מערת דיגלט חיברה בין הערים ורמיליון ופיוטר. הייתה זו מנהרה טבעית, שעברה מתחת לעיר סלאדון ולהרים שבמערב מחוז קנטו, בהם לא הייתה כמעט דרך בטוחה אחרת לעבור, מלבד בין הערים פיוטר וסרוליאן. ריק כבר היה רגיל למסעות ארוכים, אבל פרסי לא, וההליכה במערה הייתה זרה לה.
"בשביל מה בכלל אנחנו צריכים ללכת לפיוטר?" התלוננה.
"אמרתי לך, מוזיאון המדע נמצא שם. שם נוכל להתחיל את החיפוש אחרי אירודקטייל".
"לא נוכל למצוא שם שום מידע שלא נמצא גם במחשב".
"נכון, אבל עדיף לראות במו עינינו", אמר ריק, "אני מגדל פוקימונים. תמיד העדפתי לנסוע ברחבי העולם, והפעם פיוטר קרובה".
"אבל אני לא רגילה למסעות כאלה, ואתה חבר בצוות רוקט עכשיו. יש דברים חשובים יותר מלטייל בעולם".
"אם אנחנו בכול מקרה צריכים לעבור בין ערים בשביל צוות רוקט, אז למה שלא נלך לעיר הבאה בחיפוש שלנו אחרי אירודקטייל?"
"ריק, אירודקטייל הוא לא המשימה שלנו", פרסי הדגישה כל מילה, "חיילים ותיקים ומנוסים מאיתנו מחפשים אותו".
"הם כנראה לא עושים עבודה כל כך טובה, אם הם לא מצאו אותו עד עכשיו".
"ולמה אתה חושב שאנחנו כן נמצא?"
"כי יש לנו בדיוק מה שצריך. יש לנו את הסבלנות לחקור ולחפש, יש לנו מישהי עם גישה להמון ידע, מישהו שמבין בפוקימונים, ואנחנו מכירים גם…" הוא השתהה לרגע, "אנחנו מכירים את מי שיודע לשבט את אירודקטייל מהמאובן שנמצא".
"ובפעם האחרונה שמישהו מאיתנו ראה אותו, וולפיקס שלו ריססה אותו באש".
"לא ריססה באש, בסך הכול שרטה ונשכה קצת".
פרסי גיחכה. "אם כך, אני בטוחה שהוא ישמח לעזור לנו".
ריק המשיך ללכת ונמנע מלהביט בה. הזיכרון של הרגע הזה עדיין היה טרי וכואב בראשו, לא בגלל שתקף את דוקטור פוג'י, אלא בגלל שוולפיקס עדיין כעסה עליו בעקבות זה.
"דוקטור פוג'י הוא עדיין חלק מצוות רוקט, הוא יעשה מה שהגנרל יגיד לו. אנחנו רק צריכים למצוא את המאובן", אמר ריק בהחלטיות, "בואי פשוט נלך למצוא אותו ולא נבזבז זמן על ויכוחים".
ויחד הם התקדמו במערה עד שהגיעו אל פיוטר.
פיוטר הייתה עיר גדולה אך פשוטה למראה, מורכבת בעיקר מבתי אבן פרטיים. בין הבתים הקטנים אפשר היה למצוא בקלות את מרכז העיר, שם היה המבנה שהם חיפשו, ותוך שעה כבר עמדו בתור לקנות כרטיסים.
"אני לא מאמין שאנחנו קונים כרטיסים למוזיאון", לחש ריק לפרסי, "אנחנו לא אמורים להתגנב לכאן בלילה או משהו?"
"וששוב יתפסו אותנו לפני שנספיק לבצע שום עבודה? לא, תודה".
הם שילמו 50 קרדיטים כל אחד ונכנסו למוזיאון, שם בכניסה קידם את פניהם סלע שחור ענק. הם התקדמו לקרוא את השלט שהוצב בחזיתו.
"אבן הירח", הקריאה פרסי, "זהו מטאוריט שהתרסק בהר הירח הסמוך לפיוטר, ויצר שם מכתש. במכתש הזה נמצא כיום מצפה הכוכבים של פיוטר".
"מעניין אם זו אותה אבן ירח כמו הסוג שמפתח כל מיני פוקימונים", תהה ריק.
"האבן הזאת בטוח לא תפתח אף אחד. כל מה שמוצג כאן במוזיאון הוא העתק".
"העתק במוזיאון? מה פתאום?"
"הם שומרים את החפצים המקוריים במקום סודי, למקרה שמישהו יחליט להתגנב לכאן בלילה ולגנוב מהמוזיאון. יהיו לו הרבה זיופים חסרי-ערך, הוא אפילו לא יוכל למכור אותם".
