פוקימון; במהירות החושך – פרק 112: טאבולה ראסה / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

אור הירח האיר את פסגת הר הארובה, שם הופיעו ריק וופוריאון. האוויר על ראש הר הגעש היה כבד ומחניק בשל האבק והאפר הגעשי שכיסו את ההר מההתפרצות האחרונה שלו, למרות שחלפו מאז שנים רבות, ועיירה קטנה הספיקה להיבנות לרגליו; ריק ראה ממרחק את האורות הקטנים מחלונות הבתים. לא היה אכפת לו מהאוויר המחניק – כל דבר היה עדיף מלהישאר מתחת להר בשבי צוות מגמה – אבל אם כבר יש עיירה במרחק לא רב משם, עדיף שיילך לשם. הצרה היחידה הייתה הבגדים שלו. הוא היה לבוש במדים של צוות אקווה, ולא היה בטוח אם עדיף להופיע בלב העיירה לבוש בבגדים האלה או עירום לחלוטין.

אין לו ציוד כלל. הוא נזכר בכך רק ברגע זה. אחרי שמחשבותיו היו עסוקות באנשים שאיבד, כעת הוא נזכר שרוב החפצים שלו טבעו יחד עם ההאנטייל, פרט לפוכדורים, לפוקיפון ולכתר האופל. מלבד בגדים ואוכל היו לו שם כמה אלפי קרדיטים במזומן, שכעת ייאלץ להשיג מחדש כדי לא להשתמש בכרטיס האישי שעל שמו, משום שהוא עדיין מבוקש על ידי המשטרה. אבל הכסף פחות הדאיג אותו. החלק המדאיג באמת היה הכדור השחור שאיבד. בתוך הפוכדור ההוא הוחזק הפוקימון החזק ביותר בעולם, ואף שריק לא ידע מה טבעו, הוא ידע שהיה בידיו וכעת איבד אותו. ריק השתדל לשכנע את עצמו שאחרי הכול, המשימה לא הייתה כישלון מוחלט: עדיף שהכדור השחור ישקע בלב ים, מאשר שהיה נשאר בידי הבוס של צוות רוקט. ולמרות זאת הוא חש כישלון אישי בכך שאיבד פוקימון חזק כל כך, שיכול היה להיות בן-ברית פוטנציאלי אילו היה יוצא מן הפוכדור בשלב מסוים.

למה הוא בכלל הקשיב לדרקון האדום? הדרקון האדום בבירור לא סמך עליו ולא היה רוצה שישתמש בפוקימון חזק כל כך, חשב ריק, רוב הסיכויים שהוא סתם הפחיד אותו בקשר לפתיחת הפוכדור. אם היה משחרר את הפוקימון שבתוכו, ודאי היה לו הרבה יותר קל להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכו, כמו להתגבר על הקארוואנות או למנוע את טביעת ההאנטייל. הוא לא עשה זאת, ולכן הוא נמצא כעת במצב זוועה. אבל אין טעם לבכות על זה, מוטב להמשיך הלאה עם כל מה שנותר לו.

"ופוריאון", אמר ריק, "תתעתקי אל העיירה הקרובה ותביאי לי בגדים".

מעט מאוחר יותר, אל העיירה הגיע נער קטוע רגל, רכוב על שועלה בעלת תשעה זנבות. הוא לבש חולצה אדומה ומכנסי ג'ינס קצרים. ריק שנא לגנוב מחנויות בגדים או מכול מקום אחר ששייך לאזרחים, אבל הפעם לא הייתה לו ברירה, והוא ניסה לשכנע את עצמו שזה לא נורא כל כך להתעתק לתוך חנות ולקחת ממנה רק מה שצריך. זה בטח פחות נורא מלשבור חלון בשביל זה, או גרוע יותר, לשדוד אותה באיומים.

