צלצול בית הספר נשמע ברחבי ניו-בארק, ועשרות ילדים נהרו החוצה משם בחזרה הביתה. גם ג'ק ריילי מיהר לצאת באותו יום לפגישה חשובה. על השולחן חיכתה לו ערימה של מבחנים לבדוק, אבל ג'ק החליט שזה יכול לחכות, וממילא לא יכול היה להקדיש להם את מלוא תשומת לבו. הוא היה מודאג. הוא קיווה שאין לו סיבה להיות מודאג יותר מכול הורה שילדיו יצאו למסע פוקימונים, אבל בשבועות האחרונים התחיל להאמין בכך פחות ופחות.
ג'ק הגיע למעבדה אחרי הליכה קצרה בשבילי העיירה. הוא דפק בדלת, וזמזום הורה לו לפתוח אותה. ג'ק נכנס אל חדר גדול מלא במחשבים ושלל מכונות מוזרות. המעבדה הייתה כרגע ריקה מפוקימונים; כולם חולקו לילדים שהתחילו את מסע הפוקימונים שלהם לפני 3 חודשים. פרופסור אלם מזער כמה חלונות במחשב שלו, באחד מהם ג'ק הספיק לראות סליל DNA מפורק למחצה.
"שלום, פרופסור", אמר ג'ק, "איך מתקדם המחקר?"
"שום דבר שאי אפשר לפתור. איך אצלך?"
"קיבלתי כיתה חדשה. הם עדיין חושבים שאני לא מכיר את כל הדרכים להפריע לשיעור".
ג'ק לקח כיסא והתיישב ליד אחת המכונות. פרופסור אלם סובב את הכיסא שלו לכיוונו.
"אז מה העניין?" שאל.
"פרופסור, אתה נשאר בקשר עם רוב המאמנים שהתחילו כאן את מסע הפוקימונים, נכון?"
"עם רובם, כן".
"אתה יודע על הרבה מהם שהסתבכו עם החוק? לא על פשעים רציניים", מיהר להוסיף, "עבירות כמו הקמת רעש בלתי-סביר, או קטטות?"
"קטטות? מאמני פוקימונים הם האחרונים שיסתבכו בקטטות".
"אז במה הם מסתבכים?"
"עד כמה שידוע לי, הם לא נוטים להסתבך יותר מאף אחד אחר".
ג'ק נשען לאחור בכסאו.
"אני לא מבין את זה", אמר, "רק בחודש שעבר ריק נעצר, ואתמול גיליתי שגם ריאן. מה השניים האלה עושים שם בדיוק?"
"אם זה עוזר, מר ריילי, ידוע שנערים בגילם אוהבים למרוד במוסכמות ולדחוף את הגבולות. כשאין להם הורים שישגיחו עליהם, הרבה פעמים הם עלולים להסתבך יותר ממה שרצו".
"אבל אמרת שמאמני פוקימונים לא מסתבכים יותר מאף אחד אחר", אמר ג'ק, "אני מכיר את כל הנערים בניו-בארק, ואף אחד מהם מעולם לא נעצר".
פרופסור אלם שתק. הוא הסיר את משקפיו וניגב אותם בשולי חלוקו. ג'ק הביט בו ללא מילה עד שדיבר לבסוף.
"תראה, פרופסור, אם אין לך שום דבר מרגיע לומר לי, זו לא אשמתך. אני לא אצא מכאן מוטרד יותר משהגעתי".
"מצטער", אמר הפרופסור.
"זה בסדר. בהצלחה עם המחקר".
ג'ק חזר הביתה מאוכזב, והתכוון להכין לו ספל תה מרגיע ולהיכנס למיטה לשנת צהריים. כשעבר ליד הבית השכן של משפחת רוס, הבחין דרך החלון באנה, שעסקה בתרגילי מתיחות. אנה הייתה כעת בבית בחופשת הקיץ שלה, שהתחילה בדיוק כאשר חופשת הקיץ בבתי הספר הרגילים הסתיימה. ג'ק חשד שהמטרה בכך היא למנוע מאנה וחברותיה לבלות את כל זמנן בחופשה עם חבריהן, וכך להשאיר להן זמן להתאמן לקראת השנה החדשה. זה לא מצא חן בעיניו, אבל זה לא היה עניינו.
לאחר שחצה את הבית של משפחת רוס, הבחין בדמות יושבת בכניסה לביתו. היא נראתה שקועה בקריאת ספר ולא הבחינה בג'ק.
"סליחה?" קרא.
הדמות הרימה את ראשה. זו הייתה אישה כבת ארבעים, בלונדינית וממושקפת, שלמראה ג'ק סגרה את הספר שלה וקמה ממקומה.
