פוקימון; במהירות החושך – פרק 151: עולם שמחוץ לזמן / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

ניו-בארק הייתה שלווה כתמיד ולא ידעה שום אירוע נורא בעבר, כשריק הופיע בה כלעומת שעזב. למרות שהתעתק מיער אילקס כשהקיץ רק התחיל, למזלו הוא הגיע לניו-בארק בעיצומו של הסתיו, ויכול היה ללבוש בגדים ארוכים מבלי שיציקו לו יותר מדי. מכנסי ג'ינס ארוכים הסתירו את מראה וצורתה של רגלו השמאלית, ועל ידיו עטה זוג כפפות שחורות, ששלוש מאצבעותיהן מולאו בצמר-גפן. יהיה בסדר, אמר לעצמו, לא קרה (או בעצם לא יקרה) שום דבר שעלול לגרום למישהו לחשוד. הוא חלף על פני ביתה של אנה. היא לא בבית, ידע, וגם אילו הייתה, לא מזמן הם נפרדו בדמעות ולשחק בלבה זה כנראה לא הרעיון הכי טוב. הוא המשיך הלאה, אל הבית הסמוך, ודפק בדלת.

בשניות הראשונות, ריק לא ידע מה הוא ציפה שייקרה. הרגשה נוראה שהכול השתבש, שכרסמה בו עוד מהרגע שקיבל את כדור הקריסטל, אחזה בו כעת במלוא כוחה. הוא בלע את הרוק, מוכן להבין שכול תקוותיו התבדו – ואז הדלת נפתחה.

"שלום, ריק".

הוא היה נמוך יותר משזכר, אבל בעצם זה היה ריק שגבה מאוד. ריק זינק קדימה וחיבק אותו חזק, לא מצליח להשתלט על הדמעות שחנקו אותו, ואביו חיבק אותו בחזרה.

"אני מצטער, אבא. אני כל כך מצטער".

"הכול בסדר, ריק", אמר ג'ק, "ידעתי שתחזור".

ריק וג'ק נכנסו אל המטבח. ג'ק ניגש אל הארון והוציא משם חבילת אורז, אבל ריק עצר אותו.

"שב. אני אכין לנו אוכל הפעם".

"אף פעם לא התנדבת להכין אוכל".

"למדתי להסתדר בעצמי במשך כל הזמן הזה, והבנתי שאף פעם לא הערכתי כמו שצריך את כל מה שעשית בשבילי. בבקשה תן לי לדאוג לנו הפעם".

"בהתחשב במה שעברנו, הנחמדות שלך קצת מחשידה".

"אין לך מה לדאוג", אמר ריק, "אני לא מצפה שתסמוך עליי. זה לא מגיע לי. אני אפילו לא מתכוון לבקש את הפוקימונים שלי בחזרה, תן לי אותם בעצמך אם וכאשר תחליט שאתה מאמין לי שעזבתי את צוות רוקט".

ג'ק התיישב מול השולחן בזמן שריק הרתיח סיר שמילא במים.

"מה קרה ששינית את דעתך כל כך מהר?" שאל ג'ק.

זה לא היה מהר בכלל, חשב ריק, אבל אסור היה לו לומר זאת. מבחינת ג'ק, עברו ימים ספורים בלבד מאז שנפגשו בפיושיה וריק לא הסכים לחזור הביתה.

"הבנתי שצדקתם כל הזמן הזה, ושאני לא צריך לחשוב שאני יודע הכול יותר טוב מכולם".

ריק ניסה לפתוח את חבילת האורז, אבל התקשה בכך בגלל כפפות הבד שלו.

"למה אתה לא מוריד את הכפפות?" שאל ג'ק.

"קר לי בידיים". עוד שקרים, חשב ריק והתמלא באשמה, "אתה לא תאמין מאיפה הגעתי".

"מאיפה? אין שום מקום קר במיוחד בדרך מפיושיה לכאן".

"אני מעדיף לא לדבר על זה".

ריק מצא זוג מספריים וחתך בעזרתם את שקית האורז, שפך את תוכנה לסיר והתיישב על כיסא מול ג'ק. הוא היה מוכן לעשות הכול כדי שאביו לא ישאל אותו עכשיו למה הוא יושב בצורה מוזרה, ויצטרך למצוא תירוץ גם לרגלו המלאכותית.

"זה מוזר", אמר ג'ק במקום זאת, "לא ראיתי אותך כמה ימים, ואתה פתאום נראה שונה לחלוטין".

"באמת?" ריק הסיט את מבטו ממנו.

"ילדים גדלים מהר כל כך. לפעמים אני מצטער שאימא שלך מפספסת את כל זה".

