פוקימון; במהירות החושך – פרק 6: לילה בחורשה / איידן סוייר

פרולוג – https://pocketmonsters.co.il/?p=42312

פרק 1 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43596

פרק 2 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43702

פרק 3 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43777

פרק 4 – https://pocketmonsters.co.il/?p=43814

פרק 5 – https://pocketmonsters.co.il/?p=44114

– – – – –

אחרי ההפסד הצורב לריאן, ריק הבין שהוא לא הולך לחזור בקרוב לניו-בארק. הוא חזר למרכז הפוקימונים, חטף עוד צעקות על שהספיק לפגוע בעוד אחד מהפוקימונים שלו, ועלה אל חדר השינה. שם החליט סוף סוף להשתמש בפוקיפון שלו, כדי שלפחות ידבר עם אנה, גם אם לא פנים אל פנים. הוא התקשר הביתה, ואביו ענה.

"ריק!" קרא בהפתעה, "כבר דאגתי, לא ידעתי למה אתה לא מתקשר!"

"אני מצטער", אמר ריק, "התכוונתי… קרו דברים שלא תכננתי".

"נו, בסדר. מה שלומך? איך עובר המסע?"

"הכול בסדר", ענה.

ריק המשיך לדבר עם אביו עוד מספר דקות. כשראה שהוא מתכוון ללכת, עצר אותו.

"חכה, אבא", הוא אמר, "אתה יכול לקרוא לאנה שתבוא לדבר איתי?"

"אנה?" אמר ג'ק, "אנה בדיוק עזבה היום בבוקר".

"מה?" נזעק ריק, "לאן היא עזבה?"

"היא נסעה לעיר סרולין, לבחינות הקבלה של בית הספר לריקוד". לבו של ריק צנח. אם הוא רק היה מקשיב לריאן וגרייס ומשתמש בפוקיפון מוקדם יותר, הוא היה מצליח לדבר עם אנה בזמן… וגם חוסך את כל הריב המיותר על החזרה לניו-בארק.

"אתה רוצה שאני אמסור לה משהו כשתחזור?"

"לא, תודה", אמר ריק, "נדבר בקרוב, אבא".

"להתראות, ריק. אני אוהב אותך".

ריק ניתק את השיחה וטמן את ראשו בכרית.

הפוקימונים התאוששו בערב, וריק, ריאן וגרייס תכננו לצאת למחרת בבוקר לכיוון היעד הבא, העיר ויולט. בעיר הזו היה מכון פוקימונים, שבו יכלו האחים להילחם מול מנהיג המכון ולזכות בתג רשמי של ליגת הפוקימונים. עם שמונה תגים שונים, ניתן היה להצטרף אל תחרויות הקרבות הרשמיות ולהתמודד על התואר הנכסף של אלוף ליגת ג'וטו.

"ריק! ריק, תתעורר!" ריק הרגיש מרפק נתחב בצלעותיו. הוא התעורר ומצא את ריאן רוכן מעליו, הסתכל מהחלון וראה שמסביב עוד חושך מוחלט.

"מה השעה?"

"שעה להתחפף מפה", לחש ריאן, "קדימה!"

"לא אמרנו שנצא בבוקר?"

"אמרנו, וזה בדיוק מה שגרייס חושבת שנעשה. אתה רוצה להמשיך להיות תקוע עם ההיפית המעצבנת הזאת כל המסע, או להסתלק עכשיו לפני שהיא תשים לב שנעלמנו?" ריק קם ושפשף את עיניו.

"זה לא יפה לעשות את זה".

"ולהסתובב לנו בין הרגליים ולהטיף לנו, זה יפה? היא בכלל לא רצתה להיות מאמנת פוקימונים, סתם נתקעה איתנו כדי להציק. היא רק מפריעה ולא עוזרת בכלום".

"אתה מדבר שטויות. אני חוזר לישון".

"תעשה מה שאתה רוצה. אני יוצא עכשיו, אתה יכול לבוא איתי או להישאר עם ההיפית. במי אתה בוחר?" הוא בעט את ריק מהמיטה והתחיל להתלבש. לריק לא הייתה שום כוונה לאבד עכשיו את ריאן, והוא קם בלית ברירה והצטרף אל אחיו.