"ג'ק ריילי?" שאלה.
"כן".
"נעים מאוד", היא הושיטה את ידה ללחיצה, "אני מרטל ניוטון ממשרד הרווחה".
"משרד הרווחה? זו כנראה טעות, הכול כאן בסדר גמור".
"זו לא טעות. אמרת שאתה ג'ק ריילי, לא?"
"כן, זה אני".
"אם כך, עליי לדבר אתך. זה בקשר לבנים שלך".
פניו נפלו. המצב כנראה החמיר מאז אתמול, הבין.
הם התיישבו ליד השולחן, וג'ק לא הבחין שרגליו רועדות. הוא שכח מהתה שרצה להכין לעצמו, וגם לא הציע שתייה לאורחת שלו. מרטל הוציאה מתיקה תיקיית מסמכים ועיינה בה.
"בדרך כלל אנחנו לא מטרידים הורים בביקורי-בית אחרי מקרים חד-פעמיים, אבל הפעם המצב קצת שונה", אמרה מרטל, "הבנתי ששני הבנים שלך נעצרו לאחרונה".
"זה נכון", הודה ג'ק.
"ושניהם לא נמצאים ביחד כרגע".
"לא".
"מר ריילי, אתה יכול לחשוב על סיבה ששני הבנים שלך יסתבכו עם החוק במקרים שלא קשורים זה לזה?"
"באמת שאין לי מושג. קיוויתי שאת תוכלי לעזור לי כאן".
"בשמחה, אבל גם אתה תצטרך לעזור לי", היא שילבה את רגליה והביטה מסביב, "אני רואה שאתה כאן לבד. אין לך אישה או ילדים נוספים?"
"הם הילדים היחידים שלי. תאומים", מיהר להוסיף, "אימא שלהם עובדת רחוק מהבית. היא חוזרת הנה בערך פעם בשבוע".
"פעם בשבוע", חזרה אחריו מרטל, "וכך היה המצב תמיד?"
"רק בשנה האחרונה. לפני כן היא הייתה נעדרת לתקופות הרבה יותר ארוכות".
"אם כך אני מבינה שאתה גידלת אותם לבד רוב הזמן".
"אפשר לומר".
"ואיך חינכת אותם? קשה לגדל תאומים לבד".
"נכון. אבל עשיתי מה שיכולתי", אמר ג'ק, "אני מורה בבית הספר כאן בניו-בארק, אני רגיל להתמודד עם הרבה ילדים".
"מורה?" התעניינה מרטל, "זה בהחלט יכול לעזור".
"לעזור במה?"
"מר ריילי, האם תהיה לך התנגדות אם אאסוף עליך קצת מידע מילדים אחרים בעיירה? אתה יודע, לשאול אותם קצת עליך ועל ההיכרות שלהם אתך?"
"אני לא רואה איך זה קשור".
"אף פעם לא מזיק לקבל חוות-דעת נוספת".
"אבל חשבתי שאנחנו מדברים כאן על הילדים שלי ולא עליי".
"אני רוצה לרדת לשורש הבעיה".
היא חושדת בי, הבין ג'ק. היא חושבת שבגללי ריאן וריק מסתבכים בצרות.
"חשבתי שאת כאן כדי לעזור לי, לא כדי להאשים אותי", אמר.
"אני לא מאשימה כרגע אף אחד, ובכול זאת, כששני אחים מתדרדרים לפשע…"
"מתדרדרים לפשע?" קולו של ג'ק רעד, "כל מי שמסתבך קצת עם החוק, בעינייך מתדרדר לפשע?"
מרטל הביטה בו לכמה רגעים, לאחר שהבינה שזה כנראה יהיה קשה יותר ממה שחשבה. היא שבה לעיין בתיקיה שלה, נמנעת מליצור קשר עין.
"מר ריילי", שאלה בזהירות, "על מה אתה חושב שהבנים שלך נעצרו?"
"ריק נעצר בחודש שעבר על קטטה. ריאן נעצר שלשום על הקמת רעש".
היא נאנחה והרימה את עיניה. "אם כך, אני נאלצת לבשר לך שאתה טועה", היא סגרה את התיקייה בעוד ג'ק מביט בה באלם, "אריק נעצר על חברות בארגון הפשע צוות רוקט. ריאן נעצר על שוד בנק".
היא השיבה את המסמכים לתיק, בעוד ג'ק השפיל את מבטו, מניד בראשו. הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. זו בטח טעות, חשב, זה לא ייתכן…
"אבל… איך…"
"אני חייבת לציין שאולי נעשתה טעות בקשר לריאן. הוא שוחרר מהמעצר כבר למחרת, יכול להיות שהוא לא אשם".
