ריק בקושי הספיק להתקדם עוד כמה מטרים בדרכו, כשהפוקיפון שלו צפצף שוב. הוא לא רצה לדבר שוב עם אבא שלו. השיחה אתו לא מצאה חן בעיניו. הוא לא ידע בוודאות אם אביו גילה שהוא בצוות רוקט, אבל אם כן, זה יהיה רע מאוד. ג'ק גם ככה דאג לו מאוד, והוא לא רצה לתת לו סיבה לדאוג הרבה יותר, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא ידע למה הוא נכנס כשהוא מצטרף לצוות רוקט, אבל קיווה שלא ייאלץ לערב בכך את הקרובים לו. ריק נזכר איך פרסי ניצלה את החברות שלה בצוות רוקט כדי לעזור לאביה. הוא קיווה שגם לו תהיה הזדמנות דומה, אולי הם יבינו שבזכות צוות רוקט הוא מתחזק ומתפתח ולא מתכוון לנטוש אותם כלל.
אבל זה לא היה אביו שהתקשר אליו הפעם. זה היה הדרקון האדום.
"ריילי", אמר בכעס, "מה אני רואה? איפה בדיוק אתה נמצא?"
"מה זאת אומרת? אני בדרך לפיושיה".
"כן, אבל למה אתה לבד? למה אתה לא עם השותפה שלך?"
"נפרדנו", ענה ריק, "אנחנו לא מסוגלים לעבוד ביחד".
"אז תלמדו לעבוד ביחד! ציוותתי אתכם מסיבה מסוימת".
"אם כן, טעית", אמר ריק, "היא לא סומכת עליי ולא משתפת אותי בתוכניות שלה, אנחנו לא מסכימים על שום דבר ולא מסוגלים לעבוד בצוות".
"ולא חשבת לדבר איתי לפני שאתה נוטש אותה?"
"רציתי קודם כל להוכיח לך שאני מסוגל לעבוד לבד".
"אתה לא יכול לעבוד לבד. צוות רוקט תמיד עובדים לפחות בזוגות, כולנו הרי צוות אחד".
"בסדר, אז תמצא לי שותף נורמלי יותר".
"שותף נורמלי?" שאל הדרקון האדום בשקט, "עד כמה שזכור לי, לא הצלחת לשתף פעולה אפילו עם אחיך. עכשיו אתה רב עם השותפה שבחרתי לך בעצמי לפי רקע ואישיות. אתה חושב שהבעיה היא תמיד בהם ולא בך?"
"תן לי הזדמנות אחת", ביקש ריק.
"אני אתן לך הזדמנות אחת להשלים עם פרסי, לפני שאחזיר אותך למחסן עד שתלמד לעבוד בצוות".
"אבל…"
"לשלוח את ונדי לאסוף אותך כבר עכשיו?"
ריק נשם עמוק. "לא, גנרל", ענה, "אני חוזר לסלאדון".
הלילה כבר ירד כאשר ריק הגיע לסלאדון, אך הוא מצא את דרכו בקלות בזכות אורות העיר הבהירים. הוא לא זכר היכן נמצא בדיוק בית אביה של פרסי, ולכן עצר והתקשר אליה. צליל החיוג נשמע, אך פרסי לא ענתה. ריק החליט לחפש את הבית בעצמו. אחרי שהסתובב כמה פעמים בשכונת העוני ולא מצא את הבית, ניסה להתקשר שוב, ושוב לא הייתה תשובה. בראשו עלתה מחשבה לפנות לרחוב ראשי יותר ולהתחיל לשאול אנשים איפה נמצא הפאב שהיו בו, ואולי משם ימצא את הדרך בקלות. אך רגע לפני שיצא לדרכו, משהו תפס אותו מאחור.