צ'ריגרוב הייתה עיר קטנה, ולקח כחצי שעה לחצות אותה ברגל. פנסי הרחוב האירו להם את הדרך, אבל כשריק וריאן התקרבו אל החורשה שבקצה השני של העיר, היא הייתה שרויה באפלה.

"יש סיבה שאנחנו לא הולכים בלילה!" אמר ריק.

"שטויות. בשביל מה יש לך פוקימון אש אם לא כדי להאיר לנו את הדרך?"

"אבל סינדקוויל צריכה לישון עכשיו", אמר ריק תוך פיהוק גדול, "גם לנו לא היה מזיק".

"קדימה, אנחנו צריכים אותה בשביל להסתדר בחושך".

"לא, ריאן. אני לא מעיר אותה".

"אתה מתחיל להישמע בדיוק כמוה!" התאפק ריאן שלא לצעוק, "אל תעשה טובות. נסתדר בעצמנו".

הוא החל לצעוד אל תוך החורשה החשוכה, מגשש לפניו בידיו ובכפות רגליו. ריק הביט בו נעלם אל תוך החשכה, בלי לדעת מה יכול להסתתר שם. לבסוף הוא שלף את הפוכדור שלו ושחרר את סינדקוויל, שמתחה את שריריה מבלי לפקוח עיניים כלל.

"סינדקוויל, אני מצטער להעיר אותך, אבל אנחנו צריכים שתבעירי את הלהבות שלך", הוא אמר. להבה חלושה החלה לבעור על גבה של סינדקוויל. הוא ראה את ריאן הולך כמה מטרים לפניו. הוא לא הספיק להתקדם הרבה עדיין.

"בסדר, אנחנו באים!" קרא ריק אחריו.

ריאן הוביל את ריק וסינדקוויל בצעד נחוש לכיוון העיר ויולט. את צעדיהם ליוו קריאותיו של הוטהוט, פוקימון ינשוף שהיה נפוץ באיזור הזה.

"יש לי שאלה", פיהק ריק, "אם אנחנו מתכוונים ללכת כל הלילה, נצטרך לישון ביום. ואז גרייס תלך לכיווננו ביום, והיא תשיג אותנו. אז למה בעצם אנחנו מתאמצים?"

"אנחנו לא הולכים לישון ביום", ענה ריאן.

"כמה אתה חושב שאתה יכול להיות ער ברציפות?"

"נישן בלילה הבא. אולי נלך לישון מוקדם יותר, אולי בזמן השקיעה, אבל אנחנו חייבים לפתוח פער. אף אחד לא מת אם הוא לא ישן לילה אחד".

"טכנית, אנחנו עלולים למות אם נהיה עייפים ולא מספיק מרוכזים במסע שלנו, ולא נשים לב וניפול לאיזה בור, או שפוקימון פראי יתקיף אותנו בדרך…"

"אתה סתם פסימי. אנחנו נהיה בסדר, אתה תראה". ריאן רק אמר את המילים האלה, ולפתע הסתבך ברשת דביקה וסבוכה, כה דקיקה עד שלא ראה אותה בכלל. ככול שהוא ניסה להשתחרר יותר, הוא רק הסתבך יותר.

"מה הדבר הזה?"

"זה נראה כמו רשת של ספינראק", אמר ריק.

"תוריד ממני את זה!" ריק עזר לו להשתחרר מהרשת, ותוך זמן קצר ריאן הצליח לעמוד שוב על רגליו, אבל בגדיו ועורו עדיין היו דביקים. הוא השליך מעצמו בגועל חתיכות של קורים.

"ריאן, אני מציע שנסתלק מכאן מהר", אמר ריק.

"תן לי רק להוריד ממני את הדברים האלה…"

"תודה לי אחר כך". ריק תפס בידו של ריאן וניסה לגרור אותו משם. אבל כבר היה מאוחר מדיי, ולפניו הבחין ריק בעכביש קטן, ירוק וכועס למראה. הרס הרשת שלו לא מצא חן בעיניו.

"תתכונן לרוץ בחזרה לכיוון צ'ריגרוב".

"מה? אין סיכוי שעכביש קטן יעצור אותי בדרך! ספירו, אנ…"

ריאן כבר החזיק בידו את הפוכדור של ספירו, אבל ספינראק ירק עליו סילון דק של קורים, אשר הדביקו את ידו אל העץ אליו טווה הספינראק את רשתו ההרוסה. הפוכדור נפל מידו על האדמה, אבל לא בעוצמה חזקה מספיק כדי שייפתח – שאריות הקורים הקרועים ריפדו את הנפילה.