הם המשיכו להסתכל סביבם. קבוצה של תיירים חצתה את דרכם, מצלמת כל מה שאפשר. נראה שאבן הירח בהחלט הרשימה אותם, וריק הבין אותם. היא הייתה ענקית ותפסה את כל חלל הכניסה, גם אם זו לא הייתה האבן המקורית. ריק ופרסי המשיכו אל תוך המוזיאון. כיוון שהמיצגים במוזיאון סודרו בסדר היסטורי, הם מצאו את מבוקשם מייד – שני שלדים ענקיים הוצבו במרכז החדר הבא. אחד מהם עמד על הרצפה והניף את זרועותיו החדות כסכינים. השני היה תלוי מהתקרה, כנפיו פרושות לרווחה. היה זה אירודקטייל.
"נכחד לפני 64 מיליון שנה", הקריא ריק, "אבל פרופסור אלם אמר לי פעם שפוקימונים הופיעו לראשונה רק לפני 2 מיליון שנים?"
"מה זה משנה? מה שחשוב הוא איפה מצאו את השלד", אמרה פרסי.
ריק הביט שוב בשלט שלפני השלדים.
"לא כתוב כאן. זה מוזר".
"נראה לי שלמצוא מאובן משלנו לא יהיה קל".
"להפך, זה יהיה קל מאוד", אמר ריק, "אם המדענים לא מפרסמים את המידע הזה באופן חופשי, כנראה שזה השלב שבו רוב החיילים של הגנרל התייאשו. אנחנו רק צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לגלות איפה מצאו את המאובנים".
"תן לי לנחש. אתה רוצה שאפרוץ למחשבים של המוזיאון".
"עוד מעט", אמר ריק, "קודם כל אני רוצה לדבר עם מישהו מצוות המוזיאון".
כמה מהמדענים שהדריכו במוזיאון סיירו בו כל כמה שעות וענו על שאלות המבקרים. ריק תפס אחת מהם.
"סלחי לי ", אמר, "רציתי לשאול משהו על השלד הזה".
"זה לא שלד, זה מאובן", תיקנה אותו המדריכה, "אלה לא העצמות של אירודקטייל, אלא הטביעה שלהן שהשתמרה בסלע. עצמות לא יכולות להשתמר לאורך זמן רב כל כך".
ריק החליט שלא לגשת ישר לעניין. במקום זאת, ניסה להראות שהוא בסך הכול מתעניין, כמו כל ילד תמים אחר.
"64 מיליון שנה", חזר על הכיתוב, "חשבתי שפוקימונים התפתחו רק לפני 2 מיליון שנה?"
"אלה הפוקימונים שאנחנו מכירים כיום, כן. אבל לפניהם היו עוד מינים רבים של פוקימונים שהתפתחו ונכחדו. ישנם פוקימונים עתיקים אפילו יותר, וישנם גם פוקימונים אגדיים שחוקרים טוענים שקיימים עוד מראשית הזמן".
"ואוו", אמר ריק, "ואת מאמינה שהם קיימים?"
"אלה שיש הוכחות לקיומם, כן. אבל חלק גדול מהם הוא בעיניי סתם מיתוסים".
"עצוב לי לחשוב על זה. מה אם פוקימונים כמו אירודקטייל בעצם אף פעם לא היו קיימים באמת…"
"אל תדאג, במקרה של אירודקטייל אין לך מה לדאוג. קיומו מוכח מעל לכול ספק. המאובן שאתה רואה כאן הוא אחת ההוכחות לכך".
"איפה מצאתם את המאובן?"
ריק השתדל שלא להיראות שמח מדיי, שסוף סוף שאל את השאלה אליה כיוון מלכתחילה בלי לעורר חשד. עם זאת, פניה של המדריכה הרצינו, ולא נראה שהיא מתכוונת לענות עליה.
"אני מצטערת, זה לא מידע שאנחנו מורשים לחלוק".
"למה לא? הייתי רוצה לראות בעצמי…"
"בדיוק בגלל זה. אנחנו לא יכולים להרשות שכול מי שיירצה יראה בעצמו את המקום. תחשוב מה עלול לקרות. חפירות לא זהירות ובלתי-חוקיות, הרס האתר והסביבה… אנחנו המדענים עובדים קשה כדי לא לפגוע בסביבה תוך כדי מחקר, אבל מסה של תיירים באותו מקום תעשה בדיוק את זה".
ריק הבין בדיוק למה התכוונה המדריכה. ברגע זה כמעט הצטער על כך שהוא מתכוון לעשות בדיוק את מה שהמדריכה חוששת מפניו בצדק. הוא ניסה להרגיע את עצמו במחשבה שאם אלה יהיו רק הוא ופרסי, ולא מסה של תיירים, שום דבר רע לא יקרה מלבד כמה מאובנים חסרים.
