פוקימון; במהירות החושך – פרק 2: גרייס צ'אנג / איידן סוייר

פרולוג – https://pocketmonsters.co.il/?p=42312

פרק 1 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43596

– – – – –

ריק וגרייס נחתו על גג רכב המשטרה, בעוד צ'יקוריטה לופתת אותו בחוזקה.

"אבל המשטרה", התחיל ריק לומר…

"אתה סומך על המשטרה?"

"אה… כן?"

"אז אתה תמים. תתכופף!" גרייס הספיקה לצעוק זאת, בדיוק כאשר נכנסו אל החורשה וענף של בוקיצה שעירה כמעט וחתך את כתפו של ריק. נראה שהשוטרים ברכב לא שמים לב כלל לנוסעים הסמויים. הם המשיכו לדהור בכל המהירות על השביל המוביל אל העיר הקרובה, צ'ריגרוב.

"תחזיק חזק, ריק".

"אבל אני מחזיק חזק!"

"טוב מאוד. צ'יקוריטה, לרדת, עכשיו!" צ'יקוריטה נאחזה בעץ סמוך בעזרת אחד מחבל הגפן שלה, בעוד השני ממשיך להחזיק ברכב בכול הכוח. רק כאשר היא נאחזה כראוי בעץ, היא הורידה את כולם מן הרכב בבטחה.

"בערך כאן הוא היה צריך לרדת מהשביל", אמרה גרייס, "השוטרים ימשיכו לרדוף אחריו עד לצ'ריגרוב. הם יניחו שמה שנוח להם, יהיה נוח בשביל הפושעים".

ריק עדיין התקשה להסדיר את נשימתו. גרייס צ'אנג הייתה כנראה מאוד אמיצה, או מאוד מטורפת. בכול מקרה, יהיה עליו לעבוד קשה כדי ללמוד להסתדר איתה. הוא הביט בה קמה על רגליה, מנערת את החול מבגדיה ומושיטה לו יד לעזור לו לקום. "בוא. יש לנו פושע למצוא".

ריק הלך בעקבות גרייס עמוק אל תוך החורשה. הוא לא ידע לאן הם הולכים, אך הוא ידע שככל שהם מעמיקים בדרכם, הם מתרחקים מהשביל ומהעיר צ'ריגרוב. יהיה עליהם לעבור בכול הערים המרכזיות במחוז, בכדי להילחם במכוני-פוקימונים ולזכות בתגים שיאפשרו להם בסופו של דבר להתמודד בליגה. ריק אמנם רצה לא פחות מגרייס למצוא את צ'רמנדר ובילי, אבל בניגוד אליה, הוא לא חשב שהם הסיכוי היחיד. אם רק…

"חבל שריאן לא כאן", הוא אמר.

"מי?" שאלה גרייס.

"אחי, ריאן. גם הוא היה אמור לצאת היום למסע פוקימונים", אמר ריק, "הוא בטח היה מקבל את פוקימון המים, טוטודייל. אז לצ'רמנדר לא היה סיכוי נגדו".

"על מה אתה מדבר? אנחנו לא הולכים להילחם בצ'רמנדר".

"אנחנו לא?"

"צ'רמנדר לא אשם שיש לו מאמן נוראי כל כך. אנחנו נתפוס את בילי. שנינו ביחד נוכל לעשות את זה, אפילו לא נצטרך להשתמש בפוקימונים שלנו".

"יש בעיה אחת", אמר ריק, "מה אם צ'רמנדר כבר מצא את בילי וניאלץ להילחם גם בו?"

"אם צ'רמנדר יסכים לעזור לבילי, אין מה לעשות", היא ענתה, "אם פוקימון בחר להישאר עם המאמן שלו, אנחנו לא יכולים להכריח אותו לעזוב אותו".

ריק היה המום. הוא נעצר במקום, בוהה בגרייס שממשיכה ללכת. היא הסתובבה אליו. "אתה נראה בהלם".

"גרייס… אנחנו לא יכולים פשוט…"

"למה לא?"

"בילי הכריח אותו לתקוף שתי בנות! אנחנו חייבים לעצור אותו!"

"אז מה?" גרייס משכה בכתפיה, "הן יהיו בסדר. מאמנים כל הזמן מכריחים את הפוקימונים שלהם לתקוף פוקימונים אחרים".

"אבל זה שונה!"

"למה בדיוק?"

לריק לא הייתה תשובה מוכנה. למה, באמת, לתקוף בני-אדם זה שונה מלתקוף פוקימונים? לרגע חשב שפוקימונים שנמצאים אצל מאמנים לרוב מסכימים להילחם זה בזה. אבל אז נזכר שמאמנים גם תוקפים לפעמים פוקימונים פראיים, במטרה להחליש אותם וללכוד אותם.

"זה פשוט לא אותו דבר", הוא ענה והמשיך להתקדם, "בואי פשוט נמצא את צ'רמנדר כמה שיותר מהר, ולא נצטרך להתווכח על זה בכלל".