ריק כמעט ולא עמד בפיתוי לענות על זה, אבל ריסן את עצמו. הוא לא אמור לדעת כלום והוא לא כאן כדי להתווכח עם אביו. הוא כאן כדי לבלות זמן שאול עם ההורה האמיתי שלו, האדם שרצה בו באמת ושהיה אכפת לו מספיק כדי להיות אבא טוב כל השנים האלה.

אחרי הארוחה, ג'ק הלך אל חדרו של ריק. הוא חזר ובידו פוכדור מוכר, צהוב ושחור.

"אני לא מחזיר לך אותה עדיין. היא צריכה לאכול, וחשבתי שאולי אתה תרצה לטפל בה".

"מה עם שאר הפוקימונים?" שאל ריק.

"מחר אני אמסור אותם לפרופסור אלם. הוא ימצא להם מאמנים חדשים".

"אולי לא תמסור אותם? אני יכול לטפל בהם. הם כבר מכירים ואוהבים אותי, ועדיף שיהיו עם מגדל שמכיר אותם ולא שיצטרכו להתרגל למישהו חדש לגמריי".

ג'ק הרים גבה. "ריק, אם אתה רק מנסה להשיג שוב את הפוקימונים…"

"אמרתי לך, אתה לא חייב לסמוך עליי. אני מבטיח לך שאין לי יותר שום קשר לצוות רוקט, אבל פידג'יוט ופריימיפ… כלומר, פידג'יוטו ומאנקי עדיין חשובים לי".

"אני באמת רוצה להאמין לך", אמר, "אני אגיד לך מה, אני לא אמסור אותם עדיין, אבל גם לא אתן אותם לך. בהמשך נראה מה יהיה".

"תודה", אמר ריק.

הוא לקח את הכדור-רמה ושחרר מתוכו את וולפיקס. למראה המגדל שלה, וולפיקס נבחה בזעם וטיפסה בזינוק מהיר על המקרר, הרחק מהישג ידו של ריק – או לפחות מה שהיה הישג ידו כשהיה בן 13. כשהבינה שהיא לא העריכה נכון את הגובה שלו, הצטנפה בפינה וחשפה שיניים. לא שוב, חשב ריק.

"הצלחת לטפל בה בינתיים?" שאל.

"אף אחד מהפוקימונים לא משתף איתי פעולה. אתמול ניסיתי להאכיל אותם בפעם הראשונה, ובסוף פשוט השארתי להם אוכל בפינה ושמרתי עליהם שלא יברחו".

"אני אמצא דרך", אמר ריק. חייבת להיות דרך.

ריק הרגיש שחזר לאחת התקופות המייאשות ביותר בחייו, כשלא היו לו פוקימונים מלבד וולפיקס שלא הקשיבה לו, והוא היה נואש לדרך לגרום לה לחבב אותו. אבל הפעם הוא ידע שזה שונה. הוא ידע שזה יצליח כי זה כבר הצליח בעבר.

"וולפיקס", ניסה למשוך את תשומת לבה, "תראי מה יש לי בשבילך!"

הוא כבר לא ניסה לפתות אותה באמצעות אוכל. זה לא עבד אף פעם ואין סיבה שזה יתחיל לעבוד עכשיו. הוא החליט להתמקד במשהו אחר שידע ששניהם אוהבים. כל יום הוא קנה עציץ בחנות הפרחים, הציב אותו על שביל האבן מחוץ לבית, והעלה אותו באש. וולפיקס צפתה בו מרחוק, אבל הייתה מרותקת מהעלים הנשרפים בלהבות הרוקדות בצבעים לוהטים. בימים הבאים, ריק היה מכבה את האש, משאיר את העציץ והולך, נותן לוולפיקס לסיים את העבודה בעצמה. בהתחלה נראה היה שזה עובד ושוולפיקס מוכנה להתקרב גם כשריק נמצא בקרבת מקום, אבל בכול פעם שניסה להושיט יד לעברה, וולפיקס ברחה מייד.

אבל התסכול מכך שלא הצליח לאמן את וולפיקס היה מחיר ששווה לשלם, לעומת כל שאר הדברים שהרוויח בתקופה הזאת: הוא זכה להגשים את מטרתו ולהיות שוב עם אביו, גם אם היו להם חודשים ספורים בלבד יחד. הוא יכול היה להסתובב שוב בחוץ, מבלי להיות מבוקש על ידי המשטרה או הבוס. ריק כבר שכח איך זה להיות חופשי, ועדיין היה מציץ מדי פעם מעבר לכתפו, בודק שאף אחד לא רודף אחריו. אבל האנשים הכי גרועים שנתקל בהם היו שכנים שחשבו שהשתגע כשראו אותו שורף עציצים ברחוב.

"אבא", שאל את ג'ק יום אחד, "איך לדעתך אפשר לגרום לוולפיקס לאהוב אותי?"

