פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר
מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398
הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.
– – – – –
ריק שוב היה בשבי, אבל הפעם עשרות מטרים מתחת לפני המים, ולא היה לו לאן לברוח. בצוללת הקטנה של צוות מגמה, שנראתה כמו ביצה מתכתית, היה מקום רק לשני אנשים בתא הקדמי, וריק נכלא בין כמה מכשירים שהורכבו בחלק האחורי שלה, ונראה כאילו היד או הרגל שלו תיתפס באחד מהם בכול רגע.
"לאן אנחנו הולכים?" שאל.
חיילי צוות מגמה לא ענו. למען האמת הם גם לא דיברו זה עם זה, וריק חשד שהם שותקים כדי לא לחשוף משהו שהם לא אמורים לגלות. הדבר היחיד שהוא ידע היה שהם כנראה לא מתכוונים להרוג אותו, משום שנתנו לו לשתות מים ברגע שהעלו אותו לצוללת, כדי שלא יתייבש. זו הייתה מחשבה מעודדת. ריק העריך שהם לא שינו כיוון מאז שירדו מתחת לפני הים, מה שאומר שהם עדיין משייטים מערבה, כלומר לכיוון היבשת. זה לא אמר הרבה – ריק הניח שהבסיס של צוות מגמה נמצא היכן שהוא במחוז הואן, אבל לא ידע איפה.
בסופו של דבר הם עלו מעל פני הים. ריק ציפה לראות את אור השמש, או לפחות את שמי הלילה השחורים, אבל זה לא היה מה שציפה לו. הם היו מתחת לאדמה, במערה מסלע אדום שמוארת בנורות שנתלו על התקרה. נראה שהצוללת הגיעה לחלק תת-קרקעי של הים, כלומר, הם נמצאים מתחת להר. אחד מחבריי הצוות החזיק בידו את חגורת הפוכדורים והפוקיפון של ריק, והשני שחרר מהפוכדור את אחד הפוקימונים שלו – נאמל, גמל צהוב עם חור בדבשת על גבו, שהייתה למעשה כמו הר-געש קטן. למרות שהיה שייך לאויביו, הוא דווקא נראה לריק די חמוד.
"בוא", אמר החייל השני.
ריק ציית. הוא היה חלש ולא הייתה לו דרך להתנגד, במיוחד עם נאמל שליווה אותם, והגן על צוות מגמה למקרה שריק יחליט לנסות לברוח או לתקוף אחד מהם במו ידיו. הם החלו לעלות מעלה בשביל. המערה התפצלה כמה פעמים, ומכול שביל צדדי ננעצו בו מבטים, כנראה בשל מדי צוות אקווה שלבש כעת. באחד הצמתים, החייל שהחזיק את הפוקימונים של ריק פנה בפניה אחרת מהם. כעת ריק לא יוכל אפילו לנסות לחטוף את הפוכדורים שלו. כעבור כמה פניות הם חלפו על פני נחיל של נינקאדות אפורות שחפרו מערה חדשה הפונה כלפי מטה. נדיה צדקה, הן באמת היו חופרות מעולות.
נדיה. מדהים איך לא חשב עליה במשך זמן רב כל כך, כאשר היה לבדו בלב הים עם מחשבותיו אבל הדבר היחיד שיכול היה להעסיק אותו היה ההישרדות שלו עצמו. כעת ריק נזכר בה. הוא בקושי זכה להכיר אותה, וכבר איבד אותה. לצוות אקווה לא היו פוקימונים שיכלו לסחוב אותם לאורך זמן כמו ופוריאון, וסירות ההצלה שלהם נהרסו – הנינג'אסקות דאגו לכך – והסיכויים לשרוד, שלה או של כל אחד אחר מחברי הצוות, שואפים לאפס. דריה, דילן, מאט, וגם הנינג'אסק שנשבע להציל, כולם מתים, וריק אפילו לא זכה להיפרד מהם. ואם לא די בכך, הכול באשמתו.
