוכדור. "אז איך ההרגשה להיות שייך למאמן?" שאל אותו.

"פינקו", ענה הפוקימון בשפתו.

"מוצא חן בעיניך, מה?" אמר ריאן, "אנחנו הולכים להילחם בהמון פוקימונים ולנצח את כולם!" נראה שהחלק הזה קצת פחות מצא חן בעיני פינקו. ברגע שריאן הזכיר את המילה מלחמה, נראה שפינקו מתחיל לרעוד. לאחר כמה שניות של שתיקה, הוא החל לזהור שוב. ריאן כבר ידע מה זה אומר. "אוי לא! תברחו מכאן!"

הוא תפס בזרועו של ריק וגרר אותו משם בריצה, בעוד גרייס רצה לכיוון השני. פינקו התפוצץ והשאיר מכתש קטן על המדרכה שמחוץ למרכז הפוקימונים.

"כדאי שתחזיר אותו לפוכדור", אמר ריק.

"כן… ייקח לו זמן להתרגל אליי. קדימה פינקו, לחזור".

אם לפינקו הייתה התנגדות כלשהי לחזור לפוכדור, הוא לא הראה אותה כעת, כשהיה מעולף. ריאן לקח אותו אל מרכז הפוקימונים, בתקווה שמחר הוא יתאושש עם השאר והם יוכלו להמשיך במסע.