פוקימון; במהירות החושך – פרק 123: מתנות יום הולדת / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

הזמן חלף. הימים הפכו לחודשים, וגשם התחיל לטפטף על האוקיינוס. במהרה הפכו הגשמים למבול של ממש, והגלים טלטלו את הגורביס על פני המים הגועשים, אבל המלחים המנוסים של צוות אקווה הצליחו להתמודד עם הסופות בפיקודו המצוין של מאט.

כעת, שני פוקימונים נעו על פני המים לצד הגורביס. אחד מהם, אריה-ים תכול בעל שפם ענק שנראה כמו שתי מניפות, החליק על פני הגלים כאילו היו קרח חלק, יורה מטחי ברד שהצטרפו אל הגשמים. השני, ארינמל בעל שש כנפיים מעויינות ירוקות, ארבע בגבו ושתיים בזנבו, השתדל להתחמק כמיטב יכולתו מהברד. כדרקון אדמה הוא היה פגיע במיוחד לקרח, אבל פיצתה על כך היכולת שלו לעוף וליצור סביבו סופות חול. הן החלישו את הברד ונפלו לים בכדורי בוץ עכורים, והארינמל לקח נשימה עמוקה וירק סלע כבד לעבר אריה הים, שהצליח להתחמק ברגע האחרון. הסלע נפל לים ברעש גדול.

"ויבראבה, בלבל אותו עם מתקפה על-קולית!" צעק ריק.

כנפיו של הארינמל השמיעו רעש חזק כל כך, שהחריש את האוזניים מעל לרחש הגשם השוטף.

"סילאו, צלול!" קראה נדיה.

אריה הים צלל אל מתחת לגלים, היכן שהרעש לא ישפיע עליו. ויבראבה לא הצליח לראות אותו מבעד למים השוצפים, וכעבור כמה שניות סילאו זינק בחזרה למעלה, תפס את ויבראבה בפיו וצלל עמו לים. הוא עזב את ויבראבה שפרפר במים בחוסר אונים. ריק השיב אותו לפוכדור לפני שיטבע.

"שוב ניצחתי", חייכה נדיה.

"אל תתלהבי כל כך. למים וקרח יש יתרון על אדמה ודרקון, זה לא הופך אותך למאמנת טובה יותר או משהו".

"אז למה אתה מתעקש להילחם מולי דווקא עם ויבראבה?"

"אני צריך לאמן אותו כמה שיותר. זה מה שהבטחתי לו כשלכדתי אותו".

ויבראבה היה הצורה המפותחת של טראפינץ', שהפך מזחל ישר לארינמל בוגר בלי שלב גולם. למרות זאת ריק כבר ידע שיש לו שלב מפותח אפילו יותר, פלייגון, שהיה גדול וחזק אף יותר מוויבראבה ובעל מראה דרקוני יותר. ריק החליט לפתח אותו עד הסוף לפני שייקח אותו בחזרה למדבר.

"בוא", אמרה נדיה, "ניקח את הפוקימונים לנוח".

גם היא השיבה את סילאו לפוכדור הטורקיז והשחור שלו והתחילה ללכת לכיוון בטן הספינה. ריק דידה בעקבותיה. הצלקות על פניו כבר כמעט החלימו לחלוטין, אבל הוא עדיין לא התרגל לחלוטין לרגל החדשה שלו. במקום רגל ביונית מתוחכמת, הוא נאלץ להסתפק ברגל פשוטה מעץ שהשיג מעט אחרי שחזר לצוות אקווה, משוד ספינה שהובילה ציוד רפואי. רגל העץ לא הייתה תחליף לרגל אמיתית, אבל היא לפחות סייעה לו ללכת, וריק חשב שאם יצליח להסתדר איתה בסערות החורף על סיפון הגורביס, הוא יוכל להסתדר בכול מצב. נדיה הציעה לו פעם שיוסיף לו גם קרס ביד ימין, כדי שייראה ממש כמו פיראט אמיתי. ריק בתגובה הציע לה לסתום את הפה לפני שהיא תצטרך רטייה על העין.

כשריק ירד אל בטן האוניה, קיבלו אותו שני דליים של מי מלח צוננים שנשפכו עליו בהפתעה, מלווים בצחוקים רמים של חבריו לצוות.

"מזל טוב, דרגה 15!" צחק מאט, "מי 'יה מאמין שצוציק כמוך ישרוד איתנו כל כך הרבה?"

נדיה כחכחה בגרונה.

"טוב, פעם ראשונה שראיתי אותו, קארוואנות כמעט אכלו אותו חי. הוא לא בנ'דם שהייתי מהמר עליו".

"גם אני לא הייתי מהמר על עצמי", הודה ריק.

"אל ת'יה כבד! מה 'תה מאחל לעצמך ליומולדת 15?"

