פוקימון; במהירות החושך – פרק 42: שקרים לבנים / איידן סוייר

ריק המתין בתא המעצר עד הערב. הוא לא ידע מה קורה בחוץ, מלבד הדבר ממנו חשש יותר מכול: אביו קיבל הודעה על מעצרו, וכעת נמצא בדרך לורמיליון. אם היה אדם אחד שלא היה רוצה שייוודע לו שהוא הצטרף לצוות רוקט, זה אביו. ריק ידע שיתפוצץ מדאגה. היה רק אדם אחד שריק היה רוצה פחות שייגלה, וזו אנה.

אחד השוטרים שעצרו את ריק ניגש לתא שלו ובידו צרור מפתחות.

"ריילי, אתה משוחרר", אמר.

זה היה מהיר, חשב ריק. במהלך היום הוא כבר החל לדמיין תרחישים נוראיים בראשו, וניסה לדמיין את עצמו כאדם מבוגר שעדיין נרקב בכלא. אבל הפעם זה היה אמיתי, והוא ידע זאת כשדלתו נפתחה והוא הובל החוצה מתחנת המשטרה, שם חיכתה לו פרסי. היא זו שאמרה לו שכול עוד הוא בצוות רוקט, הם ידאגו לשחרר אותו בערבות ולסגור תיקים נגדו, אבל חלק ממנו לא האמין שהם באמת יעשו זאת בשבילו, לא לפני שהוא הספיק בכלל להביא להם תועלת. למראה ריק שיוצא מתחנת המשטרה, פרסי רצה אליו ועטפה אותו בחיבוק.

"שאני לא אתפוס אותך מסתבך בצרות שוב", אמר לו השוטר.

כאשר פרסי הרפתה מריק, הוא כבר לא ראה עוד את השוטר, שכבר נעלם בחזרה אל תחנת המשטרה. הוא קיווה שלעולם לא יראה שוטרים יותר, בטח שלא מקרוב כל כך.

"איך זה קרה?" שאלה פרסי, "מה כבר עשית שהספקת להיעצר?"

"לא עשיתי כלום", אמר ריק, "ריאן גילה שאני כאן, הוא כנראה הלשין עליי".

"איך הוא ידע?"

"ראיתי את האופניים שלו. אני יודע שהוא נמצא כאן".

"אז הוא ראה אותך, וישר הלשין עליך למשטרה? בלי לנסות אפילו ליצור אתך קשר?"

"אני מבין למה הוא לא רוצה לדבר איתי. אבל אין לי מושג מה הוא רוצה ממני עכשיו. הוא כבר קיבל את הנקמה שלו, הוא לקח לי את כל הפוקימונים".

"יכול להיות שזה לא הספיק לו", אמרה פרסי, "אולי הוא חושב שראיקו חשוב יותר מכול הפוקימונים שלך גם יחד".

"אם ככה, הייתה לו הזדמנות להסגיר אותי כשהיינו בדרך לרמת אינדיגו. כבר יכולתי להיות בכלא מזמן".

"טוב, אני לא מכירה את אחיך. אם אתה לא מבין מה הוא רוצה, אני בטח לא יכולה להבין".

ריק ידע שהיא צודקת. באמת לא הייתה לו שום דרך לדעת מה ריאן רוצה ממנו עכשיו. הדבר היחיד שידע הוא שאם ריאן נמצא בורמיליון, כדאי שיסתלק משם מהר, לפני שיגלה שהוא שוב חופשי.

"אנחנו חייבים לצאת מהעיר", אמר לפרסי, "אני יודע שתכננו לעשות כאן כמה דברים לפני שאנחנו בורחים, אבל כבר משכתי יותר מדיי תשומת-לב כדי שנוכל לפעול כאן בשקט".

"אתה צודק. אבל מה נעשה עם ריאן?"

"אל תדאגי", אמר ריק, "אני אפגע בו איפה שהכי כואב".

"ריק, לא. הוא גם ככה כועס עליך, אל תתן לו עוד סיבה לפגוע בך".