"מה זאת אומרת? אתה לא יכול לגרום לה לאהוב אותה. או שהיא תבחר לאהוב אותך, או שלא".

"אבל בטח יש דברים שאני יכול לעשות. היא רואה שאני אוהב אותה ורוצה בקרבתה ושאני מאכיל אותה ומתייחס אליה טוב. מה עוד צריך?"

"זה שאתה דואג לצרכים הבסיסיים שלה לא אומר שאתה מתייחס אליה טוב, ריק, אלא פשוט שאתה לא מזניח אותה. ברגע שבחרת לגדל אותה, לקחת על עצמך את האחריות הזו. היא צריכה יותר מזה".

"מה למשל?"

"לא יודע, אני לא מבין בפוקימונים. אם אתה שואל אותי, אני חושב שזה כמו להיות הורה – הפוקימונים שלך יעריכו אותך על מה שאתה עושה בשבילם, אבל אם תזניח אותם, זה יהיה פשע בלתי נסלח".

ריק התכוון לשאול איך אפשר לא לסלוח למישהו עד כדי כך, אבל מייד ענה לעצמו על השאלה: הרי לו עצמו יש אימא שהזניחה אותו. היא לא יכולה להחליט פתאום שהיא רוצה להתקרב אליו שוב, וריק יסלח לה כאילו לא קרה דבר. יותר מממתקים ומשחקים יהיו דרושים לשם כך, אם בכלל, וריק טעה כשחשב שהשנאה של וולפיקס אליו מוגזמת. כעת הבין מה מנע ממנו להתקרב אליה כל הזמן הזה. הוא פשוט לא הבין אותה.

"בלתי נסלח, זה אומר שלדעתך וולפיקס לא תסלח לי לעולם?"

"אולי לא לעולם. אם פוקימונים הם כמו בני-אדם, זה אומר שכולנו רוצים לאהוב. אתה תשנא מישהו רק אם הוא עשה לך דבר נורא שלא תוכל לסלוח עליו. יש מעט מאוד דברים שהם בלתי נסלחים באמת, ואני חושב שכולנו היינו רוצים לאהוב, אילו היינו יודעים שזה אפשרי".

"מה עם… למשל, לתפוס פוקימון למרות שאף פעם לא באמת רצית לתפוס אותו?"

ג'ק היסס. "למה שתעשה את זה?"

"נניח שיש לך חברה, והיא רוצה לתפוס פוקימון ולא יכולה, אז היא מבקשת ממך לתפוס אותו במקומה. והפוקימון סומך עליך שתטפל בו, אבל אתה לא באמת רצית אותו אף פעם, ולטפל בו גוזל ממך יותר מדי זמן ואנרגיה. מה קורה אז?"

ג'ק כיווץ את גבותיו. ריק השפיל את מבטו ושיחק באצבעותיו.

"אני באמת לא חושב שאני מבין מספיק בפוקימונים כדי לדעת", אמר אחרי מחשבה קצרה, "אבל אני מאמין שאם מישהו רוצה מספיק, הוא יוכל לסלוח על כל דבר".

היה זה ערב רגיל של אימונים, כשהתחיל לרדת גשם וריק לא יכול היה להמשיך לאמן את וולפיקס, ששנאה מים ורצה בחזרה הביתה. ריק החליט להמשיך מחר. ממילא כמעט הגיע הזמן לארוחת הערב, חשב. הוא נכנס למקלחת (מקום שלמד להעריך מאוד עכשיו כשהיה לו בית), הקפיד לנעול את הדלת היטב מהרגע שהסיר את הכפפות והמכנסיים ועד שלבש אותם בחזרה אחרי שסיים, ויצא רענן ונקי, רק כדי לראות שמישהו חיכה לו מאחורי הדלת.

"שלום, ריק".

עיניו של ריק חשכו כשראה את ריאן. המחשבה הראשונה שחלפה במוחו הייתה פליאה על כמה קטן הוא נראה לפני שנתיים. מייד לאחר מכן נזכר מה היחסים בינו לבין אחיו בזמן הנוכחי.

"מה אתה עושה כאן?" ניסה לחייך.

"אתה מעז לשאול? מה אתה עושה כאן, באת לשטוף לאבא את המוח עם השקרים שלך?"

ג'ק מיהר לעלות במדרגות לחדר האמבטיה.

"ריאן, ריק אומר שהוא השתנה ואני מאמין לו. בשבועות האחרונים…"

"איזה שבועות אחרונים? רק לפני שבוע נלחמנו בלבנדר!"

"זה לא יכול להיות", אמר ג'ק, "לפני שבוע ריק היה כאן איתי".

כולם הביטו זה בזה מבולבלים. מה ריק אמור לספר להם עכשיו?