"כרגע נראה לי שלהגיע לגיל 16 יהיה נחמד", אמר ריק, "אם אני אוכל לשמור את כל האיברים שלי עד אז, זה בכלל יהיה מעולה. רצוי גם שאף אחד שאני מכיר לא ימות".

"ברכה נפלאה", הנהנה נדיה, "יכלה לעזור להרבה מאיתנו".

"טוב, מה 'תם מסתכלים? תחזרו כולכם לעבודה! זה לא יומולדת 'שלכם!"

מאט גירש את שאר הצוות בצעקות, וריק ונדיה המשיכו לעבר המרפאה. זה היה תא קטן ובתוכו ציוד רפואי שרובו מאולתר. מעט הציוד האמיתי שהצליחו לשדוד מדי פעם, כמו תרופות וחיסונים, היה יקר ערך והשתמשו בו לעתים נדירות בלבד. אבל אף אחד מהפוקימונים שלהם לא הזדקק לו באותו רגע.

"יש לי משהו בשבילך", אמרה נדיה.

היא ניגשה לאחת המגירות הסמוכות למיטה שבה ישנה בדרך כלל, והוציאה משם חבילה קטנה. במבט ראשון זה נראה לריק כמו חפיסה של קלפי פוקימון כמו שהיה משחק בהם לפני שיצא למסע הפוקימונים. רק לאחר שהביט בהם, ראה שאלה קלפי משחק רגילים, אבל את הסמלים הרגילים בהם החליפו סמלים של עשב, אש, מים ואוויר, את קלפי הנסיך והמלכה והמלך החליפו קווי ההתפתחות של בלבאזור, צ'רמנדר, סקווירטל ופידג'י, ואת שני הג'וקרים החליפו מיו וסלבי, שני פוקימונים מיתיים שקיומם היה בגדר אגדות בלבד (לפיהן מיו ידע להפוך לכול פוקימון וללמוד כל מתקפה, ואילו סלבי החזיקה ביכולת לנסוע בזמן).

"תודה, זה ממש יפה. איפה מצאת את זה?"

"זה היה באחת מספינות הסחר האחרונות ששדדנו. מהדורת אספנים, ראיתי את זה וידעתי שתאהב. אפילו התעקשתי לשלם עליה כסף. לא חשוב שגם את הכסף שדדנו".

"ואוו, תודה, נדיה".

"הייתה גם מהדורת אספנים של ג'וטו, אבל חשבתי שאף אחד כאן לא ירצה לשחק בקלפים שיש עליהם ציור של קווילאבה, אז העדפתי את…"

נדיה לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שריק עטף אותה בחיבוק גדול. נדיה השיבה לו חיבוק אבל מיהרה להרפות ממנו כשהרגישה אותו מלטף את שיערה. גם כשהתנתקו, פניו עדיין היו קרובות מדי לפניה לדעתה. לדעתו של ריק הם היו בדיוק במרחק המושלם.

"תפסיק", נדיה הסיטה את ראשה.

"קרה משהו?"

"אמרתי לך כבר, זה לא מתאים".

"אמרת לי שזה לא מתאים כי את לא יכולה לסמוך עליי שאני לא אנטוש שוב".

"בדיוק", ענתה נדיה.

"אבל עכשיו אנחנו כבר כמה חודשים יחד על הספינה הזאת. את עדיין לא סומכת עליי?"

"אני מצטערת. נטשת אותי פעם אחת על ספינה טובעת. אני אף פעם לא אפסיק לחשוב שאולי זה יקרה שוב".

"נדיה, הסברתי לך בדיוק מה קרה".

"אני יודעת. אני לא כועסת עליך, אני לא נוטרת לך טינה. אני פשוט לא מסוגלת להיות יותר מידידה שלך, ואני מצטערת אם נתתי לך לחשוב שזה אולי עוד יקרה".

"אני בסך הכול קיוויתי…"

ריק לא הצליח לסיים את המשפט. נדיה חייכה אליו חיוך עצוב.

"מצטערת שנאלצנו לדבר על זה דווקא היום".

היא נישקה אותו על לחיו ומיהרה לצאת מהמרפאה. ריק נשאר שם לבד והתחיל לשחק מבלי משים בחפיסת הקלפים שקיבל, מערבב אותם שוב ושוב בלי סיבה, כאילו ניסה לסדר אותם בכול הסתברות אפשרית. נראה שנדיה באמת חשבה עליו, ובאמת רצתה שיהיה לו טוב ביום הזה. אבל בשביל מה הוא צריך חפיסת קלפים מטופשת, אם הוא לא יכול להשיג את מה שהוא באמת רוצה?

הרהוריו נקטעו כשדילן הציץ אל המרפאה ומצא אותו שם.

"בוא", אמר לו, "הקפטן צריך אותך".