"הוא לא צריך סיבות. כרגע הוא רק חושב שהוא יוכל לעשות לי מה שבא לו ושזה יעבור לו בשקט. אני אראה לו שזה לא עובד ככה".

"ומה אז? הוא ימשיך לרדוף אחריך לכול מקום לנצח?"

"הוא מוזמן לנסות. לצוות רוקט יש מספיק כסף כדי לשחרר אותי מכול בתי הכלא במחוז".

ותוך כדי שהם מתחילים ללכת אל העיר הבאה, הוא החל להקיש בפוקיפון שלו.

– – – – –

סגן סרג' היה אדם ענק ושרירי, למעלה משני מטרים גובהו, ונהג ללבוש את מדי הצבא שלו ולהתהדר בדרגתו הצבאית כחלק מתפקידו כמנהיג מכון. הרושם של מפקד צבאי, שהתנסה במלחמות אמיתיות בעברו, לעתים קרובות הספיק כדי לטעת פחד ביריביו ולערער את בטחונם לפני שהם נכנסים עמו לקרב פוקימונים.

ריאן כבר ידע זאת; זו לא הפעם הראשונה שהוא מתחרה על תג במכון של ורמיליון. אבל הפעם זה יהיה אחרת, הבטיח לעצמו. הוא יודע מה מחכה לו, ויודע שהופעתו של סגן סרג' אמנם מרשימה, אך הוא לא שונה מכול מאמן פוקימונים רגיל. כוחו הפיזי לא אמור להשפיע על ביצועי הפוקימונים שלו, ואסטרטגיות הלחימה הצבאיות שלו הן בסך הכול חלק מהאתגר שעומד בפני מאמן פוקימונים. והדבר החשוב מכול: לראשונה מזה שמונה חודשים, היום הוא מרגיש סוף סוף שהמזל לטובתו.

"מי אתה?" שאל הסגן שהתנשא מעליו, "אתה נראה לי מוכר".

"שמי ריאן ריילי. כבר נלחמנו כאן בעבר, לפני כמה חודשים", אמר ריאן.

"אהה. אם נלחמנו בעבר ואתה שוב כאן, כנראה שזה בגלל שהפסדת!"

"והיום באתי כדי לתקן את הטעות הזאת ולזכות בתג הברק".

סגן סרג' חייך. הוא שלף פוכדור, לא מחגורה, אלא מתוך מה שנראה כמו רימון רסס. זה היה מרשים את ריאן הרבה יותר אם הוא לא היה נלחם נגד הסגן בעבר ויודע שלפני הקרב הוא תמיד מנסה לגרום ליריבו לשקשק.

"זה יהיה קרב אחד על אחד", אמר הסגן, "קדימה, בחר את הפוקימון שלך".

לריאן היו כעת שלושה פוקימונים מפותחים וחזקים, אך שלושתם היו מסוג מים, החלש מול חשמל. שלושה פוקימונים נוספים אמנם היו מפותחים, אך לא הקשיבו לו, וריאן לא רצה לקחת את הסיכון הזה דווקא ביום בו הוא מרגיש שהכול הולך כמו שצריך. לבסוף הוא בחר בהרקרוס.

"פוקימון ממחוז ג'וטו, יפה מאוד", אמר הסגן, "אלקטבאז, אני בוחר בך!"

היה זה הפוקימון החזק ביותר של סגן סרג'. פרוותו צהובה ומבריקה, מפוספסת בפסים שחורים, הוליכה חשמל סטטי לכול אורך גופו. מעל פניו האכזריים למראה היו קבועות זוג קרניים שדמו לאנטנות, ואגרופיו החזקים היו תוספת מרשימה לכוחותי החשמליים. אלקטבאז כולו היה מכונת מלחמה אחת גדולה, וללא ספק פוקימון מושלם עבור איש-צבא כמו סגן סרג'.