– – – – –
במטבח, פרסי חתכה סלט ירקות לה ולאביה מירקות טריים שקנתה הבוקר. מכיוון שהיה רגיל ללקט שאריות מן השוק, זה היה עבורו שינוי משמח מאוד, ופרסי שמחה לעזור לו. את הפוקיפון היא הניחה בצד. היא לא התכוונה לענות לריק, לא אחרי איך שהתייחס אליה, לפחות לא כשהיא עסוקה. בינתיים מאנקי ומיאו שיחקו בפינת החדר, בעוד שפידג'יוטו יצאה לטיול מעל גגות העיר. דפיקה בדלת נשמעה, ואביה של פרסי ניגש לפתוח את הדלת. אחרי שסובב את המפתח, הדלת נפתחה בבעיטה.
"פבריציו!" קרא אביה בבהלה.
פרסי זיהתה מיד את הגבר שנכנס לדירה: זה היה אחד הבריונים של ג'ובאני שפגשו ליד הפאב. הוא היה גדול ושרירי בדיוק כמו קודם, אולם כעת במקום עינו השמאלית הייתה לו רטייה שחורה. מבלי לחשוב, פרסי רצה לכיוונם מהמטבח, עדיין אוחזת בסכין הרטובה ממיץ עגבניות, אך פבריציו ראה זאת ופנה לכיוונה, בידו אקדח.
"לא הייתי עושה שטויות במקומך, ילדה", אמר בשקט.
"מה אתה רוצה? כבר החזרנו לג'ובאני את כל הכסף שלו".
"אני לא כאן בשביל ג'ובאני. אני כאן בשבילי".
פידג'יוטו, שראתה את פבריציו מתקרב עוד מהרחוב, הגיעה הביתה מאוחר מדי. היא טסה פנימה אך נעצרה ונחתה בזהירות על אדן החלון כשראתה שהוא כבר שם. נראה שפבריציו נרתע מפידג'יוטו בדיוק כמוה.
"אני לא רוצה לראות את הציפור הארורה הזאת!"
"אז עוף מכאן! אתה יודע איפה הדלת!"
"אני מציע לך לשתף פעולה, ילדה, אחרת החבר שלך בצרות!"
פרסי נרתעה לאחור והידקה את אחיזתה בסכין. פבריציו התעשת שוב, אקדחו מכוון על פידג'יוטו.
"איפה הוא?" שאלה, "מה עשית לו?"
"תוכלו לקחת אותו בחזרה בעוד שלושה ימים. יש לכם עד אז לארגן לי סכום כפול ממה ששילמתם לג'ובאני".
"אתה מטורף", אמר בוגדן, "על מה בדיוק?"
"על זה", הוא הצביע על הרטיה שעל עינו, "ואם לא תביאו את הכסף, תקבלו את הילד הזה בחזרה עם שתיים כאלה. זה נשמע לי הוגן, את לא חושבת?"
"שקרן", מלמלה פרסי, "ריק בכלל לא נמצא בסלאדון".
"את חושבת שאני משקר? אולי. את יכולה לא להאמין לי ולראות בעצמך מה יקרה".
היא הביטה באביה ושוב בפבריציו, לא מסוגלת לחשוב על מילה נוספת.
"בואו לקזינו בעוד שלושה ימים, ב-12 בצהריים בדיוק. המקום ריק בשעות האלה. בואו לבד, ואם אני אראה אפילו צל של פוקימון, במיוחד את זה…"
ופבריציו ירה. פידג'יוטו צנחה מן החלון מטה אל הרחוב, ופרסי ובוגדן צפו בה כמו בהילון איטי, בעוד פבריציו ניצל זאת כדי להסתלק מן המקום.
מאנקי היה הראשון להגיב; הוא קפץ על אדן החלון ומשם אל חלון הקומה התחתונה, בדרכו אל הרחוב. פרסי זינקה החוצה מן הדירה ברגע שהבינה מה קרה. היא הספיקה לראות את פבריציו יורד במדרגות שתיים-שתיים, והיא בעקבותיו, אך לא היה לה סיכוי להשיג אותו. לאחר שיצאה מהבניין, ראתה אותו מתרחק מן המקום בצעדים ענקיים, מאנקי בוהה בו בעיניים פעורות לרווחה. זעמו בער בו והוא רצה לרוץ בעקבותו, אך לראשונה לא היה מסוגל להביא את עצמו לידי כך. ידו של מאנקי הייתה עדיין מונחת על חזה של פידג'יוטו, ששכבה שרועה ברחוב בתוך שלולית של דם.