החדר שריק הובל אליו נראה כאילו נבנה כדי לשכוח שהוא בתוך מערה. הוא נראה כמו חדר של בית רגיל לחלוטין: חצוב בצורת קוביה כמעט מושלמת, צבוע בלבן וכולל מיטה, ארון, שולחן ומקרר. למראה הגבר שישב מול שולחן העבודה הגדול, ריק כמעט יכול היה להאמין שהוא נכנס לתוך משרד ופגש את המנהל, שהרים כעת את עיניו. הדבר היחיד שייחד את החדר הזה היה רובה-קשת שהיה תלוי על הקיר מעל לראשו.
"אז זה הניצול המפורסם", אמר הגבר, "עבודה טובה".
"אני מפורסם?" שאל ריק.
"שמענו על טביעת הספינה שלכם. נראה שאתה הניצול היחיד", אמר, "אני מקסי, מנהיג צוות מגמה. יש לנו הרבה על מה לדבר. אזאר, סגור את הדלת בבקשה".
אזאר, החייל שליווה את ריק פנימה, הניח את ידו על ידית הדלת.
"לא", מיהר מקסי לומר, "סגור אותה מהצד השני".
"אבל המפקד…"
"אמרתי משהו לא ברור?"
אזאר ציית. הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת, משאיר את ריק לבדו עם מקסי – גבר בשנות הארבעים לחייו, שיערו ארוך במקצת ועיניו ממוסגרות במשקפיים עבים.
"שמך", שאל מקסי.
"ריק".
"תסביר לי בבקשה דבר אחד, ריק. כבר שנים שאנחנו שולחים נינג'אסקות נגד הספינות של צוות אקווה, תמיד במטרה להפריע לכם ולא יותר. לפעמים הן מצליחות להרוג או אפילו לפצוע אחד מכם, ואנחנו מחשיבים את זה כהצלחה גדולה, אבל בחלומות הכי פרועים שלי לא העזתי לקוות שנצליח להטביע ספינה שלמה על כל צוותה. איך אתה מסביר את מה שקרה?"
לבו של ריק החסיר פעימה. נראה שהזדמנות פז נפלה לחיקו.
"זה היה בזכותי", ענה, "ניצלתי את ההמולה לשרוף את הספינה. הם לא יכלו להתמודד מול הנינג'אסקות והפוקימונים שלי יחד. אני היחיד שניצלתי כי ידעתי שזה יקרה".
מקסי הביט בו בחשדנות. "לא כל כך קל לשרוף ספינה".
"יש לי שני פוקימוני אש. אני מוכן להראות לך אותם ברגע שאקבל אותם בחזרה".
"לאט לאט", חייך, "למה ששודד מצוות אקווה יטביע ספינה שלהם?"
"אף פעם לא באמת רציתי להיות חלק מהם. הצטרפתי אליהם כדי לנקום בהם על שהרגו את אחותי. עכשיו, כשהכיסוי שלי התפוצץ והם כבר יודעים מי אני, אני אשמח להצטרף לצוות מגמה ולהמשיך לפעול נגדם".
"ולמה שאאמין שאתה דובר אמת?"
"כמו שאמרת, גם לך אין הסבר אחר לטביעת ההאנטייל".
לרגע אחד מקסי לא הגיב. נראה שהוא חוכך בדעתו את דבריו של ריק.
"הוכח את נאמנותך", אמר לבסוף, "גלה לי את הסוד של צוות אקווה. למה אתם רוצים לתפוס את קיוגר?"
"אף אחד מהחיילים הפשוטים לא רוצה לתפוס את קיוגר. ארצ'י המפקד רוצה לתפוס אותו, איש לא יודע למה, אבל הם לא משתפים פעולה עם התוכנית שלו".