ריק חזר אל הסיפון. מאט היה שם, מוקף בכמה חברי צוות, אחד מהם מביט במשקפת לכיוון פריגטה גדולה ושחורה שהפליגה באופק, בקושי נראית מבעד למסך הגשם הכבד. נראה שמאט בעיצומו של ויכוח עם מוריאל.

"זו לא סתם ספינת סחר, זו כמעט אוניית קרב", אמרה מוריאל, "אף פעם לא הצלחנו לשדוד דבר כזה".

"אנחנו נשדודו'תה, או שכול מה שעשינו בחודשים האחרונים יהיה לחינם. 'ני רק צריך את…" מאט הביט לאחור והבחין בריק, "צוציק! בא 'לך לקבל מתנה אמיתית ליומולדת?"

"תלוי כמה זה יכאב ואיפה", ענה ריק.

"בוא 'סתכל, זכינו בפרס הגדול!"

הוא חטף את המשקפת והושיט אותה לריק, שהביט לעבר הפריגטה. כעת, כשראה אותה בבירור, יכול היה להבחין בכתובת הלבנה שהיא נשאה לאורך הדופן שלה: תאגיד סילף. הדבר הבא שהבחין בו היה שעל סיפונה עומדים מאבטחים חמושים ברובים, שכעת כיוונו אותם היישר לכיוון הגורביס. הם אמנם לא היו בטווח ירי, אבל בהחלט היו מוכנים לאפשרות שיהיו.

"ואתם אומרים שמעולם לא שדדתם פריגטה?" שאל ריק.

"זה לא שווה ת'סיכון, הן תמיד חמושות בכבדות ויותר מדי אנשים היו משלמים בחייהם. הפעם אני חושב שיש לנו ת'נשק המושלם", אמר מאט, "עדיין יש 'ך ת'חרק המאובן ההוא, נכון?"

טיילור הביטה אל הספינה המטושטשת באופק ובלבה חשש כבד. הקברניט כבר הפעיל את המנועים במלוא העוצמה, השומרים סביבה דרכו את נשקיהם למקרה שיותקפו, ובמים הגועשים מתחתיה הצליחה לראות מדי פעם הבזק אור מעודד, אבל עבור טיילור זה היה המפגש הראשון עם שודדי-ים. היא ידעה שהפריגטות של סילף שמורות היטב וכמעט ולא הותקפו בעבר, אבל מה אם דווקא הפעם הזאת תהיה יוצאת דופן?

"שם למעלה!" צעק אחד השומרים.

טיילור הבחינה בזה מיד: להקה של יצורים מעופפים התקרבה אליהם מכיוון הספינה. השומרים התחילו מיד לירות יריות אזהרה באוויר, וכשהפוקימונים המשיכו להתקרב, התחילו לכוון גם עליהם. בנוסף ליריות, מכות ברק התחילו להישלח מכיוון הים, מפילות את כל מי שהן פוגעות בו, אבל זה לא הספיק. מדי פעם אחד הפוקימונים נפגע מברק או מקליע, אבל חבריו ללהקה מיהרו לצמצם את הרווח ביניהם, שומרים על מבנה תעופה של גוש גדול וצפוף.

מהגורביס, מאט שהיה עסוק במתיחת המפרשים שיסייעו להם במרדף, הבחין בברקים הנשלחים מן הים. הוא הבין שעל הפריגטה שומרים גם פוקימונים משלה, אבל זה לא הפתיע אותו.

"אנחנו צריכים קארוואנות!" קרא, "כל מי שהווינגול שלו חוסל, לתפוס קארוואנה!"

אנשיו של מאט התחילו להשליך למים את שוט האנרגיה של המעלעלים שלהם, ומתוכם עלו הדגים האימתניים והתחילו לשחות במרץ לעבר הפריגטה. יריביהם שחיכו במים, דגים חשמליים מסוג צ'ינצ'או ולאנטורן, לא יכלו לחשמל את הקארוואנות בתוך הים בלי לפגוע גם בעצמם. הם השתמשו בקרני-איתות נגד הקארוואנות, אבל המתקפה לא הייתה חזקה כמו נשיכת הקארוואנות, ויותר ויותר צ'ינצ'אווים ולאנטורנים נאלצו להצטרף למאמץ להדוף את הקארוואנות וזנחו את הווינגולים. מספרם של הצ'ינצ'אווים והלאנטורנים אמנם היה גדול בהרבה, אבל עוד ועוד קארוואנות המשיכו להגיע כל הזמן, ומספרם רק הלך וגדל ככול שיותר ווינגולים נפלו.