"אתה ממש אוהב את אירודקטייל, מה, ילד?"
"כן", אמר ריק, "אם רק היה אפשר לראות אחד כזה במציאות…"
"גם אני אוהבת את אירודקטייל, אבל אני לא חושבת שזה מה שהייתי רוצה", אמרה המדריכה, "העובדה שאירודקטייל נכחד היא חלק מהקסם שבו. כל דבר הוא תמיד גדול ומרשים יותר בדמיון שלנו. אם אירודקטייל יקום פתאום לחיים, הוא יהיה סתם עוד פוקימון רגיל".
ריק חזר אל פרסי, שהספיקה בינתיים להתקדם במוזיאון. כעת היא התבוננה בארון תצוגה גדול.
"נו? גילית משהו מעניין?"
"שום דבר", ענה ריק.
"ידעתי שהמוזיאון הזה יהיה בזבוז של זמן", רטנה.
"מה הדברים האלה?" שאל, "הם דווקא נראים מעניינים".
בארון התצוגה נשקפו לעיניהם חפצים שונים ומשונים – חרב מפלדה שחורה, מגפיים חומים עם סוליות מתכתיות, שרשרת אדומה ולוהטת למראה.
"אלה ארטיפקטים", אמרה פרסי, "זוכר שג'סי דיברה עליהם?"
"היא הזכירה אותם, אבל לא באמת ידעה מה הם".
"אז עכשיו אנחנו יודעים", אמרה, "ארטיפקטים הם חפצים שמעניקים לבני-אדם כוחות של פוקימונים".
עיניו של ריק נפערו.
"לא ידעתי שיכול להיות דבר כזה".
"כבר לא מייצרים אותם, וגם כשייצרו, הם היו נדירים ויקרים מאוד. אלכימאים ייצרו אותם בתהליכים מסובכים מאין כמוהם. חלקם פעלו, כמו השרשרת שמאפשרת לירוק אש. אחרים, כמו כנפיים שמאפשרות לעוף, מעולם לא פעלו למרות ניסיונות רבים לייצר אותם".
ריק הביט בשאר החפצים. החרב הייתה מסוגלת להכות פוקימוני רוח, למרות חסינותם להתקפות רגילות. המגפיים העניקו לנועל אותם חסינות להכשות ורעלים, בדומה לחסינות של פוקימוני מתכת.
"עם הזמן האלכימיה נעלמה מן העולם לטובת מדעים מדויקים יותר. בערך באותו זמן הומצאו הפוכדורים, אנשים החלו להיעזר בפוקימונים לביצוע מטלות שונות ולא היה להם עוד צורך לקבל את כוחותיהם בעצמם. הידע לייצור ארטיפקטים נעלם מן העולם. מן הארטיפקטים הספורים שיוצרו עד אז, בודדים עוד יותר שרדו עד היום".
"הם בטח יקרים מאוד בימינו", הרהר ריק.
"אפילו אל תחשוב על זה", הזהירה אותו פרסי, "אנחנו לא צריכים עוד סטייה מהדרך".
בהמשך לארטיפקטים, בארון התצוגה הבא הוצגו פוכדורים בשלל צבעים ומינים. הפוכדורים הראשונים כלל לא היו בצורת כדור, אלא באו בשלל צורות, כמו כפיות וכדים. רק בהמשך התקבעה צורת הכדור, ולקראת הסוף נוצר הפוכדור האדום-לבן הרגיל והמוכר. בהמשך הוצגו מספר פוכדורים מיוחדים, כמו כדור-מהיר וכדור-רמה, ולבסוף, בתיבת תצוגה מיוחדת משלו על מצע קטיפה שחורה, הוצג כדור סגול-לבן עם עיגולים ורודים בצדדיו. ריק התרגש למראהו למרות שידע שזהו רק חיקוי.
"כדור-מאסטר", אמר ביראה, "תמיד לוכד את הפוקימון".
כדור-מאסטר הוא הפוכדור הנדיר והיקר ביותר, ידע ריק. הוא מוענק רק למאמנים שהוכיחו את עצמם מעל ומעבר בתחרויות מיוחדות – אפילו ניצחון בליגת הפוקימונים לא מבטיח זכייה באחד כזה. הוא הביט בפרסי, וראה שגם על פניה התפשט מבט חולמני למראה הכדור-מאסטר. כל אדם שמגדל פוקימונים, יהיה התואר שיבחר לעצמו אשר יהיה, יחלום להניח את ידיו על הפוכדור הזה.
החדר האחרון במוזיאון הכיל את החידושים המדעיים המודרניים ביותר. בחדר הסתובב רובוט שנראה קצת כמו ברווז, גופו בנוי מגופים הנדסיים ורודים וכחולים, ואפילו עינו בצורת משושה.