"ואתה חושב שארצ'י טיפש? שהוא ממשיך להעסיק צוות שלם למרות שהוא לא רואה תוצאות? נתח גדול מהשלל של צוות אקווה הולך לארצ'י – הם כמובן משתדלים להסתיר ממנו חלק גדול ככול האפשר, אבל בסופו של דבר ארצ'י מרוויח, ומשתמש בכסף עבור המחקר שלו למצוא את קיוגר. לכן, במתכוון או שלא במתכוון, צוות אקווה עוזר למטרת העל של ארצ'י. אני אשאל שוב: למה הם עושים את זה?"
"אני מניח שהם לא חושבים על זה לטווח הארוך ופשוט רוצים את הכסף", ענה ריק.
"זה מטופש. אם אכפת להם רק מהכסף, צוות מגמה מציע להם עבודה טובה לא פחות".
"ואתם רוצים לתפוס פוקימון אגדי אחר, שייבש את העולם במקום להציף אותו. למה שיעדיפו לעבוד בשבילכם?"
"אני שמח ששאלת", אמר מקסי, "בניגוד לראש צוות אקווה, אני לא מסתיר את המטרות שלי. לגראודון יש את הכוח לייבש את העולם, זה נכון, אבל אני לא מתכוון להשתמש בו לשם כך, אלא רק להגדיל את שטח היבשה. רוב המים בעולם הם מים מלוחים שאף אחד לא יכול לשתות. אוכלוסיית העולם הולכת וגדלה, עוד מעט כולנו נחיה בצפיפות ולא יהיה לנו מקום לגדל מזון עבור כולם. למה לא לנצל יותר משטח העולם שכרגע מכוסה במים?"
"הבנתי", אמר ריק, "השטחים החדשים יהיו בבעלותך, והם שווים הרבה כסף. גראודון עבורך הוא מכרה זהב".
"אתה קולט מהר. כבר חששתי שצוות אקווה יהיו טיפשים מכדי להבין את זה".
"רק דבר אחד לא מסתדר לי", המשיך ריק, "התוכנית שלך נשמעת כאילו היא מיטיבה עם כלל האנושות, ולא רק אתך. נשמע שאתה יכול למכור אותה בקלות לכול ממשלות העולם. אם כך, למה לפעול כארגון פשע?"
"הבעיה היא שיש אנשים שלא רוצים בטובת האנושות. איגוד הסיירים הוא כוח מאוד חזק בעולם שלנו, ובימים הראשונים של צוות מגמה הוא התנגד לנו בחריפות, בגלל פוקימוני המים שייפגעו כתוצאה מייבוש חלק מהים. אתה מבין? בגלל כמה פסיכים שאכפת להם מפוקימונים יותר מבני-אדם, אנחנו נאלצים לפעול במחתרת".
"בגלל זה יש סיירים שמשתפים פעולה עם צוות אקווה?"
"משתפים פעולה?" נחר מקסי, "עוד לא קלטת? איגוד הסיירים וצוות אקווה הם אותו ארגון בדיוק! האיגוד מפעיל את צוות אקווה תחת שם אחר כדי לא להיות מזוהה עם פעולות בלתי-חוקיות, ונותן לארצ'י יד חופשית להנהיג את הצוות, וכך ארצ'י חותר למען המטרה האישית שלו לתפוס את קיוגר. ראשי איגוד הסיירים מעלים עין מהפעולות שלו כל עוד הוא ממשיך להנהיג את צוות אקווה, ואף אחד לא טורח לשאול למה".
לקחו לריק כמה שניות לעכל את המידע הזה. זה לא ייתכן, הוא לא רצה להאמין שזה ייתכן… מצד שני, הוא הרי יודע שאיגוד הסיירים שלח חברה שלו למשימה בלתי-חוקית גם במחוז קנטו, אז למה הוא מופתע?
"איך אתה יודע את כל זה?" שאל.
"דע את האויב. אני טורח לעקוב אחר כל צעד של צוות אקווה, בעיקר בעזרת הצוללת שהגעת בה הנה".
"באמת לא הבנתי למה לצוות מגמה יש צוללת".