הווינגולים התקדמו במהירות. לפחות עשרה מהם כבר נפלו למים, אבל הם כבר היו קרובים מאוד. כשכבר כמעט היו מעל לפריגטה, טיילור ראתה שמתוכם יוצא מי שנראה כמו מנהיג הלהקה: פליפר, הצורה המפותחת של ווינגול, שכול הזמן הזה הווינגולים כנראה הגנו עליו בגופם כדי שיוכל להתקרב מספיק. כעת הוא צלל היישר לעברם.

"תקפו את השקנאי!" צעק אחד השומרים.

מטח יריות תקף את פליפר. הוא הסתחרר באוויר והתחמק מרוב הקליעים, אבל אחד מהם פגע לו בכנף והוא התרסק היישר על הסיפון. לא נראה שפליפר יכול להילחם בכלל, אבל הוא כלל לא ניסה, אלא רק פער את מקורו הענק, ומתוכו יצא פוקימון נוסף, חרק מוזר בעל עיניים בולטות שאיש מהם לא ראה בעבר. כמה מהשומרים מיהרו לכוון עליו את נשקם.

"אל תזוז", אמר אחד מהם בתקווה שהוא מבין.

כאילו לא שמע, אנורית' התעלם לחלוטין ותקף את השומר הקרוב אליו. בתנועה מהירה הוא שבר את הרובה שלו לשניים, ואז נגח בו בראשו הקשה להפליא.

"אל תירו!" טיילור מיהרה לצעוק.

אבל לא כל השומרים הספיקו להגיב או חשבו שראוי להתייחס לאזהרה, ומטח יריות התחיל. שלושה מהשומרים נפגעו בזרועותיהם מהריקושטים ואחד נוסף כמעט איבד עין, כשאנורית' המשיך להתרוצץ ביניהם ללא פגע ולנטרל את שאר השומרים; היריות כמעט ולא השפיעו על גופו הסלעי, והפוקימונים של השומרים היו עסוקים מדי בהתמודדות עם הקארוואנות. באותו זמן ספינת השודדים הלכה והתקרבה, ונראה שהם יודעים בדיוק מה הם עושים.

אל הסיפון מיהרה נערה בלונדינית צעירה יחד עם הפוקימון שלה: צב גדול וקשוח למראה, עומד על שתיים, בעל אוזניים וזנב גדולים ופרוותיים. היא הסיכוי האחרון שלנו, ידעה טיילור.

"וורטורטל, סילון בועות!" קראה הנערה.

וורטורטל מיהר לתקוף את אנורית'. בניגוד לקליעים, מים היו חולשה של אנורית', והבועות שהתפוצצו עליו פגעו בו קשה מאוד. הווינגולים שנותרו באוויר צללו להגן עליו מפני וורטורטל. כעת, כשלא נותרו כמעט שומרים חמושים, הם יכלו להסתכן בכך. אנורית' ניסה להתחמק מוורטורטל ולדאוג לנטרל את שאר השומרים. שניים מהם הספיקו לירות בשני ווינגולים שצנחו על הסיפון, אבל מספרם עדיין היה רב מכדי שוורטורטל יוכל להתמודד עמם.

"וורטורטל, עזוב אותם, תקוף את החרק!"

סילון הבועות הבא של וורטורטל חיסל את אנורית', אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא סיים את עבודתו. השומרים שנותרו ללא נשק ניסו להיפטר מהווינגולים במו ידיהם, להכות בהם במשוטים מסירות ההצלה או בסכיני מטבח, וגם וורטורטל הצליח לנטרל כמה מהם לפני שנפל מובס. אבל זה כבר לא היה משנה. ההגנות האחרונות שלהם אבדו, ושודדי הים הלכו והתקרבו. הכול היה אבוד.

ספינת שודדי הים נקשרה אל הפריגטה של סילף, והם עלו עליה בהמוניהם. ריק עזר לנדיה לקחת את הפוקימונים הפצועים אל המרפאה, בזמן שדילן לקח קבוצת שודדים לחיפוש בבטן הפריגטה, ומאט והשאר נשארו להשגיח על הצוות באקדחים שלופים. דילן חזר בידיים ריקות.

"לא מצאנו כלום", אמר.

"מעניין", אמר מאט, "יכול'יות שסתם בזבזנו עליהם ת'זמן?"

"אולי. מה אתה אומר, ניתן להם ללכת?"

"'פשר לתת להם ללכת", התלבט מאט, "ואפשר גם…"

ומאט תפס במהירות את המאמנת הצעירה של וורטורטל, אחז בה בחוזקה והצמיד אקדח לראשה.

"אולי אין להם כדור-מאסטר על הספינה הזאת, אבל הם בטח יודעים איפה הם כן מחזיקים אותו. דברו או שאני יפוצץ לה ת'ראש!"

"שחרר אותה!" קראה טיילור.

"קודם תגידי לי איפה הכדור-מאסטר!"

"תשחרר את הילדה, היא בכלל לא עובדת בסילף והיא לא אשמה. אני אספר לך הכול".