פוקימון; במהירות החושך – פרק 62: איחוד / איידן סוייר

הפרק הקודם של "פוקימון: במהירות החושך": https://pocketmonsters.co.il/?p=50249

– – – – –

חלפו שבועיים והחורף הגיע. גשמי הסתיו שבאו וחלפו פינו את מקומם לסופות של ממש, וימים שלמים חלפו באי סיניבר ללא קרן שמש מבעד לעננים. ריק ופרסי התארחו בביתו של דאסטי, חבר בצוות רוקט שעבד כעוזר במכון האש שבאי. ריק חשד שזה לא מקרי שבמכוני פוקימונים יש עוזרים שעובדים עבור צוות רוקט. הדרקון האדום אימת את חשדו: כמעט בכול מכון בקנטו וג'וטו היו עוזרי מכון מטעם צוות רוקט, שתפקידם היה לשים לב למאמנים חזקים במיוחד שבאים להילחם במכון, שאולי כדאי לנסות לצרף לצוות או לגנוב את הפוקימונים שלהם. דאסטי וקמרון היו שניים מהם, וריק הבין שהוא פגש בעבר עוד אחת, את הולי מהעיר אקרוטיק.

כעת זה היה, בערך, גם התפקיד של ריק ופרסי, אם כי הם לא היו צריכים להתמקד בפוקימונים של מי שהם רוצים לצרף, אלא באנשים עצמם. זה היה קצת קשה בימים האלה, כאשר איש לא היה יוצא מהבית, ובכול זאת הם היו בטוחים שבקרוב תהיה להם הזדמנות; לא יכול להיות שכול החודשים האלה יעברו לחינם.

מצד שני, הזמן שבילו אצל דאסטי היה הטוב ביותר מאז שריק יצא למסע הפוקימונים. לראשונה הוא ופרסי ישנו בבית, בחדרים משלהם, לא חשופים למזג האוויר ולא נאלצים להצטנף בשקי-שינה. הם אכלו ארוחות חמות במהלך היום, והצטרכו רק להשתתף בקניות ובהכנה בתמורה לשהותם בבית. מדי פעם הם היו יוצאים לסעוד באחד מבתי המלון בניסיון להאזין לשיחות סביבם ולראות אם מישהו עשוי להתאים לצוות רוקט, אך עד כה התוכנית שלהם לא נחלה הצלחה.

פרסי העירה את ריק לפנות בוקר. ריק הביט דרך החלון וראה שעוד חושך בחוץ.

"מה את רוצה?" התמתח.

"קום", אמרה פרסי, "הדרקון האדום התקשר. אנחנו צריכים להיות עוד שעה במעגן. ג'סי וג'יימס באים".

"ג'סי וג'יימס? בשעה כזאת?"

"אוניות מגיעות הנה כל הזמן, במיוחד אחרי מסעות ארוכים".

ריק ניסה לקום, אך לא הצליח להביא את עצמו לזוז מעבר להתהפכות לצד השני. פרסי משכה את השמיכה מעליו וזרקה אותה לרצפה.

"קום כבר, עצלן. חשבתי שתשמח לראות אותם".

"הם יעדיפו לראות אותי ער".

"הם צריכים שנלווה אותם לכאן. גם הם הולכים לגור כאן".

"את כבר ערה, ואת יכולה ללוות אותם בלעדיי".

"אני לא מתכוונת לחכות להם לבד במעגן", אמרה פרסי, "כל הזמן שייקח עד שהם יגיעו, ועם כל הטיפוסים שמסתובבים שם בלילה. זה לא מקום להיות בו לבד".

ריק הסתובב אליה בחזרה.

"בסדר", פיהק, "עוד חמש דקות".

"ותירדם שוב?"

פרסי אחזה בידו, משכה אותו בכוח מהמיטה והקימה אותו על הרגליים. ריק כמעט איבד שיווי משקל ונאלץ לאחוז בכתפיה כדי לא ליפול לרצפה, והיא אחזה במותניו כדי שלא ייפול עליה. בסופו של דבר הצליח לקום.