"למען האמת גנבנו אותה מצוות אקווה. אני קורא לה האומגה, כי היא אב-טיפוס קטן של הצוללת הענקית שלהם, שנקראת האלפא".
"לא נתקלתי בצוללת של צוות אקווה".
"נראה שהם הסתירו ממך הרבה מידע, ריק", אמר מקסי, "מה אתה אומר? תצטרף אלינו מעכשיו?"
ריק אפילו לא נאלץ לשקול זאת. ממה ששמע על צוות מגמה, הוא שנא אותם, אבל כעת נפתחה לו מחדש הדרך לתפוס את ראיקוזה. במקום לעזור לצוות אקווה להעיר את קיוגר כדי שראיקוזה יבוא להרגיע אותו, הוא פשוט יעשה את אותו הדבר עם גראודון. מקסי קם על רגליו והושיט את ידו, וריק לחץ אותה.
"ברוך הבא לצוות", אמר מקסי, "בוא נלך לחדר האוכל. אתה בטח מורעב".
מקסי הוביל את ריק אל מחוץ למשרדו. כשפתח את הדלת, ראו שמישהי חיכתה שם.
"המפקד, בדקתי את…"
האישה נאלמה למראה ריק. נשימתו נעתקה – הוא זיהה אותה מיד.
"למה הוא כאן?" הרימה את קולה.
"דוקטור בירץ', זה ריק. הוא יצטרף אלינו ל…"
"אני יודעת מי זה. פגשתי אותו כשהוא רצה להצטרף לצוות אקווה!"
"והיא ניסתה לרצוח אותי על זה!" השיב ריק.
"אין לכם מה לריב", אמר מקסי, "קייטלין, כבר דיברתי עם ריק. הוא אמר שהוא הצטרף לצוות אקווה רק כדי לנקום בהם, ובגלל זה עכשיו רצה להצטרף אלינו".
"ואתה האמנת לו? הוא משקר, הוא הגיע הנה ממחוז ג'וטו. לא היה לו שום עניין עם צוות אקווה בעבר!"
פניו של ריק החווירו. הוא נתפס בשקרו, ומקסי הפנה אליו את מבטו.
"האם זה נכון?" שאל.
ריק ניסה לאלתר. "הפלגתי דרך ג'וטו כדי לטשטש את הזהות שלי. לא רציתי לספר לאף אחד שאני בעצם מהואן במקור, ולכן שיקרתי לקייטלין…"
הוא השתדל לשמור על קול יציב ובטוח, אבל לא ידע עד כמה באמת הצליח בכך. קייטלין בבירור לא השתכנעה.
"המפקד, אני לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה. אפילו אם עכשיו הוא אומר את האמת, מדובר כאן בשקרן גדול. אנחנו לא יכולים לסמוך על אדם כזה בצוות שלנו".
מקסי הנהן. "אולי נתתי בך אמון מוקדם מדי, ריק. יש לך דרך להוכיח את הגירסה שלך?"
"יש לו פוקימונים מג'וטו", ענתה קייטלין במקומו, "ואני בטוחה שאם נבדוק את הפוקיפון שלו, נמצא שם היסטוריה עשירה מחוץ להואן".
"הפוקיפון שלו באמת בידינו. מה אתה אומר, ריק, תרצה שנבדוק אותו? או שאתה מעדיף להתוודות כבר עכשיו ולהקל על עונשך?"
ריק הרגיש חסר אונים. הוא ידע שאין לו דרך לצאת מזה, וכל מה שנותר לו כעת הוא למשוך זמן.
"אני מודה", מלמל.
"יפה. קייטלין, לווי את ריק אל הכלא. הוא ילמד שצוות מגמה לא משחקים משחקים".
קייטלין אחזה בזרועו של ריק, ובכוחו עדיין בקושי היה להתנגד.
"יהיה לי העונג".
"בבקשה, מקסי, רק לא קייטלין", אמר ריק, "שכול חייל אחר שלך יעשה את זה, רק לא היא".