פבריציו חזר למרתף שבו הוחזק השבוי שלו, כבול לכיסא באזיקים בידיים וברגליים. הוא חימם ארוחה מהירה של קציצות ותפוחי אדמה, שחרר את ידיו של ריק והניח מולו שרפרף עם צלחת.
"תאכל", אמר, "אני צריך אותך חי".
ריק הביט בצלחת.
"אני לא אוכל בשר", אמר.
"נראה לך שזו תוכנית כבקשתך?"
"נראה לי שאתה צריך אותי חי".
"במחשבה שניה, זה לא כל כך חשוב שתאכל. אתה לא תמות גם אם לא תאכל שלושה ימים. אני אשאיר לך את הצלחת למקרה שתשנה את דעתך".
הוא אזק שוב את ידיו. אם ירצה לאכול, ייאלץ לטמון את פיו בצלחת, חשב ריק.
"כמה זמן אתה מתכוון להחזיק אותי ככה?"
"נתתי לחברה שלך שלושה ימים להציל אותך. מה יקרה אחר-כך, זה כבר תלוי בה".
"היא לא תהיה מרוצה אם היא תגלה שלא טיפלת בי טוב. היא עלולה להחליט לטפל גם בעין השניה שלך".
פבריציו לא התרגש. הוא נעמד מול ריק, שבישיבה הגיע עד מחצית מגובהו.
"תן לי להבין", אמר, "אתה מאיים עליי?"
"לא. אני רק ממליץ לך לא להמעיט בערכה".
"הילדה הזאת לא מפחידה אותי", חייך אליו פבריציו, "ובקשר למה שקרה לעין, אולי כדאי שתדע שלפני שהגעתי הנה, יריתי בציפור שלה".
לבו של ריק החסיר פעימה. עד כמה שידוע לו, אין לפבריציו סיבה לשקר. אבל זה לא ייתכן…
"בטח הבנת שפוקימונים מתים ממש לא מעניינים אותי", הוא שלח מבט בצלחת, "בתיאבון".
הוא יצא מהחדר וטרק את הדלת אחריו, משאיר את ריק באור העמום שנותר מפנסי הרחוב בחוץ, שחדר דרך צוהר קטן סמוך לתקרה.
– – – – –
פידג'יוטו חוברה למכונות הנשמה ועירוי במרכז הפוקימונים. פרסי ואביה צפו דרך חלון זכוכית בניתוח להסרת הקליע מגופה.
"איזה מזל", אמר בוגדן, "הייתי בטוח שפידג'יוטו לא תשרוד את זה".
"גם אני לרגע חשבתי ככה, אבל לפוקימונים יש סיבולת גבוהה בהרבה משלנו. הם מסוגלים לעמוד במכות אש וחשמל".
ובכול זאת היא לא הסירה את מבטה מהחלון. המחשבה לאבד את פידג'יוטו, אפילו לרגע אחד, הייתה קשה מנשוא.
"אז מה עושים?" שאלה פרסי, "בקשר לריק".
"מה חשבת לעשות?"
"כרגע אני לא רואה שום פתרון חוץ מלשלם לו את הכסף".
"זאת אומרת שיש לך מספיק?"
"אני יכולה להשיג מספיק".
"זה לא טוב", אמר אביה, "רק הגעת לסלדאון וכבר היה לך מספיק כסף לשלם את החוב שלי. עכשיו את הולכת להשיג אפילו יותר. אנשים כאן מתחילים לדעת שיש לך כסף, ועוד מעט הם יסחטו אותך עוד ועוד".