"ריק שוחרר עוד באותו יום".
"במקרה שלו, לצערי, זה לא אומר כלום. לצוות רוקט יש קשרים בכול מקום, אפילו במשטרה, וייתכן מאוד שהם דאגו לשחרר אותו ולסגור את התיק נגדו".
"זה לא יכול להיות", אמר, "נפלה כאן טעות…"
"הסיכוי שמדובר בטעות בשני המקרים קטן מאוד", אמרה מרטל, "אם לומר לך את האמת, מר ריילי, מההיכרות הקצרה שלי אתך, אתה לא נראה לי כמו אדם בעייתי. אני נוטה להאמין שבאמת מדובר בטעות במקרה של ריאן, אבל אני לא יכולה להבטיח את אותו הדבר במקרה של אריק".
"מה אפשר לעשות?" שאל ג'ק.
"כרגע, הייתי מציעה לך להחזיר את שניהם הביתה מיד, וליצור איתי קשר ברגע ששניהם יהיו בבית. אם נפעל בשיתוף פעולה של כולם, אני מאמינה שזה יהיה הכי טוב לכול הצדדים".
"הבנתי", אמר ג'ק, "כן, זה כנראה הכי טוב".
"תרצה שאשאיר אותך לדבר אתם בעצמך?" שאלה.
"כן, זה כנראה יהיה עדיף".
"אני שמחה שדיברנו, מר ריילי. מצטערת על הנסיבות".
ג'ק קם וליווה אותה אל הדלת, אך הרגיש כאילו גופו עושה זאת אוטומטית, בעוד מחשבותיו שקועות בדברים אחרים לחלוטין. לאחר שמרטל יצאה מן הבית, הוא התיישב בכורסא שמול הטלוויזיה, ובהה למשך שעה ארוכה במסך השחור.
לאחר שנרגע מעט, ניגש ג'ק אל הטלפון. הוא המתין כמה צלצולים, עד אשר ריק ענה לו.
"היי אבא", אמר.
"מה שלומך, ריק?" שאל ג'ק.
"הכול בסדר. מה אתך?"
"מה אתה עושה בימים אלה?"
"מסתובב בקנטו, אתה יודע", אמר ריק, "אבא, קרה משהו?"
"הבנתי פתאום שאני לא יודע ממה אתה מתפרנס", אמר ג'ק, "אני יודע שאתה לא מוציא הרבה כסף, אבל בכול זאת, כל כך הרבה זמן מחוץ לבית…"
"אני מסתדר. באמת".
"מה למשל?"
"למשל… עכשיו הצטרפתי למשלחת לחקר מאובנים", אמר ריק, "משלמים לנו יפה".
ג'ק הבחין ברעד בקולו. הוא הכיר את הרעד הזה, במיוחד כאשר מדובר בבנו.
"מתי אתה חוזר הביתה?" שאל, "לא ראיתי אותך כבר שנה".
"אני יודע, מצטער. זה עלול לקחת זמן".
"אני רוצה לראות אותך, ריק".
"אל תדאג, אבא, אני אחזור הביתה ברגע שאסיים עם המשלחת, טוב?"
"איפה אתה עכשיו?"
"בקנטו".
"איפה בדיוק בקנטו?"
"אבא, מה אתה דואג? אתה יודע שאני יכול לדאוג לעצמי".
"למה אתה לא רוצה לגלות לי איפה אתה?" שאל ג'ק, "ריק, מה אתה מסתיר ממני?"
דבר לא נשמע מן הצד השני. הוא לא מסוגל להירגע, הבין ג'ק, ריק יודע שמשהו לא בסדר.
"אבא", שאל לבסוף, "דיברת עם ריאן?"
"אני מדבר אתו כל הזמן".
"הוא סיפר לך משהו?"
"משהו שאולי כדאי שאתה תספר לי?"
ריק היסס. הוא יודע שאני יודע, חשב.
"אבא, מה הוא סיפר לך?"
"זה לא משנה. אם יש לך משהו לספר לי, אני רוצה לשמוע את זה ממך".
"שום דבר, באמת".
"בסדר", אמר ג'ק, "תזכור שאתה יכול לספר לי הכול".
"אני יודע. אני אוהב אותך, אבא".
"גם אני אותך".
הוא לא יחזור הביתה, חשב ג'ק. הוא יודע שאני חושד, והוא לא יחזור. והחלק הגרוע ביותר היה, שנראה שריאן יודע מה קורה, וגם הוא מסתיר ממנו הכול. הוא אולי לא התדרדר לפשע כמו ריק, אבל בהחלט יש לו חלק בסיפור. בידיים רועדות, ג'ק מיהר להתקשר לריאן.