המעגן של סיניבר לא היה גדול כמו הנמל של ורמיליון, כיוון שהוא שימש בעיקר כמקום חניה לספינות והשטח היבשתי שלו היה קטן מאוד, בלי הרבה מכשור כבד פרט לכמה מכונות בודדות לפריקת סחורה ותיקון ספינות. גם המכונות הללו לא היו בשימוש כשהספינה שהמתינו לה הגיעה לנמל, כיוון שהייתה עמוסה בעיקר בנוסעים; למרות זאת, ריק ופרסי הבחינו שהם היו כמעט היחידים שחיכו בנמל, במקום היחיד שניתן היה להמתין בו כעת מבלי להירטב בגשם עד לשד עצמותיהם, מתחת לגגון קטן. כאשר הנוסעים ירדו אל המזח, רובם המשיכו היישר לתוך האי מבלי לחכות לאיש.

ריק הבחין בג'סי בין היורדים הראשונים מן הספינה, בולטת במיוחד במעיל הלבן שלבשה מעל הבגדים הלבנים הרגילים, עמם הסתובבה בדרך כלל. הוא תהה אם יש לה מדים של צוות רוקט מתחתיו. למרות הקור והגשם השוטף, ג'סי עדיין לבשה חצאית קצרה שחשפה את רגליה הארוכות. ג'יימס נשרך מאחוריה, לבוש מעיל ומכנסיים בצבע כחול כהה, סוחב עמו מזוודה שחורה גדולה ומדבר עם נערה שלא הייתה מוכרת לריק. הנערה הייתה כהת עור ושיער, לבשה שמלה אדומה, ועם התרמיל הקטן שעל גבה היא לא נראתה כמו מישהי שבאה הנה כדי להישאר. למען האמת, ג'יימס היה בין היחידים שסחב מזוודה גדולה – נראה שלכול האחרים לא היה הרבה ציוד.

פרסי נופפה בידה לעברם. ג'סי ראתה אותם, אמרה משהו לג'יימס שלא נשמע על רקע טיפות המים המוטחות על הרציף ופני האוקיינוס, והם מיהרו לעברה ולעבר ריק, הנערה יחד עמם. ג'סי הגיעה אליהם ראשונה בעוד ג'יימס מתעכב מאחור עם המזוודה.

"לא קר לך?" שאלה פרסי.

"יש דברים חשובים יותר מקור".

ג'יימס הגיע אליהם, ודאג להניח קודם כל את המזוודה במקום יבש לפני שדאג לעצמו. הנערה בשמלה האדומה הושיטה יד ללחיצה.

"אני מניחה שאתם ריק ופרסי", אמרה.

"כן", ענה ריק, "מה כבר הספקת לשמוע עלינו?"

"האמת היא שלא הרבה. ג'סי וג'יימס רק אמרו שתחכו להם כאן בסיניבר".

"הם עובדים אתנו בדואר", אמר ג'יימס והתעלם מהמבט העקום ששלחה בו ג'סי.

הנערה התכוונה לומר משהו, אולי את השם שלה, אבל לפני שהספיקה לדבר הצטרף אליהם אדם נוסף, בחור כהה כמו הנערה שריק לא שם לב אליו עד כה, שהחזיק את התרמיל שלו מעל לראשו כדי להתגונן מהגשם.

"את מתכוונת להישאר עוד הרבה זמן בגשם?" שאל את הנערה.

"בסך הכול הכרתי את החברים של ג'סי וג'יימס".

"יפה, אז עכשיו אתם מכירים. בואי נלך".

ובלי מילה נוספת הוא המשיך בריצה לכיוון העיר. הנערה שלחה אליהם מבט מתנצל והלכה אחריו.

"מצטערת", הספיקה לומר.

היא התרחקה משם כל כך מהר, עד שאף אחד לא הספיק לומר לה שגם הם הולכים לאותו כיוון. הם החלו ללכת, וג'סי נעצה את מרפקה בצלעו של ג'יימס.

"סיפרת לה שאנחנו עובדים בדואר? ברצינות?"

"זה מה שחשבתי עליו. לא רציתי לתת לה מקום שהיא תעבור בו ותראה שאנחנו לא שם, או שיישמע מעניין והיא תרצה לבוא לבקר שם".

"אז אתה כן חושב שהיא תרצה לבקר אותך".

"לא רציתי לקחת את הסיכון".

לקחו לג'יימס כשתי דקות להתמקם בחדרו של ריק, ואחרי שסיים, הם הלכו לחדרה של פרסי. במשך השעות הקרובות ג'סי סידרה שם את חפציה מהמזוודה שהביא ג'יימס, סידרה את הבגדים בארון ואת מוצרי הטיפוח שלה על השולחן.

"את מסדרת את החדר הזה כאילו את הולכת לגור כאן", העיר ריק.