"למה שיעשו את זה? פבריציו רוצה נקמה, אבל…"
"פבריציו מצא תירוץ להיות הראשון. אלה שיבואו אחריו לא בהכרח יחפשו הצדקה לקחת ממך את הכסף".
הוא צודק, חשבה פרסי. לא טוב להסתובב עם כל כך הרבה כסף, ובמיוחד לא טוב להיות עשירה בשכונה מלאה בפשע ובעוני, במיוחד כשהראשונים לגלות על קיומו של הכסף הם הפושעים הכי מסוכנים.
"מה אתה מציע?" שאלה.
"תשאירי את זה לי. אני מכיר כמה מהאנשים של פבריציו, אני אטפל במצב".
"אבל…"
"פשוט תעשי מה שאני אגיד לך ויהיה בסדר", אמר, "אני מבטיח".
– – – – –
ריק סיים לאכול את תפוחי האדמה. הסנטר והלחיים שלו היו מלאים בשאריות, אבל לא היה לו אכפת. הוא הביט בקציצות שנותרו בצלחת, וידע שעוד כמה שעות יהיה רעב שוב ויתפתה לאכול אותן. כל עוד דעתו צלולה, דחף את הצלחת בראשו ופיזר את תכולתה על האדמה.
כעבור שלושה ימים, הגיעה פרסי אל קזינו "כוכב הכסף" בלב העיר ועל גבה תרמיל גדול. זה היה בניין גדול ומפואר, מקושט באורות ניאון לכול אורכו, וכעת היה סגור. פבריציו חיכה לה בחוץ, האקדח טעון בידו.
"נו", שאל, "איפה הכסף?"
"הוא בתרמיל. אבל קודם תראה לי את ריק".
"את מעזה להתמקח איתי?"
"אני צריכה לדעת שלא פגעת בו כמו שהבטחת".
פבריציו הנהן. "אולי הוא קצת רזה, אבל זו לא אשמתי".
הוא הוביל אותה אל כניסה אחורית לקזינו. היא הלכה אחריו בהיסוס, יודעת בדיוק מה גבר גדול כמוהו יכול לעשות לה במקום נטוש, אבל הוראותיו של אביה היו ברורות. פבריציו פתח את הדלת במפתח, וברגע שהדלת נפתחה, כמו קפא במקומו. הוא הביט אל תוך החדר בעיניים קרועות, חרחר מעט, וכעבור רגע צנח על ברכיו ואז על צדו. פרסי רצה במהירות אל הכניסה לראות מה קרה, וראתה שבצלעותיו של פבריציו תקועה סכין מטבח. בוגדן סקובלינסקי עמד מעל גופתו, ידיו מגואלות בדם.
"אבא!" קראה, "מה עשית?"
"מה שהייתי צריך לעשות", ענה, "ריק בפנים. חכי כאן ואל תגעי בכלום".
הוא החל לחטט בכיסיו של פבריציו עד שמצא מפתח נוסף, קטן וכסוף, וחזר אל תוך הקזינו. פרסי הביטה באלם בגופתו של פבריציו, וכעבור מה שנראה כמו נצח, אביה חזר למקום עם ריק, שרץ היישר אליה ועטף אותה בזרועותיו.
"אני כל כך שמח לראות אותך, פרסי!"
"תודה לאבא שלי", ענתה קפואה במקום, "אבל אני לא מבינה…"
"לאחד העובדים בקזינו היה חשבון ישן עם פבריציו. הוא זה שהכניס אותי הנה מוקדם יותר".
"אבל… למה?"
"החיים שלי עלובים בלעדייך, פרסיליה, את יודעת את זה. אבל לא יכולתי להחזיק אותך אצלי לנצח. אם אני אסגיר את עצמי עכשיו למשטרה, אני אלך לכלא ולא אצטרך לחשוש מנקמה, ואת יודעת שהחיים בכלא לא יהיו גרועים יותר מהחיים הרגילים שלי".
"יכולת לספר לי מה אתה מתכנן".
"אם הייתי מספר, לעולם לא היית נותנת לי לעשות את זה", ענה, "אבל עכשיו זה כבר נעשה. אתם חייבים ללכת".