"פוריגון", נשמע קול מוקלט, "הפוקימון הראשון שנוצר בידי אדם, בעל יכולת להמיר את גופו לנתוני מחשב".
ריק הבחין שהפוריגון הרובוטי שהסתובב במוזיאון נע על גלגלים זעירים, בעוד שלפוריגון לא אמורים להיות גלגלים. הוא גם הסתובב באקראיות ובלי שום כוונה, כמו שאף יצור תבוני לא אמור לעשות, גם אם הבינה שלו מלאכותית. הוא קיווה שפוריגון האמיתי מוצלח יותר מהרובוט שמולם.
פרסי הביטה בינתיים בדגמים שהציגו את ההיסטוריה של פיתוח המחשבים. אחד הדגמים האחרונים היה בדיוק המחשב הנייד שלה, פתוח ומפורק לחלקיו, והיא הביטה בו בסקרנות ובחנה כל חלק וחלק – עד ששמעה את קולו של ריק מצדו השני של החדר.
"פרסי, תראי…"
ריק הביט בפה מתוח במחשב אשר הציג שקופית שפרסי לא הצליחה לראות מהזווית הזו. רק כשהתקרבה, ראתה מה זעזע אותו כל כך. זו הייתה תמונה מתוך מחקרו של ויקטור פוג'י. היא הציגה את רטטה, פוקימון החולדה, אבל במקום גוף פרוותי וישר, הזדקר מגבה מה שנראה כמו אוזן אנושית.
"אז ככה הוא מגדל איברים במעבדה", הבינה פרסי.
"זה מה שהוא רצה לעשות לרגל שלי", אמר, "פוקימון היה אמור לסבול את זה בשבילה".
ריק רקע כמה פעמים ברגלו המתכתית, לוודא שהיא עדיין שם. גם במבט לאחור, לא היה רגע בחייו שהיה גאה יותר ברגל הזאת. מלבד הרקיעות המתכתיות ותנועותיו של פוריגון הרובוטי, הם הביטו בתמונה באלם.
"הלוואי שימות", פלט ריק לבסוף.
פרסי שקלה אם לומר משהו, אבל החליטה שלא להגיב. גם אם התגובה של ריק הייתה מוגזמת לטעמה, היא מזמן למדה שלא לשפוט אנשים, במיוחד כאשר לפעמים הייתה מייחלת שאותו הדבר בדיוק יקרה להוריה.
11 תגובות
הוריה?
אווווווווווווווו…
הפרק הבא יהיה שעת סיפורקע!
יאי!
ואין למילה ארטיפקט תרגום בעברית?
משהו דפוק בריק הזה מהיסוד. מעדיף שבני אדם ימותו על חשבון פוקימונים. ולפי הצורה שבה וולפיקס מתנהגת, גם כלפי הצד שהוא בחר הוא לא יודע איך להתנהג.
הוולפיקס הזאת ספציפית פוקימון חרא ולפי האישיות שלה היא מושלמת לג'סי.
היטמן-אני יכולה לומר לך בבירור שאם עולם הפוקימונים הייה אמיתי ודברים ילכו לי כמו שאני מצפה שהם ילכו אז ברוב הפעמים הייתי מעדיפה פוקימונים על בני אדם
אבל זה לא הגיוני….לפי מה שהבנתי פוג'י אמור להבין את הטעות שלו ולפרוש מצוות רוקט..
חוץ מזה למה צוות רוקט צריך את איירודקטיל בכלל?לא מספיק כל הפוקימונים האחרים שקיימים?
למה לריק יש רק את וולפיקס המעצבנת הזאת,
ולמה היא מעצבנת..
זה פוקימון מאוד נדיר וחזק, והדרקון האדום היה רוצה דבר שכזה בצוות שלו. וגם, בגלל שלא ידוע עליו הרבה יהיה קשה להביס אותו.
וזה שמישהו לא הסכים עם הדעות והדרכים של פוג'י לא בהכרח אומר שהוא ישנה את דעתו, גם אם לדעתך היא שגויה.
זה כמו שאת תשני את דעתך בנוגע לעניין שפוקימונים הם שותפים ולא כלי נשק רק כי מישהו לא מסכים איתך.
זו צורת מחשבה מסוכנת, אנונימית. בני אדם באים לפני בעלי חיים גם לפי פעילי זכויות בע"ח.
חחחח היט חשבתי שאחרי כל הסרטים האלה והאנימות כבר הבנת שבעולם הפוקימונים פוקימונים מקבלים לרוב יחס שווה כמעט כמו של בני אדם!זה לא סתם חיות,זה חיות עם כוחות ואינטלגנצייה(אל תזכירו את פייסדאק ומג'יקארפ)
יש! סיפור הרקע של פרסי!
במוזיאון הזה יש הרבה דברים!