"אני יודע מה ראיתי ובמי נלחמתי. אני לא יודע מה ריק עשה, אבל הוא זומם משהו, והוא לא ייצא מזה בשלום!"

"ריאן, בבקשה, תנסה להבין…"

עוד לפני שהמילים יצאו מפיו של ריק, הוא הבין שאין טעם: הוא הרי עומד להילחם עם ריאן שוב בקרב נוראי ביותר בפעם הבאה שייפגשו. זה אומר שעד אז, ריאן עדיין יחשוב שריק חבר בצוות רוקט, ולכן מה שהוא לא יגיד עכשיו לא ישכנע אותו. ריאן הספיק בינתיים לשלוף פוכדור, אבל ריק מיהר לברוח. הוא בעט בידו, עקף את ריאן וג'ק ורץ לכיוון דלת הכניסה. ריאן זרק את הפוכדור שלו שפגע בדלת לפני שריק הספיק להגיע אליה. לבו של ריק נמחץ כשאת דרכו חסם הרקרוס, שלחשש לעומתו והניף את הגרזן הקבוע בראשו. ריק זינק הצדה ברגע האחרון.

וולפיקס התעוררה מהמהומה, קפצה מהמקרר לרצפה והתכוונה לרוץ למעלה, אבל הרקרוס היה רגיל להילחם נגד פוקימונים, וחשב שהיא האויבת שלו. הוא ירה לעברה אקדח סיכות שדקר את רגליה והפיל אותה במדרגות. וולפיקס התגלגלה מטה בזמן שהרקרוס זינק לעברה, מתכוון לנעוץ בה את גרזנו.

"לא!" צעק ריק.

הוא קם על רגלו הטובה וזינק על הרקרוס, קפץ על גבו ותפס את גרזנו בשתי ידיו. הכפפות שלו החליקו ולא אחזו בגרזן כמו שצריך, וריק נשך אותו בשיניו. לא היה לו מספיק כוח כדי לעצור את הרקרוס, אבל הוא בהחלט הכאיב לו, מה שגרם להרקרוס להחטיא את המתקפה. וולפיקס נמלטה לפינה השנייה של המטבח, בדיוק כאשר ג'ק וריאן רצו למטה במדרגות.

"ריק, מה אתה עושה? הוא יהרוג אותך!"

"הוא לא יפגע בו חזק", אמר ריאן, "רק מספיק כדי שיבין שכדאי לו לשתף פעולה".

וולפיקס הביטה בהרקרוס המשתולל עם ריק על גבו, ואז בריאן. ללא מחשבה נוספת, פערה את פיה ושילחה להבה גדולה ורותחת לעבר הרקרוס. הוא נפל מרגליו והתקפל בכאב נורא, וריק ניצל את ההזדמנות לברוח החוצה מהדלת.

"אני מצטער, אבא", קרא, "אני אחזור, אני מבטיח! אני אוהב אותך!"

ריאן וג'ק רדפו אחריו, אבל ריאן מעד ונפל; וולפיקס נשכה את רגלו. הוא ניסה לנער אותה, אבל שיניה הרותחות היו נעוצות חזק בבשרו, והיא לא הרפתה עד שג'ק השיב אותה לפוכדור. עד שיצאו מהבית, ריק כבר נעלם.

"אמרתי לך, הפחדן ברח".

"פחדן? ריאן, אתה תקפת אותו!"

"אם הוא היה דובר אמת, הוא היה מסביר מה קרה", אמר ריאן, "לא נורא, אם הוא חזר פעם אחת, אני בטוח שהוא יחזור עוד פעם".

"מתי שניכם תפסיקו כבר לריב?" נאנח ג'ק, "בוא, יש לנו הרבה על מה לדבר".

הם חזרו הביתה וג'ק סגר את הדלת מאחוריו.

– – – – –

מעט מאוחר יותר, פרופסור אלם טייל ברחבי ניו-בארק מלווה בגראולית'. הוא קיבל את הכלבה המפוספסת מהמשטרה במטרה לנסות ולחקור תכונות חדשות שלה שעשויות להועיל לשוטרי הפוקימונים, וכעת החליט שמגיעה לשניהם הפסקה. לפתע גראולית' רצה קדימה כשהבחינה בריח לא מוכר.

"גראולית', מה מצאת?" שאל הפרופסור.

היא רחרחה בחצר אחד הבתים, אפה תחוב בדשא הרטוב. פרופסור אלם הרים מהדשא את החפץ שמצאה. זה היה פוכדור בצבעים לא רגילים, משונה למגע. הוא לא הצליח לראות טוב בחושך ולא היה בטוח שזה מה שהוא חושב שזה, אבל אם הוא צודק, זו עשויה להיות תגלית מרעישה.