"אני באמת הולכת להישאר כאן לפחות כמה חודשים. לא הייתי רוצה לגור בחורבה".

היא סידרה בשורה מה שנראה כמו אודם בעשרה גוונים שונים, מוורדרד ועד ארגמן.

"ג'יימס, מי הייתה הבחורה שהיית איתה?" שאלה פרסי.

"אה, זאת דינה. פגשנו אותה כשחיכינו לספינה".

"לאחיה קוראים אהרון", הוסיפה ג'סי, "הוא אידיוט".

"אבל דינה דווקא חמודה".

"היא מאוהבת בג'יימס".

"לא נכון!" מחה ג'יימס.

"התערבנו", אמרה ג'סי, "אני אמרתי שתוך חודש היא מתוודה לג'יימס על אהבתה, אבל ג'יימס לא רוצה לחשוב על איך הוא ישבור לה את הלב".

ריק ידע בדיוק איך ג'יימס מרגיש. כשהחיים שלך מוקדשים לצוות רוקט, כל אהבה עלולה לשבור את הלב.

"לדעתי זה מעולה שאתם מסתדרים", אמרה פרסי, "אני וריק מגייסים עכשיו. אם היא תכיר אותנו ותחבב אותנו, יהיה לנו הרבה יותר קל לשכנע אותה להצטרף אלינו".

"אולי היא תהיה מספיק נואשת בכול מקרה", אמרה ג'סי, "אף פעם לא הייתי בסיניבר, אני לא יודעת מה היחס של התושבים לפליטים".

"פליטים?" שאל ריק, "המצב בהוואן עד כדי כך גרוע?"

"כן. כולם מתעקשים לקרוא להם מהגרים, אבל זה לא נכון. רובם לא באו לפה מרצון, מלחמת האזרחים הורסת את החיים של כולם. לדינה ואהרון עוד יש מזל, הם באו הנה עם כסף. יש כאלה שאיבדו את כל הרכוש שלהם, ובקושי כרטיס לספינה הצליחו להשיג".

"על מה המלחמה הזאת בכלל?"

"בהוואן פועלים שני ארגוני פשע יריבים, ושניהם ארגונים של גנבי-פוקימונים, לכן רוב ההיתקלויות שלהם מערבות קרבות פוקימונים. כשזה קורה, אין להם מעצורים, וקרב ביניהם יכול להחריב אפילו עיר קטנה".

"עד כדי כך?"

"חוץ מזה הם פועלים גם בים, והאוקיינוס של הוואן מלא בשודדי-ים. אין כמעט סחר חיצוני, והוצאות המחיה הולכות ומתייקרות, בזמן שמקומות עבודה נהרסים. לאנשים שיוצאים משם אין מה להפסיד. אפילו אם השודדים יתפסו אותם, לא יהיה מה לקחת מהם. לכן הם בוחרים להתחיל מחדש במחוזות אחרים".

"אז מה עשיתם שם כל הזמן הזה?" שאל ריק, "בטח היה מאוד קשה".

"פשוט השתדלנו לא להישאר בערים יותר ממה שצריך. זה בכול מקרה לא היה חלק מהמשימה שלנו".

"הסתלקנו משם ברגע שמצאנו את המאובנים שבאנו בשבילם. לא הייתה לנו סיבה להישאר עוד דקה אחת במחוז הזה. אין מה לגנוב".

"אם אין מה לגנוב, מה ארגוני הפשע האלה מחפשים שם?" שאל ריק.

"חוץ מלרצוח אחד את השני? אין לי מושג".

"אבל לפחות השגתם מאובנים!" אמרה פרסי.

"זה נכון", חייכה ג'סי.

היא חפרה במזוודה, ושלפה מתחתיתה שקיק קטן. בתוכו הייתה כמות יפה של ענברים, ממש כמו אלה שריק ופרסי מצאו בקניון גרמפא.

"מעניין אילו מין פוקימונים יש שם", תהה ריק, "בטח יש עוד הרבה פוקימונים מעניינים חוץ מאירודקטייל".

"ניתן אותם למעבדה ואז נראה".

"בטח נוכל לשמור אותם לעצמנו. הדרקון האדום רוצה רק את אירודקטייל, אבל כל השאר יוכלו להיות שלנו!"

"נראה לי שהאי סיניבר הולך להיות הצלחה", אמר ריק, "יהיה לנו גם אירודקטייל, גם עוד פוקימונים, וגם נצרף עוד אנשים לצוות. הדרקון האדום יהיה גאה בנו!"