– – – – –

ניו-בארק שכנה בקצה מחוז ג'וטו הקרוב למחוז קנטו, אך מפרץ הפריד ביניהן, ולכן הדרך המהירה ביותר הייתה הרכבת המגנטית שחיברה בין ערי הבירה גולדנרוד וסאפרון. ג'ק היה כעת בדרכו לגולדנרוד במכוניתו, נוהג קצת מעל למהירות המותרת כדי להגיע כמה שיותר מהר. ריק לא יצא לו מהראש, וברגע זה ניתב את תסכולו לכך שאין תחנת רכבת בצ'ריגרוב (ששכנה קרוב למסלול בו הרכבת עברה, כמו גם וירידיאן שבקנטו, שגם היא לא חוברה לרכבת). הטלפון של מכוניתו צלצל, וכאשר ראה את שמו של ריק על הצג, ענה מיד.

"ריק! איפה אתה?"

"הכול בסדר, אבא", נשמע קולו של ריק.

"שחררו אותך כבר, אני מקווה".

"כן. עכשיו שחררו אותי, והתקשרתי מיד אליך. אין לך מה לדאוג, אני בסדר".

"אין לי מה לדאוג? ריק, אני כבר בחצי הדרך אליך! לא שמעתי ממך שמונה חודשים, רק מריאן שמעתי שנפרדתם, ופתאום מתקשרים אליי ואומרים לי שאתה במעצר?"

"אבא, באמת שהכול בסדר. לא קרה כלום, סתם הסתבכתי בקטטה".

"עצרו ילד בן 13 כי הוא הסתבך בקטטה?"

"כן… הם תמיד נטפלים קודם כל למי שיש לו פוקימונים, גם אם הוא לא משתמש בהם באותו רגע", נשמע קולו של ריק, "חבל שתגיע עד ורמיליון, אבא, אני כבר בדרך החוצה מהעיר".

"אני יכול להגיע לשם כבר מחר. תישאר שם בינתיים".

"אני לא רוצה. אחרי שנעצרתי אני רק רוצה להמשיך הלאה".

"ריק, אני כבר בדרך לורמיליון. לא דיברנו כל כך הרבה זמן, אפילו לא התקשרת, אני לא יודע מה קורה אתך ואפילו ריאן לא יכול לומר לי. הפעם אני מגיע".

"חבל שתגיע, אני כבר לא אהיה שם", אמר ריק, "אני מצטער שלא יצרתי קשר. אני אתקשר כל שבוע. אולי אפילו יותר. רק בבקשה אל תדאג לי, טוב?"

ג'ק נאנח. הוא מצא מקום לעצור את הרכב בצד, והחליט לעצור עד שיסיים את השיחה ויחליט מה לעשות.

"למה בכלל לא התקשרת עד עכשיו?"

נשמע שקט מהצד השני. לבסוף ריק ענה.

"חשבתי שתכעס עליי".

"שאני אכעס עליך? למה?"

"כי רבתי עם ריאן ועד היום לא השלמנו. אתה שונא שאנחנו לא מסתדרים".

"זה לא אומר שאני כועס עליך או שלא הייתי רוצה לדבר אתך", אמר ג'ק, "תשמע, ריק, היום הזה היה מתיש עבור שנינו. גם אני הייתי רוצה לחזור עכשיו הביתה ולא להצטרך לדאוג לך, אבל אני צריך שתבטיח לי שלא תסתבך עוד בצרות, ובטח שלא להסתבך עם החוק".

"אני מבטיח", אמר ריק.

"ותתקשר כל שבוע כמו שהבטחת".

"בטח".

"טוב", אמר ג'ק, "אני אתקשר אליך מחר. אני אוהב אותך".

"גם אני אותך, אבא".

והוא סובב את המכונית והתחיל לנסוע בחזרה לכיוון ניו-בארק, לא מודע בכלל לכך שבצד השני, בנו שונא את עצמו על שנאלץ לשקר כך לאביו.