"אבא?" ענה ריאן.
"ריאן, מה שלומך?"
"הכול בסדר, אבא. אמרתי לך, שחררו אותי כבר".
"אתה בטוח שסיפרת לי הכול?" שאל ג'ק.
"כן. עשיתי קצת רעש בלילה וזה הפריע לשכנים. אני אזהר יותר בפעם הבאה".
"ועל דבר כזה עצרו ילד בן 13, בלי שום אזהרה?"
"השוטרים היו קצת עצבניים. הם בטח חיפשו לעצור מישהו".
גם ריאן לא מתכוון לספר לו כלום, הבין ג'ק. ובכול זאת, החליט, לא יזיק שהוא יידע בשביל מה הוא התקשר באמת; בניגוד לריק, ריאן לא מחפש לברוח ממנו, אלא רק להגן עליו שלא ייפגע מכך שבנו הפך לפושע. אם ריאן ידע שהוא כבר יודע, בוודאי ישתף אתו פעולה.
"ריאן", אמר ג'ק, "אני יודע על מה נעצרת באמת".
לאחר רגע של הלם, אמר ריאן, "מה זאת אומרת?"
"אני יודע שעצרו אותך על שוד בנק, ואני יודע שאת ריק עצרו על חברות בארגון פשיעה", ולאחר שלא נשמע הגה, הוסיף, "אני רוצה שתספר לי הכול".
ולראשונה, שמע את הסיפור כולו. לדבריו של ריאן, זה היה בדיוק כפי שמרטל ניוטון תיארה – ריאן היה חף מפשע, ואילו ריק הסתבך באמת. הוא רק לא היה מסוגל לתאר לעצמו שמי שבאמת הפליל את ריאן היה ריק, שגם את פשעיו הראשונים ביצע נגד אחיו. הוא הקשיב לסיפור באלם מוחלט, עד שריאן הגיע לחלק שבו התעמתו בסרוליאן.
"רק רגע", אמר ג'ק, "גם אנה ידעה מכול זה?"
"ריק לא רצה לספר לה, אבל… היא גילתה".
"אתה אומר לי שכבר חודש היא נמצאת במרחק הליכה ממני, אנחנו מתראים כמעט כל יום, וגם היא לא סיפרה לי דבר?"
"גם היא לא רצתה שתיפגע, בדיוק כמונו".
איך זה יכול להיות שאני האחרון שיודע, חשב ג'ק. איך זה שאני, אבא של הילדים האלה, לא חושד בכלום ומגלה הכול אחרי כולם? הוא הביט דרך החלון וראה את אנה, עדיין רוקדת בחלון הבית ממול, מרוכזת באימונים בדיוק כפי שהייתה בחודש האחרון, בזמן שהוא לא מתאר בכלל מה עובר לה בראש.
"ריאן, איפה אתה נמצא עכשיו?" שאל ג'ק.
"בדרך מסאפרון לסלאדון".
"מצוין. אני רוצה שתחזור לסאפרון".
"אבל ריק נמצא בסלאדון", אמר ריאן, "הוא בדיוק עזב את העיר בדרך לפיושיה. אני רוצה להספיק לתפוס אותו".
"חזור לסאפרון. אני בדרך אליך".
"אבל מה עם בית הספר?"
"יש דברים דחופים יותר", ענה ג'ק, "אני אתקשר אליך שוב כשאעלה על הרכבת. ברגע שאתקשר, חכה לי בתחנה. חייבים להחזיר את אחיך הביתה".
הוא ניתק את הטלפון ולקח את התיק שארז בבוקר לבית הספר. הוא לא הרגיש צורך לקחת שום דבר, פרט לארנק ומפתחות. אל מנהלת בית הספר הוא התקשר כבר מהטלפון שבמכונית, בחצי הדרך לצ'ריגרוב, והודיע לה שלא יוכל להגיע לעבודה בקרוב.
6 תגובות
ווואה וואה וואה!!!דרמה!!!וואי הוא ממש לא ציפה לזה אה?
יופי ממשלה -_-
סוף סוף הוא יודע.
עכשיו ריאן וג'ק יעקבו אחרי ריק ביחד!
בנאדם, למה יש לי הרגשה שהקליימאקס יגיע עוד איזה כמה פרקים?
אולי לא הקליימקס של כל הסיפור, אלא רק של החלק הזה.
איזה מסכן האבא. גם שני הבנים שלו פושעים, וגם אין לו מישהי שתעזור לו בימים הארורים האלה. אין אף אחד שבאמת טוב לו בסיפור הזה.
כן חחח