"אני לא יכולה לעזוב אותך שוב".
"את יכולה. עשית את זה בעבר והייתי בסדר".
"לא כל כך", חייכה פרסי.
"עכשיו יהיה. אני מבטיח לך".
הוא ניגש אל ריק וטפח על שכמו.
"שמור עליה", אמר, "בשבילי".
"כמובן, אדוני".
ברגע זה, ריק היה מוכן להבטיח לו הכול. האיש הזה היה מוכן לסכן הכול כדי להציל אותו, והוא בקושי הכיר אותו, רק עבור הבת שלו… הוא ניגש כעת אל פרסי, חיבק אותה חזק ונשק למצחה. רק עכשיו ריק שם לב שהיא גבוהה יותר מאביה.
"אני אוהב אותך, פרסיליה שלי".
ריק דיווש במהירות הגבוהה ביותר שיכול, משאיר אחריו את העיר ואת בוגדן ולא מביט לאחור. הוא הבחין שפרסי מנסה להביט קדימה, אבל מדיי פעם שולחת את מבטה לאחור בעיניים נוצצות. היא פצתה את פיה רק אחרי שרכבו יותר מקילומטר מחוץ לעיר.
"ריק, עצור".
הוא עצר את האופניים ופרסי קפצה מן הקורה, התיישבה בצד הדרך, ורק אז נתנה לדמעות להתחיל לזלוג במורד לחייה. ריק לא היה בטוח מה לעשות. הוא התיישב לידה, אך לא העז לחבק אותה.
"הוא היה האדם הכי טוב שהכרתי", אמרה, "זה לא הגיע לו".
"שמעת אותו. הוא אמר שהחיים בכלא לא יהיו גרועים יותר מהחיים שלו עכשיו".
"זה בדיוק מה שהוא היה אומר כדי שלא ארגיש אשמה", היא משכה באפה, "תמיד חשב שהוא יודע הכי טוב".
"כולנו חושבים ככה", אמר ריק.
פרסי הביטה בריק, ופיה התעקם מבעד לדמעות למשהו שנראה כמו חיוך.
"אתה היית אוהב אותו", אמרה בקול רועד, "גם אתה חושב שאתה יודע הכי טוב".
"אז כנראה שלא הייתי מסתדר אתו בכלל. אבל הייתי מנסה".
פרסי שילבה את אצבעותיה באצבעותיו והניחה את ראשה על כתפו. הוא הניח עליה זרוע, והם המשיכו לשתוק עוד דקה ארוכה. לבסוף שפרסי שברה את השתיקה שוב.
"הוא היה כל כך טוב אליי, וזה לא הגיע לי".
"למה את מדברת ככה?"
"כי זה נכון", משכה באפה, "כשאימא שלי חלתה, הכסף שלנו נגמר במהירות. הם חסכו בכול דבר שהיה להם, חוץ ממני. הם המשיכו לתת לי את החינוך הכי טוב ולדאוג לכול מה שרציתי… עד שאימא מתה, ודברים התדרדרו אפילו יותר".
"מה קרה?" שאל ריק.
"הוא התחיל לשתות. הוא לא יכול היה לשאת את המוות שלה, והיה חייב לברוח. תוך זמן קצר כבר שכחתי איך הוא נראה כשהוא לא שיכור. כולם צחקו עליי שיש לי אבא כזה, ואני שנאתי אותו, חשבתי שהוא סתם גורם לי לסבול… ואז החלטתי לברוח".
"מה עשית?"
"כאב לי לנטוש אותו ככה סתם, אז ניגשתי לבחינות הסיום. הייתי בת 10, הכי צעירה שאפשר, אבל רציתי כבר לברוח מהמקום הזה. והחלק הכי גרוע היה שהוא עזר לי. הוא דאג שאני אלמד למבחנים כדי שאצליח על הצד הטוב ביותר, ולפעמים אני חושבת שהצלחתי רק בזכותו".