– – – – –

יכולתו של הרקרוס לעוף בלי להיות פוקימון מסוג אוויר הייתה לרוב חסרת תועלת, אך דווקא בקרב נגד אלקטבאז היא התברר כשימושית מאוד: בדרך כלל חשמל חזק מול פוקימונים מעופפים, אך הרקרוס לא היה חלש במיוחד להתקפותיו של אלקטבאז, והוא בכול זאת עף הרחק מעבר להישג אגרופיו. אלקטבאז ניסה להשתמש במתקפת הרעם: זרם חשמלי נוצר בין שתי הקרניים על ראשו, ובמהרה התפוצץ לרעם חזק, מלווה בהבזקי חשמל קטלניים. אך הזמן שלקח לאלקטבאז להוציא את ההתקפה לפועל, עלה לו במכת גרזן חזקה מהרקרוס, שהיה חזק ממנו בהתקפות פיזיות. ברוב המקרים, אלקטבאז היה סופג התקפות כאלה ומעלף את הפוקימון היריב החלש מולו; הפעם הרקרוס לא היה אפילו קרוב להפסיד. הוא צנח על רצפת המכון, אך קם על רגליו שוב במהרה.

"טוב, אלקטבאז, תן לו לעשות את הצעד הבא, ורק תהיה מוכן לקראתו".

אלקטבאז שפשף את אגרופיו זה בזה, מעביר בהם זרם חשמלי מסוכן לקראת ההתקפה הבאה.

"הרקרוס, מתקפת אקדח-סיכות!"

עוקצים קטנים וחדים נורו מגופו של הרקרוס. זו הייתה התקפה מתעתעת: למרות שנראתה כמו התקפה מיוחדת, היא למעשה הייתה פיזית לכול דבר, וניצלה את מלוא כוחו הגופני של הרקרוס. לרוע מזלו של ריאן, סגן סרג' ידע זאת וידע שאלקטבאז בצרות.

"אלקטבאז, בעיטת קרקע!"

ואלקטבאז התכופף והחליק תחת העוקצים במהירות. הוא לא היה פוקימון מהיר במיוחד, אך הרקרוס היה איטי ממנו, ולא הספיק להתחמק מהבעיטה המדויקת ששלח ברגליו. אלקטבאז העיף את הרקרוס כמטר לאחור, המשיך את ההסתערות עליו ופגע בו באגרופו המחושמל שהעיף אותו עוד כמה מטרים, עד שהתרסק על הקיר. זה היה המהלך ממנו חשש ריאן יותר מכול: אגרופי החשמל של אלקטבאז היו המתקפה שבה התמחה יותר מכול.

"הרקרוס!" קרא.

הוא ניסה להתרומם על רגליו, אך החשמל שיתק אותו. גם אלקטבאז כבר היה מותש משתי ההתקפות שביצע ברצף. הוא התנשם והתנשף בכבדות, אך עדיין היה במצב טוב יותר משל הרקרוס, ואחד האגרופים שלו עוד נותר מחושמל.

"קדימה, אלקטבאז, סיים אותו, אבל שמור את הכוח להתקפה".

הוא פסע בכבדות לעבר הרקרוס, נמנע מלרוץ כדי לא לבזבז כוח, אבל כל צעד שלו היה כרעם. ריאן צפה בו מתקדם לעבר הפוקימון שלו, חובט באגרופו הימני על כף-ידו השמאלית, מוכן לחבוט גם בהרקרוס…

לפתע, הרקרוס פרש את כנפיו וזינק לאוויר. הוא עוד היה משותק בחלקו ולכן התקשה לנוע ולתקוף, אך הצליח להתרחק מהישג-ידו של אלקטבאז. אך ריאן ידע שאלקטבאז עדיין יכול להשתמש במתקפת הרעם, או אפילו במכת-ברק פשוטה, שיסיימו את הקרב, ולכן עליו לסיים אותו קודם.

"הרקרוס, תשתמש במתקפת ההיפוך!"

בתנועה מגושמת באוויר, הרקרוס צנח על אלקטבאז מלמעלה עם כל כובד משקלו. כיוון שמתקפת ההיפוך חזקה יותר ככול שהפוקימון פגוע יותר, ההתקפה של הרקרוס הייתה חזקה במיוחד. הוא נחת עם הגרזן קדימה, ננעץ ברגלו של אלקטבאז בתנופה חזקה במיוחד, ונראה היה שכוחותיו של אלקטבאז אזלו עוד לפני שנפל מרגליו ואיבד את הכרתו כאשר כל משקלו של הרקרוס כיסה את פלג גופו העליון.