בטנו החלה לקרקר שוב, והרעב הציק לו. ריק נזכר שלא אכל כבר כמעט שלושה ימים, ושאין לו כסף בכלל. הוא לא מומחה בשוד ממוחשב כמו פרסי – כל מה שהוא יכול לעשות הוא למשוך כסף מהבנק, וברגע שיעשה זאת, כולם ידעו שהוא כאן והוא ייאלץ לברוח מהעיירה. הבעיה היא שמלבד העיירה הזאת וההר הקרוב, ופוריאון לא ראתה שום מקום בהוואן שהיא יודעת לחזור אליו בהתעתקות, וכדאי שלא יסמוך רק עליה עבור תוכנית הבריחה שלו. מרחוק הוא הבחין במאפייה ברחוב הראשי ובה ככרות לחם טעימות למראה. הפיתוי היה חזק מכדי לעמוד בפניו. אני כבר גנב, הזכיר לעצמו ריק, ומעולם לא הייתי צריך את זה יותר. אני כנראה כבר לא ארגיש רע יותר עם עצמי. הוא שחרר שוב את ופוריאון.

"ופוריאון, תשיגי לנו לחם".

כעבור שניה האזעקה הדהדה ברחוב כולו, כאשר ופוריאון תפסה כיכר לחם אחת בשיניה ולפתה עוד אחת בזנבה. הם נמלטו משם אל סמטה צדדית במרחק כמה רחובות, שם ריק בצע כל אחת מהכיכרות לשלושה חלקים ושחרר את הפוקימונים שלו מהפוכדורים. גם הם לא אכלו ימים רבים. רק ופוריאון הייתה שבעה, והיא דחפה בראשה את הבצע שלה לכיוון ריק. אבל ריק היה עסוק בעיקר בקווילאבה. היא הייתה חלשה ותשושה, ונראה שהיא מתלבטת בין לאכול לבין לרעוב כדי לעשות לריק דווקא. זה לא יכול להמשיך כך, חשב ריק. אולי הגיע הזמן שישלים עם זה שקווילאבה פשוט לא מכירה בו יותר כמגדל שלה, לפני שיקרה משהו גרוע יותר משריפת ההאנטייל.

ריק הלך לישון במרכז הפוקימונים – לפחות מציאת מקום לשינה לא הייתה בעיה עבורו. הוא בהחלט הזדקק למנוחה ארוכה וטובה, ובשעת צהריים התעורר, ניסה לקום מהמיטה ונפל על הרצפה. שוב עליו להתרגל לכך שאין לו רגל. במשך שנה תמימה הוא למד ללכת מחדש, וכעת הכול היה לחינם והוא ייאלץ להתחיל מההתחלה. ריק שחרר את ניינטילס מהפוכדור, טיפס על גבה ורכב החוצה אל חדר הקבלה. הוא הבחין שכול מי שנמצא בחדר נועץ בו מבט, אבל נמנע מלדבר על מה שהוא באמת חושב. אף אחד לא רוצה להיות זה שיצביע ראשון על הנכות שלו.

"ברוך הבא ל-לאבארידג'", אמרה האחות של מרכז הפוקימונים, "אני לא חושבת שראיתי אותך כאן בעבר".

בטח, חשב ריק, היית זוכרת אם היית רואה אותי.

"הגעתי אתמול. אני עדיין מנסה למצוא את עצמי".

"אני רואה שאתה אוהב פוקימוני אש, אז אני בטוחה שתאהב את העיירה הזאת. יש לנו את המעיינות החמים שכדאי לבקר בהם, ואם אתה מאמן פוקימונים, בטח תרצה להילחם במכון האש של פלאנרי".

"מכון אש?" שאל ריק, "בטח שאני ארצה".

"הוא נמצא במערב. לא תפספס אותו".

"תודה רבה".

אם יש מישהו שמבין בפוקימוני אש כמו קווילאבה ויוכל לעזור לו, זו בטח פלאנרי הזאת, חשב ריק. הוא נפרד לשלום מהאחות ויצא לכיוון מכון הפוקימונים.

כעת, בשעות היום, העיר הייתה שוקקת יותר, וריק בחן במבטו את הרחובות בהם עבר. מדי פעם הוא הבחין בסקיטי-מחמד משחק בחצר בית. הם נראו יותר מכול כמו חתלתולים באורך חצי מטר, עם זנב מוזר שנראה כמו אבקן של פרח. זו הפעם הראשונה שריק ראה סקיטי במציאות, והניח שכעת כשהגיע ליבשת, יוכל לפגוש עוד הרבה מהפוקימונים של מחוז הוואן. המחשבה הזו ניחמה אותו מעט.