"אני מצטער לעשות את זה, אבל סינדקוויל, לה…"

ריק לא הספיק לסיים את המשפט לפני שפיו נסתם בשכבת קורים. סינדקוויל התכוננה לירות את להבותיה על ספינראק, אבל הדבר לא עלה בידיה. היא הייתה עייפה מדיי, והלהבה שנאלצה להשאיר דולקת רק החלישה אותה עוד יותר. ספינראק ניסה לכסות גם את סינדקוויל בקורים, אבל הלהבה החמה המיסה את הקורים שלו במהרה.

"סינדקוויל", צעק ריאן, "רוצי בחזרה לצ'ריגרוב ותזעיקי עזרה! תמצאי את מי שרק תוכלי! מהר!"

סינדקוויל הביטה על ריק, שהנהן בראשו לאישור. היא רצה בחזרה לעיר, וכאשר נעלמה נותרו ריק וריאן בחושך מוחלט, ורק הרגישו עוד ספינראקים מגיעים מתוך היער, טווים את קוריהם סביבם.

הזמן שחיכו בחושך מוחלט נראה לאחים כמו נצח, אבל כעבור זמן מה נראה אור קרב אליהם. זה לא היה האור של סינדקוויל, אלא נראה יותר כמו פנס שהאיר באפלה. כאשר מקור האור הגיע אליהם, הם יכלו לראות שסינדקוויל כנראה הותשה לחלוטין, כי היא שכבה בזרועו של הגבר שנשא את הפנס בידו השניה. למראה ריק וריאן הלכודים ברשתות על העץ, פרץ בצחוק מרגיז.

"אתה!" קרא ריאן.

"אתם! ידעתי שתתקעו שוב בצרה חדשה, אבל לא חשבתי שכל כך מהר וכל כך עמוק!"

"בסדר, אז צדקת", אמר ריאן, "עכשיו אתה מוכן לעזור לנו להשתחרר?"

"ותיזהר מהספינראקים!"

"ספינראקים לא מפחידים אותי. אוניקס, צא!" נחש ענק, גופו עשוי כולו מסלעים, הופיע במקום. ריק וריאן הביטו בו בהשתאות. היה זה הפוקימון העצום ביותר שראו עד כה, שכמעט היה קשה להאמין שקיימים יצורים כאלה.

"רעידת אדמה!"

אוניקס הרעיד את האדמה בעוצמה כה חזקה, עד שהספינראקים יצאו ממחבואיהם על העץ ונמלטו על נפשותיהם. הספינראקים היו רגישים מאוד לתנודות הקטנות ביותר בקורים שלהם, ותנועה כזאת נתפשה כסכנת מוות עבורם. תוך זמן קצר ריק וריאן שוחררו, וריק לקח את סינדקוויל בחזרה.

"מגיעה לך מנוחה ארוכה, סינדקוויל. תודה על הכול", וריק החזיר אותו אל הפוכדור שלו.

"אם יש לך פוקימון כזה, למה אתה משתמש בזובאט?" שאל ריאן.

"אמרתי לכם כשנלחמנו שאני לא אהיה קשוח אתכם, לא? אין לי שום סיבה לפגוע בחלשים ממני, קרב הוגן הוא מהנה הרבה יותר. וחוץ מזה, גם לזובאט מגיע להילחם לפעמים. רק ככה הוא יתחזק ויתפתח. עכשיו קדימה, נחזיר אתכם לצ'ריגרוב".

"אנחנו לא חוזרים לשם", אמר ריאן, "נודה לך אם תעזור לנו למצוא מקום טוב בסביבה לישון הלילה".

"מה? אבל העיר היא רק במרחק של שעה הליכה!"

"אם יכולנו, היינו מתקדמים הלאה. זאת הבחירה שלנו, להתקדם בלי לעצור. נמשיך בדרך עם אור ראשון, כרגע אנחנו רק צריכים את הפנס שלך".

"טוב", אמר האיש, "אני באמת צופה לכם עתיד מעניין. ודרך אגב, איפה הילדה שהייתה איתכם?"

"היא אמרה לך שהיא לא מאמנת פוקימונים, לא?" שאל ריאן, "היא נשארה בעיר. אם תפגוש אותה, תמסור לה… בעצם אל תמסור לה כלום".