"אלקטבאז!" קרא סגן סרג'.

אלקטבאז עוד ניסה בכוחותיו האחרונים להרים את אגרופו ולחשמל את הרקרוס, אך ללא הועיל. הרקרוס התגלגל מעל לגופו של אלקטבאז, חושף את שני הפוקימונים באפיסת-כוחות. סגן סרג' חשף את שיניו בחיוך.

"זה היה קרב יפה, ילד, אבל תיקו זה לא מספיק כדי לנצח בקרב".

"אני יודע", אמר ריאן, "אבל זה לא היה תיקו. הרקרוס רק משותק".

ואכן, הרקרוס החל לקום לאטו על רגליו. שריריו רעדו וכנפיו האמיתיות קפצו מחוץ לכנפי החיפוי, אך לא היה ספק שהוא עדיין לא הפסיד. אלקטבאז, לעומת זאת, לא התרומם עוד.

"נראה שאתה צודק", אמר סגן סרג', "אם כך, הפעם בהחלט ניצחת אותי, והרווחת את תג הברק!"

ריאן יצא מהמכון המנצח, וענד את התג לצד ששת התגים האחרים שלו, ארבעה ממחוז ג'וטו ושניים ממחוז קנטו. את כולם הרוויח ביושר, חשב; עבור כולם הוא נלחם בעצמו, ואף אחד מהם לא שייך לריק. כעת עליו להשיג רק עוד תג אחד, ואז יוכל לצאת שוב אל רמת אינדיגו ולהילחם שם. אולי סוף סוף יגשים את חלומו ויהיה אלוף הליגה.

כשריאן הרים את מבטו, ראה שלכיוונו הולכת אישה כבת ארבעים, בעלת שיער כסוף, מלווה בשני גברתנים לבושים במדים של ליגת הפוקימונים. מה הסיכוי, חשב ריאן, הוא רק חושב על ליגת הפוקימונים, ומיד פוגש נציגים של הליגה. כנראה שזה באמת יום המזל שלו.

"ריאן ריילי?" שאלה האישה.

"כן, זה אני".

"נעים מאוד. שמי קארן מליגת הפוקימונים", הציגה האישה את עצמה.

ריאן לחץ את ידה. מרוב שאננות, לא חשב כלל מה יכול להיות רע בסיטואציה כזאת. ודאי נציגי הליגה ראו את הביצועים שלו בקרב המכון והחליטו לברך אותו אישית עליהם.

"האם אפשר בבקשה לערוך עליך חיפוש, ריילי?"

זה לא ייתכן, חשב ריאן. הם בטח תפסו את הריילי הלא נכון. הוא לא חבר בצוות רוקט, אלא אחיו. מצד שני, צוות רוקט הוא עסק של המשטרה, לא של ליגת הפוקימונים… בטנו של ריאן החלה לגעוש כאשר הוא התחיל להבין מה קורה כאן.

"מה העניין?" קולו רעד.

"קיבלנו עליך דיווח בקשר להפרת חוקי הליגה. אם תסכים לשתף פעולה, אין לך סיבה לחשוש".

אך ריאן ידע יפה מאוד שיש לו סיבה לחשוש. הוא רצה לברוח, אבל שני הגברים היו משני צדדיו, והפוקימונים של קארן ודאי חזקים הרבה יותר משלו… ובכול זאת, בריחה תותיר לו סיכוי קלוש, בעוד שלתת להם את מבוקשם לא ישאיר לו שום סיכוי…

בסופו של דבר, בחר להסתכן. הוא פנה לאחור וברח לכיוון שאף אחד לא חסם בו את דרכו, וכבר הספיק לשלוף את הפוכדור של ספירו שייתן לו לברוח דרך האוויר, אבל אחד הגברים תפס בידו בחוזקה לפני שהספיק לשחרר אותו מהפוכדור. הוא הוריד ממנו בכוח את התיק וזרק אותו אל קארן, בעוד הוא ממשיך להחזיק בריאן.