במכון הפוקימונים, קרב פוקימונים בין שתי מאמנות היה כעת בעיצומו. אחת מהן השתמשה בזאבון ירוק עם סימני ברקים צהובים על אוזניו ואפו. השנייה השתמשה בצב אדום עם שריון אבן שפלט עשן רב משריונו ומנחיריו. ריק הניח שהמאמנת של הצב היא מנהיגת המכון, כיוון שהוא נראה כמו פוקימון אש מובהק. גם שיערה של המאמנת שלו נראה כאילו הוא עולה באש בשל צבעו ועיצובו.

"אלקטרייק, מתקפת רעם!"

הזאבון הירוק נבח בעוצמה רבה כל כך, עד שהחריש את אוזני כל הנוכחים. יריבו הכניס את ראשו לשריון כדי לא להתחרש, ועשה זאת באיטיות רבה.

"נשוך אותו עם ניב חשמלי!"

ריק כבר ידע שמתקפת ניב חשמלי אמורה לחדור שריון רגיל, אבל איכשהו נראה ששריונו של הצב נבנה במיוחד נגד התקפות כאלה, ושהוא מפצה לחלוטין על איטיותו. אלקטרייק הצליח לנעוץ את שיניו בשריון האבן, אבל בתגובה, הוא התכסה כולו בעשן סמיך, וריק שמע את שיעוליו הגבוהים והדקים.

"טורקול, גלגל להבות!"

היכן שהיה עשן, כעת בערה אש, והיא הקיפה את כל גופו של טורקול. ריק שמע את אלקטרייק מיילל בכאב, וכאשר העשן התפזר, הוא נגלה לעיניהם מחוסר הכרה כשפרוותו חרוכה.

"מצטערת", אמרה מנהיגת המכון, "בהצלחה בפעם הבאה".

המאמנת של אלקטרייק אספה אותו בזרועותיה ומיהרה לרוץ החוצה לכיוון מרכז הפוקימונים. המנהיגה הבחינה בריק עומד בפתח.

"ברוך הבא למכון שלי", אמרה, "אני פלאנרי, ואתה?"

"ריק". טיפש, נזף בעצמו מיד, אפילו להמציא שם בדוי הוא שכח.

"אני רואה שיש לך פוקימון אש. זה כבר יהיה מעניין".

"האמת היא שלא באתי הנה כדי להילחם", אמר ריק, "באתי כי שמעתי שאת מאמנת שמתמחה בפוקימוני אש, ורציתי לבקש את עזרתך".

"במה?"

ריק שחרר מהפוכדור את קווילאבה. כעת, כשהרגישה יותר טוב, קווילאבה לא היססה לברוח מריק רחוק ככול האפשר, וטיפסה בעזרת ציפורניה החדות על קיר האבן.

"זאת קווילאבה, ואפשר להגיד שהיא שונאת אותי".

"שונאת אותך? אני יכולה להבין אם היא לא מקשיבה לך, אבל אני בטוחה שהיא לא שונאת אותך".

"תאמיני לי, פלאנרי, היא שונאת אותי".

"תפסת אותה בתור סינדקוויל, או שהיא כבר הייתה מפותחת?"

"זה מסובך. היא הייתה אצלי בתור סינדקוויל, התפתחה לקווילאבה, ואז איבדתי אותה ולקחתי אותה בחזרה".

"לקחת אותה?" שאלה, "אתה מתכוון, בכוח?"

ריק השפיל את מבטו. "אחרי הכול היא שלי, והמאמן הקודם שלה גנב אותה ממני והזניח אותה".

"זה לא משנה. פוקימונים הם לא חפצים, ריק, והם מרגישים כשאתה מתייחס אליהם ככה. קווילאבה לא אוהבת להרגיש שאתה חושב שהיא שלך, במיוחד אם אתה חושב שמגיע לך לאמן אותה ולא הרווחת את זה ביושר".

היא ניגשה אל קווילאבה ועמדה על קצות אצבעותיה כדי להושיט לה יד. קווילאבה נרתעה ונשפה לעברה בזעם.

"לא הייתי עושה את זה במקומך", הזהיר אותה ריק.

"למה לא? אתה רואה רק את הסכנה שבה ולא את הצדדים הטובים?"