"אל תפגעי בו, קייטלין", אמר מקסי בתגובה, "הוא בכול זאת התוודה, ואני עומד במילה שלי. תפגשי אותי מאוחר יותר בחדר האוכל".
קייטלין הנהנה והחלה להוליך את ריק באחד השבילים הצדדיים, בעוד מקסי פנה אל שביל אחר.
"אתה יודע", אמרה קייטלין, "אני לא מתכוונת לפגוע בך, כי יהיה מאוד לא חכם מצדי להמרות את פיו של מקסי במקום הזה. למרבה הצער, אני יודעת משהו שהוא לא".
היא מתגרה בי, חשב ריק. אני לא הולך לתת לה את העונג בלשוחח עמה. מילותיה הטרידו אותו מאוד, אבל לגלות למה היא התכוונה לא יקל על מצבו. הם המשיכו ללכת עד שהגיעו לדלת חשמלית גדולה עם חלון, דרכו נשקף חדר שנראה כמו מרפאה ובו טיפלו כמה אנשים בחלוקים לבנים באישה וגבר ששכבו פצועים על מיטות לבנות. קייטלין כיסתה את עיניו של ריק ביד אחת בעת שהקישה את הקוד ביד השנייה.
"דוקטור בירץ'", הנהן אחד הרופאים, "מי החבר שלך?"
"זה ריק", ענתה קייטלין, "לריק יש רגל תותבת. אני חושבת שהוא לא יצטרך אותה כאן".
"מה?!" צעק ריק.
איש לא הגיב לצעקה שלו. קייטלין מסרה אותו לזרועות הרופאים, בעוד ריק מנסה להתנגד בכול הכוח שהצליח לאזור – אך לשווא. לאחר שקשרו אותו למיטה, קייטלין נעלה את הדלת ונעלמה.
אם היה רגע אחד בחייו שבו ריק התפלל ליכולת להאיץ את הזמן, זה היה הרגע הזה. אילו רק יכול היה להרוויח כמה שעות, הכול היה נמנע ממנו. אבל לא היו לו כמה שעות, והוא צרח בכאב נורא כאשר רגלו נותקה ממערכת העצבים, כאב חד ממש כמו בפעם הראשונה שאיבד אותה. הכאבים השכיחו ממנו את הרעב שהציק לו, את העובדה שהוא בשבי כעת, דבר לא נראה חשוב עוד. נדמה שחלף נצח עד שקרה הנס המיוחל: ופוריאון הופיעה בחדר, בפיה חגורת הפוכדורים והפוקיפון שלו.
ריק השתדל להתעודד למראה הפוקימון האהובה שלו. הוא תכנן זאת ברגע שראה את האומגה: ופוריאון עקבה אחריהם בעודה בלתי-נראית והגיעה למחבוא של צוות מגמה, ולאחר מכן הלכה לנוח, לצוד ולמצוא פיסת יבשה, כדי שתשיב את כוחה ותוכל שוב להתעתק. לאחר שהתגנבה ברחבי הבסיס, מצאה את שאר הפוקימונים ואת ריק עצמו, וכעת הם היו מוכנים לברוח. ופוריאון הביטה אל הרגל התותבת של ריק, שהייתה מונחת על מדף.
"תשכחי ממנה", אמר ריק בקול רפה, "לא נוכל לחבר אותה יותר".
ופוריאון הנהנה. היא קפצה על מיטתו של ריק, התכרבלה על חזהו, והם נעלמו.
5 תגובות
לעזאזל, עכשיו ריק צריך רגל חדשה
אבל מה עם הפוקדור השחור?!
ריק הוא כמו המשחק "איש תלוי", רק שבמקום לקבל גפיים ואיברים, הוא כל פעם מאבד אותם.
אני עדיין לא מבין למה הוא שיקר זה לא היה שקר רווחי בכלל בשבילו אפילו אם הוא היה עובד
ריק ייאלץ לעשות את הדבר שעשו עם רטטה כשאיבד את רגלו