"מעניין מאוד", אמרה קארן, "אתה מסתיר פוכדורים בתיק. למה הם לא על חגורת הפוקימונים שלך?"

"אולי בגלל ש…"

קארן הרימה את כף-ידה, והגבר שאחז בריאן הפסיק לדבר.

"אני רוצה לשמוע ממנו תשובה", אמרה, "למה אתה מסתיר פוכדורים בתיק, ריילי?"

ריאן נשם עמוק. "כי יש לי יותר מששה", ענה.

אך הוא לא היה צריך לדבר כדי שתדע זאת. כולם ראו בבירור את חגורת הפוכדורים שלו ועליה ששה פוכדורים, מה שאוסר עליו לשאת עוד פוקימונים. אך הפוכדורים בתיק שלו בהחלט היו מלאים.

"למה תפסת יותר מששה פוקימונים?" שאלה קארן, "האם יש סיבה מסוימת שבגללה אתה מעל החוק?"

"אני… לקחתי אותם מגנב-פוקימונים שהתייחס אליהם לא יפה", אמר ריאן, "התכוונתי לשחרר כמה, באמת, אבל עוד לא הספקתי להחליט את מי".

"ובכול זאת מצאת לך זמן להילחם במכון, למרות שידעת שחוקי הליגה אוסרים זאת".

ריאן שתק. על זה לא היה לו מה לומר. קארן שחררה מהפוכדורים את וויפינבל וקווילאבה.

"קצת רזות וחלשות", אמרה, "אני מניחה שהפוקימונים האחרים שלך גם נראים במצב רע כמוהן".

"אמרתי לך, הגנב התייחס אליהם לא יפה".

"אז זה לא קשור אליך? בוא ונראה. שחרר בבקשה את שאר הפוקימונים שלך מהפוכדורים שלהם".

וריאן נאלץ לעשות כדבריה. הוא קיווה שלא תוכל לראות שלא טיפל בהם כמו שצריך בחודשים האחרונים, אך נראה שדבר לא חמק מעיניה. היא התקרבה אליו בצעד איטי וסמכותי.

"ריאן ריילי, אתה ידעת היטב שחוקי הליגה אוסרים עליך לשאת יותר מששה פוקימונים. כל חוקי הליגה נקבעו מסיבה מסוימת, ובמקרה הזה היא שפוקימונים דורשים טיפול רב ותשומת-לב, שאתה מנעת מהפוקימונים שלך ביודעין", אמרה, "אם לא די בכך, ניסית להתחמק מחקירה של נציגי ליגת הפוקימונים, ובנוסף גם שיקרת לנו. אם הייתה לי הסמכות לעשות זאת, הייתי לוקחת ממך את כל הפוקימונים ברגע זה".

"אם כך, זה אומר שאין לך סמכות כזו", ריאן השתדל שלא לחייך.

"עם זאת, אתה תישא במלוא חומרת העונש שביכולתי לתת. תן לי בבקשה את הכרטיס האישי שלך".

היא הושיטה את ידה אליו. ריאן ידע שאין טעם להתנגד, ונתן לה את הכרטיס. הוא צפה בה שולפת זוג מספריים, וגוזרת לנגד עיניו את הכרטיס שלו לשניים.

"אני שוללת ממך את הזכויות להתחרות בליגת הפוקימונים ולתפוס פוקימונים נוספים", אמרה קארן, "אינך עוד מאמן פוקימונים".

לאחר שהסתלקו, ריאן הרים מהמדרכה את שני חצאיו של הכרטיס שלו ושמר אותם בכיס למזכרת. הוא התיישב על ספסל, מביט בשמש השוקעת ועמה גם התקווה שלו להיות מאסטר פוקימון. כשהוא מתחיל לעכל שזה אמיתי, שברגע זה ממש החלום שלו נגוז, שם לב שעיניו מוצפות בדמעות.