פלאנרי השיבה את ידה לאחור והפנתה לקווילאבה את גבה. ריק שם לב שכאשר פלאנרי לא הסתכלה, קווילאבה כבר לא נרתעה, זחלה לעברה במורד הקיר והחלה לרחרח את הקצוות המזדקרים של שיערה. נראה שפלאנרי יודעת מה קורה מאחורי גבה.

"את לא יודעת מה קווילאבה עשתה. כמעט מתתי בגללה. אם היא לא הייתה שונאת אותי, למה שתעשה את זה?"

"נשמע שגם אתה וגם היא לא מתלהבים זה מזו במיוחד. אם כך, למה אתה ממשיך לאמן אותה?"

"מה זאת אומרת? היא…" הפוקימון שלי, רצה ריק לומר, אבל הבין שזה בדיוק מה שהוא אמור לא לחשוב. "עברנו כל כך הרבה ביחד. היא הייתה הפוקימון הראשון שלי".

"אז מה? אם משהו לא מסתדר, לא צריך להחזיק אותו בכוח, לא חשוב כמה עברתם יחד. ברור ששניכם רק סובלים מלהיות יחד עכשיו, אז למה לא לשחרר?"

ריק שתק. הוא הביט בקווילאבה, שכעת הבחינה במבטו, ומיהרה לטפס בחזרה כמעט עד לתקרה.

"ריק, למה באת אליי? כל מומחה לפוקימונים יכול היה לענות לך על השאלה הזאת אפילו בפוקיפון. למה רצית לפגוש דווקא אותי פנים אל פנים?"

"אני לא יודע", אמר ריק, למרות שהחל להבין שהוא בעצם יודע.

"אתה מאמין שיהיה לה טוב אצלי, נכון? שאני אוכל לתת לה מה שאתה לא יכול?"

"ואת חושבת שתוכלי?"

"אני לא יודעת, אבל אני אנסה. אני לא מכירה את קווילאבה והיא לא מכירה אותי. אין בינינו כל כך הרבה מטען כמו שיש בין שניכם, וכל מה שדרוש כדי להצליח הוא רצון מצד שנינו".

ריק לא ידע מה לומר. הוא הרגיש שהוא מוותר על חברה טובה, אבל מצד שני, קווילאבה כבר מזמן לא הייתה חברה. אם היא עדיין חשובה לו, להשאיר אותה בידי מאמנת מומחית לאש הוא הדבר הטוב האחרון שיוכל לעשות עבורה.

"טוב", אמר ריק, "אבל כדאי שתדעי שהיא לא רגילה להילחם הרבה, אז כדאי שתחכי קצת לפני שאת מכניסה אותה לשגרת האימונים של המכון".

"אני אזכור את זה. בפעם הבאה שתגיע ללאבארידג', אולי אתה וקווילאבה אפילו תשמחו לראות שוב זו את זה".

ריק יצא מהמכון בלב לא שקט. הייתה לו הרגשה לא נעימה שבעיתון של מחר הוא עומד לקרוא על שריפה שהחריבה את לאבארידג', אבל מצד שני, אם מישהי תדע להתמודד עם קווילאבה, זו בטח פלאנרי. נראה שאין זמן מושלם יותר להסתלק מכאן. הוא משך מחשבון הבנק שלו עשרת אלפים קרדיטים, ומיהר לרכוב על ניינטילס מזרחה לכיוון היציאה מהעיירה, לפני שכול משטרת הוואן תהיה שם כדי לתפוס את הרוצח שמסתובב בלאבארידג'.

הוא רכב כמה שעות, עד שהשמש כבר החלה לשקוע, כאשר טרטור מנוע החריש את אוזניו. כמו משום מקום, אופנוע לבן הגיח מאחד העיקולים שבשביל המפותל, והוא מצא את עצמו פנים אל פנים מול דמות מוכרת שעצרה מולו בחריקת צמיגים.

"שלום, ריילי".

ריק פלט קללה. הוא כל כך מיהר לשלוף את הפוכדור של ופוריאון, עד ששכח שעליו לשלוף ביד שמאל, והפוכדור החליק בין שלוש אצבעותיו ונפתח כשפגע באדמה. גם השוטרת ג'ני שלפה פוכדור משלה, אבל לריק לא הייתה שום כוונה להילחם בה. הוא אפילו לא הספיק לראות באיזה פוקימון היא בחרה לפני שהתעתק משם לכול הרוחות.