אבל הלילה ירד, ריק וגרייס לא הצליחו למצוא את צ'רמנדר. הם לא הספיקו לקחת את האוכל או את שקי השינה שהכינו לעצמם בניו-בארק, ונאלצו להסתפק בכמה גרגירי-יער שמצאו לארוחת הצהריים והערב. ריק אלתר לעצמו כרית מהחולצה שלו. גרייס ישנה בבגדיה ונרדמה מכורבלת עם צ'יקוריטה.

זה היה הלילה הראשון של ריק שבו נאלץ לישון בחוץ. עד כה הוא ישן רק בבית שלו, בבית של רוס ובאכסניות, ומעולם לא בחוץ, אף על פי שידע שהוא עתיד להתרגל לתנאים האלה אחרי שייצא למסע הפוקימונים שלו. אבל השינה בחיק הטבע לא הפריעה לו כמו הגעגועים לאנה ולאביו. לא הייתה להם הזדמנות להיפרד. ובין כל הציוד החסר, האוכל הדל והאבנים שבלטו בגבו, כל אלה נראו חסרי חשיבות לעומת אנה.

החלק הגרוע ביותר היה שכעת, אחרי שהיום הזה הסתיים, כל הסיפור הזה נראה לו מיותר. הם לא מצאו את בילי ולא את צ'רמנדר, התחילו את המסע בלי ריאן וסטו מהדרך לעיר צ'ריגרוב, והכול היה לחינם. הכול בגלל גרייס, חשב ריק. למה פרופסור אלם היה חייב לצוות אותו אליה? למה היא חייבת לשחק את הגיבורה, כשבכלל לא היה לה סיכוי להציל את המצב? ועוד חושבת שנוכל להצליח לעשות משהו בלי שנאלץ להילחם בצ'רמנדר, הדרך היחידה שבה אולי יש לנו סיכוי להצליח. טוב, אולי הוא תקוע עם גרייס למסע הפוקימונים הזה, אבל זה לא אומר שהוא ייתן לה להשתלט על העניינים. בבוקר הוא יבהיר לה בדיוק מה הוא חושב, החליט ריק. היא תתחיל להקשיב לו ולא רק לעצמה, ואם גם זה לא יעזור, גם ריק לא יהיה חייב להקשיב לה. במקרה הכי גרוע, השותפות הזאת למסע הפוקימונים תסתיים מוקדם מן הצפוי.

גרייס התעוררה בבוקר כשקרני-שמש שוטפות את פניה. הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו הוא שצ'יקוריטה לא לצדה, והיא הקיצה בבהלה וחיפשה אותה מסביבה. היא מצאה אותה במהרה, מרחרחת קבוצת שיחים סמוכה.

"צ'יקוריטה, בואי אליי!" קראה גרייס.

צ'יקוריטה הביטה בה, מלמלה משהו, וחזרה לתחוב את ראשה אל השיחים.

"צ'יקוריטה!" קריאותיה של גרייס העירו את ריק, בדיוק כאשר היא קמה ממקום משכבה והתחילה להתקדם לעבר קבוצת השיחים. ריק קם בעקבותיה ושפשף את עיניו.

"את לא חייבת להעיר את כל היער", אמר.

"אני חושבת שצ'יקוריטה מצאה משהו", ענתה גרייס.

"אני מאוד מקווה שזה לא עוד גרגירים".

"מה העניין, צ'יקוריטה?" גרייס התקרבה אל צ'יקוריטה, והתכופפה לראות על מה בדיוק היא מסתכלת. ממקומו המרוחק, ריק הבחין ראשון בזנב הבוער שבצבץ מבין השיחים, אבל בדיוק כשקרא להזהיר אותן, כבר היה מאוחר מדיי – צ'רמנדר זינק מתוך השיח בו הסתתר, תוך שהוא מעלה אותו באש.

"צ'יקוריטה, תיזהרי!"

גרייס ניסתה לדחוף את צ'יקוריטה ממנה. לרוע המזל, שתיהן חטפו את מלוא עוצמת הלהביור של צ'רמנדר. לצ'יקוריטה, שהייתה פוקימון, אמנם הייתה סיבולת גבוהה בהרבה מלגרייס, אך היא בכול זאת הייתה פוקימון עשב, ואש הייתה נקודת התורפה שלה. היא איבדה את ההכרה שלה במקום. בבגדיה של גרייס אחזו להבות, ולאחר שהצליחה לכבות אותן באמצעות החול על אדמת החורשה, צנחה חסרת-אונים על האדמה.

צ'רמנדר רץ לכיוון השני, נחוש להימלט. ריק היה מהיר כמוהו, אבל ידע שאם ירוץ אחריו, לא יוכל לעזור לגרייס. תוך כדיי ריצה לכיוונם של גרייס וצ'רמנדר הוא חכך זאת בדעתו: אני צריך לתפוס את צ'רמנדר. אני צריך גם לעזור לגרייס. אני יודע ששתי מאמנות שנפגעו מהצ'רמנדר הזה כבר פונו לבית החולים, וכנראה שגרייס לא במצב טוב יותר. ובכול זאת, אם אעצור עכשיו את צ'רמנדר, אמנע ממנו לתקוף עוד מאמנים – אבל אזניח את מי שהותקפה עכשיו. גרייס צריכה טיפול דחוף, זה מה שחשוב עכשיו. אבל בעצם… אם יקרה משהו לגרייס, אולי היא תיאלץ לעזוב את המסע, ואני וריאן לא נצטרך לסבול אותה יותר… נכון?