"אז עברת את הבחינות, ומאז לא ראית אותו?"
פרסי הנהנה. "נשבעתי שאחזור אליו רק כשיהיה לי איך להוציא אותו מהחובות".
"ובאמת עשית את זה, פרסי. קיימת את ההבטחה שלך".
"זה לא החלק הכי גרוע", הנידה בראשה, "בלילה לפני שעזבתי את הבית, הוא רצה להיפרד ממני כמו שצריך. הוא אמר שעכשיו אני מספיק בוגרת כדי לגלות סוד גדול…"
לרגע אחד הדמעות חנקו את גרונה, והיא לא יכלה להמשיך לדבר. ריק רצה לשאול אותה מה היה הסוד הגדול, אבל החליט לתת לה להיפתח בעצמה. אחרי ששחררה את הגוש בגרונה, פרסי הביטה בעיניו, וכעת כבר הייתה מוצפת כולה בדמעות.
"הוא סיפר לי שאני מאומצת", ענתה, "כל הסבל שהוא ואימא עברו בגללי, ואני בכלל לא הייתי באמת שלהם".
"אבל את כן היית…"
"לא, ריק! הוא לא היה חייב לדאוג לי כל כך, להשקיע בי כל כך, הוא בחר לעשות את זה! הוא בחר לתת לי את כל מה שאין לו, הוא היה מוכן להרוג בשבילי…"
וקולה פשוט גווע. ריק לא רצה להגיד דבר, אבל ידע שהוא מבין את אביה. אחרי הכול, הוא אהב מאוד את אנה ושנא מאוד את אחיו, וידע שקרבת-דם לא חשובה כלל למידת האהבה. מצד שני, הגילוי שפרסי מאומצת ושאביה דאג לה כל כך גם בלי שתהיה בתו האמיתית, כנראה טלטל את עולמה.
"הוא סיפר לך מי ההורים האמיתיים שלך?" שאל.
"לא. אבל זה לא מעניין אותי. אני שונאת אותם, בגללם הוא עבר את כל זה. רק בגללם הוא נתן לי הכול, בזמן שלהם לא היה אכפת בכלל".
לאחר שפרסי נרגעה, הם המשיכו לרכב לכיוון פיושיה עד שירד הלילה. רק אז נזכר ריק שכדאי לדבר עם הדרקון האדום ולבשר לו שהוא ופרסי התאחדו שוב. הוא התקשר אליו אך לא הייתה תשובה. לאחר שהתמקמו בצד הדרך והקימו מדורה, ריק ניסה שוב, אך עדיין לא היה כל מענה.
10 תגובות
חשבתי שפידג'יותו מתה
מזל שהיא לא
וואי הייתי בשוק מפג'יוטו….פידג'י איבולושון ליין לשלטון!
אני לא יכולה לחכות לפרק הבא!
פידג'יוטו!!!
ידעתי שפרסי/פידג'יוטו לא הייתה צריכה לנקר לו את העין!!
זה היה פרק משוגע כל כך. פידג'יוטו ופבריציו ובוגדן ורצח…
פאק!!!!!!!!!!!!!!!!!
איזה פרק זה היה.
כמה פלוט טוויסטים…
ואיך שפרסי נשפכה על ריק… טוב היא הייתה צריכה מישהו לבכות עליו אחרי הכל, אז…
כן, אני לא ממש בטוח אם זו סוג של רמיזה לאיזשהו משולש אהבה או שאני פשוט מנסה לסחוט עוד דרמה מהפרק הענק הזה.
איזה שם דפקו לבוגדן הזה. ברור שעם שם כזה הוא לא יהיה מוכר פרחים גיי. מסכנה פרסי שלי. לפחות היא והדרקון האדום הצליחו לחדור לראש האטום של ריק האגוצנטרי. גם זה משהו.
רצח!!!!!
היט מן למה מחקת לי את התגובה?
כמו שאחרים אמרו כבר, פרסי ממש דומה לגרייס… אני חושב שהן אחיות