תוך שהוא מגייס לטובתו את כל הסיבות הטובות שחשב עליהן ומתעלם ככול האפשר מהמחשבה האחרונה, עקף ריק את גרייס וצ'יקוריטה ופנה לרדוף אחרי צ'רמנדר. הוא הושיט את ידו אל הפוכדור היחיד שבחגורתו. את לא תגידי לי איך צריך לעצור את צ'רמנדר, גרייס.

ריק רדף אחרי צ'רמנדר, לא בטוח אפילו לאיזה כיוון, עד שהגיעו לקרחת-יער שבה העצים לא היו צפופים מדיי לקרב של אש. להילחם באש מול אש לא היה הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות, אבל לריק עדיין היה רק פוקימון אחד, ולא הייתה לו ברירה חוץ מלשלוח אותו לקרב ולקוות לטוב.

"סינדקוויל, צאי!" צעק בזמן שזרק את הפוכדור לכיוון צ'רמנדר.

הפוכדור פגע באדמה, וסילון של אנרגיה השתחרר מתוכו, סילון אשר בתוך שנייה התגבש לכדי חומר ולבש צורה של גירית קטנה, שחורה וצהובה. סינדקוויל ניצבה בדיוק מול צ'רמנדר וחסמה לו את נתיב ההימלטות. מאחוריו עמד ריק, מוכן לזנק עליו או לברוח הצידה אם ינסה להשתמש באש. להילחם בסינדקוויל היה הסיכוי היחיד שלו לברוח.

"קדימה, סינדקוויל, להביור עכשיו!"

כשסינדקוויל התכוננה לירוק את האש שלה, להבה גדולה ניצתה בגבה, גדולה ואימתנית בהרבה מהלהבה שבערה תמיד בקצה זנבו של צ'רמנדר. היא פערה את פיה, וסילון אש נורה לעבר צ'רמנדר, שזינק הצידה בבהלה ונשף על סינדקוויל להבה גדולה משלו. הלהבה הבאה של סינדקוויל התנגשה בזו של צ'רמנדר, והתוצאה הייתה פיצוץ גדול שהרעיד את החורשה שבה עמדו. ריק כמעט ומעד, אך הצליח לשמור על שיווי משקל.

"בסדר, סינדקוויל, אז תני לו מסך עשן!"

במקום אש, נשפה סינדקוויל עשן רב אשר כיסה את קרחת היער כולה. נראה שצ'רמנדר מבולבל ואיבד את דרכו. סינדקוויל היה פוקימון שכמעט ולא הסתמך על חוש הראייה והעדיף להשתמש באפו הגדול במקום זאת, ולכן מסך העשן היה בעיה הרבה פחות גדולה בשביל סינדקוויל בהשוואה לצ'רמנדר.

"עכשיו תתקילי אותו ואל תתני לו לברוח!"

ריק לא ידע במה תועיל הפקודה הזאת. הוא שמע כמה חבטות מכיוונים שונים, אותם לא יכל לצפות – נראה שסינדקוויל וצ'רמנדר רודפים זה אחר זו ומשנים מקום ללא הרף. הוא הצליח לראות מספר להבות עמומות מאירות בתוך ענן העשן, אבל כל מה שהוא ידע הוא שסינדקוויל דואגת לשמור את הקרב רחוק ממנו, כדי שלא ייפגע. ריק הודה לה על כך בלבו.
לפתע, שמע ריק יבבה חלושה, ובעקבותיה טיפוף צעדים אל היער. הוא חשש לנורא מכול, אך לא יכול היה לראות דבר עד שהעשן יתפזר. הוא ירד על ארבע וגישש את דרכו באדמה, עד שמצא את סינדקוויל שרועה על האדמה, להבתה כבויה והיא מחוסרת הכרה. הוא הרים אותה בשתי ידיו, הזדקף והלך במהירות, מגשש בכפות רגליו. לאחר שיצא ממסך העשן, התחיל לרוץ בכול כוחו, עד שחזר אל גרייס וצ'יקוריטה.

"צ'רמנדר…" לחשה גרייס.

ריק הניד בראשו. "הוא ברח".

גרייס הנהנה כסימן שהבינה. היא נראתה נורא. נראה שלא נכוותה קשה, אבל כל הצד השמאלי של חולצתה היה שרוף, והיא הייתה תלויה ברפיון על כתף אחת. הכוויה על חזה נראתה שטחית, אך גדולה, ונראה כי היא ממשיכה גם אל מתחת למה שהסתירה החזיה. ריק החזיר את הפוקימונים לפוכדורים שלהם, ואז התכופף ותמך בגרייס, נושא אותה מהמקום.

"בואי", אמר, "אני חושב שאני יודע איפה יוכלו לטפל בך".