מוצאים את מיו – פרק 11 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

השיחה הסתיימה בפתאומיות. המסך שוב התחיל לזהור ולהציג את התמונה של מיו. הרהרתי קצת במה שסרג' אמר לי כרגע 'איך מיו יכול לשנות את תהליך הגדילה של הפוקימונים באזור?'.חשבתי על זה ולא מצאתי פתרון אפילו אחרי כמה דקות טובות של מחשבה.

בלסטויז היה עדיין בהלם מהקרב, הוא שכב על הדשא בחוסר מעש, בעוד שחבורה של פוקימוני חרק ועשב התקרבו אליו. בלסטויז הסתכל על הפוקימונים המתקרבים אליו, נכנס לשריון שלו והתחיל להסתחרר. כל הפוקימונים שהיו קרובים אליו עפו ממשב הרוח שפרץ מהסחרור.

"בלסטויז", צעקתי לעברו. הוא המשיך, לא מקשיב לצעקתי, "בלסטויז, תפסיק עם זה!"

"תעזור לי", שמעתי קול קורא. הוא היה נשמע מאוד קרוב, אך באותו זמן מרוחק, דורש עזרה אך בלתי ניתן למציאה.

"מי זה?" שאלתי. אף אחד לא ענה.

"עזור לי", הקול חזר. הוא היה חלוש, קול גבוה ודק כמו של ילד קטן, "עזור לי".

בלסטויז הפסיק את סחרורו, הוא יצא מהשריון שלו וקם על רגליו, הוא נראה עייף, מותש ומרוחק, בדיוק כמו הקול אשר נכנס לי לראש.

"מה קרה, בלסטויז?" שאלתי אותו בדאגה. הוא הסתכל עליי, אך עיניו היו מרוחקות, הן לא היו עיניו שלו.

הוא התחיל ללכת לאט. "מה קורה כאן, בלסטויז?" שאלתי אותו.

"בוא, עזור לי", הקול חזר. הבנתי שהקול רצה שאלך אחרי בלסטויז. לא ידעתי האם עליי לבטוח בו, אך הבנתי שמה שלא אעשה, בלסטויז ימשיך ללכת. החלטתי ללכת אחריו. בלסטויז ראה שאני פחות מהיר והוא התאים את קצב הליכתו לשלי. נכנסנו לתוך היער, ובאמצע הדרך לא היה כמעט אור. הוצאתי את רפידאש שתספק לנו אור מהאש על גבה.

לאחר הליכה של עשר דקות בלסטויז נעצר, הוא טלטל את ראשו וסגר את עיניו. הוא חזר לעצמו. הוא חזר לשכב על בטנו ואני החזרתי אותו לפוכדור. הסתכלתי מסביב ולא ראיתי אף אחד קורא לעזרה. לאט לאט התחלתי לשמוע קול ריצה הולך וגובר. רפידאש החלה להשתולל מעט ולצהול, הייתי חייב להרגיע אותה, לומר לה שלא יקרה לה שוב דבר רע כל עוד נהיה בשקט. הובלתי אותה אל מאחורי עץ אחד והתחבאתי מאחוריו.

לאחר עשר שניות זה קרה! פוקימון קטן בעל קוצים ירוקים על גבו ופרח ליד עינו, רץ במהירות לידי. אחריו רדף פוקימון כחול-שחור בעל רעמה גדולה. רק בדיעבד גיליתי ששמו הוא לאקסריי. הפוקימון הקטן הבחין בי וצעק: "עזור לי!" הוא רץ במהירות, אך לאקסריי היה נחוש בדעתו לתפוס את הפוקימון הקטן.

"רפידאש, רדפי אחרי הפוקימון הזה והשתמשי בדריכה!" לא חשבתי על זה פעמיים. לאקסריי הבחין בצעקתי ושינה את כיוונו, לא אל כיוון רפידאש, אלא לכיווני.

הוא קפץ עליי בשאגה רועמת. טפריו מכוונים לנעוץ בבשרי ושיניו מוכנות לתלוש את צווארי. הוא התקדם במהירות רבה כל כך עד שכמעט יכולתי לחוש בהבל פיו. שניה לפני שפגע בי, הוא סטה מהדרך, מסתבר שרפידאש הגיעה אליו ובעטה בו. לאחר מכן היא דקרה את בטנו על הקרן שעל ראשה. דם זלג מהתהום שנפערה בבטנו וזעם עבר על פניו. ברקים החלו לפרוץ מפניו והוא שלח מכת חשמל חזקה לכיוון רפידאש, אבל מהירותה של רפידאש הייתה יתרון משמעותי בקרב הזה והיא חמקה ממכת הברק שניה לפני שהיא היכתה בה.

"רפידאש, השתמשי בלהביור!" מצאתי את קולי לאחר רצף האירועים שגרם לי להיכנס להלם. פרץ של אש יצא מפיה של רפידאש. לאקסריי היה מהיר, אך לא מספיק והלהבה פגעה ברגליו בעודו מזנק כדי להתחמק. לאקסריי קרס על הרצפה, נאבק לעמוד.

"רפידאש, השתמשי בניתור", רפידאש קפצה ממקומה ובכך ניצלתי את ההזדמנות שלאקסריי לא יכול להתחמק, זו הייתה המתקפה המושלמת, אך השמחה שלי הייתה מוקדמת מדי, כי רגע לפני הפגיעה, לאקסרי שחרר מכת ברק מכוונת היטב. המכה פגעה ברפידאש והיא התחשמלה ונפלה על הרצפה, מעוותת ומשותקת מהפגיעה החזקה.

לאקסריי נעמד שוב על רגליו, מעוות את פניו בכאב כאשר הפעיל לחץ על רגליו הקדמיות. היה נדמה כאילו הוא הולך לתקוף, אך במקום זה הוא הלך, בצליעה, חזרה למקום ממנו הגיע.

"רפידאש, את בסדר?" 'שאלה מטופשת!' חשבתי לעצמי, 'ברור שהיא לא בסדר, היא הרגע חושמלה ממכת ברק ישירה'. הבטתי על הפוקימון הקטן, הוא התיישב בצד וצפה בכל.

"הכל בסדר איתה", הוא אמר.

"איך אתה יודע?" שאלתי אותו.

"כי אני מרגיש אותה, אני מבין את מקור הכאב שלה, גם אני הייתי במקום הזה ואני קטן בהרבה ממנה", הוא ענה.

"מה אני צריך לעשות כדי לרפא אותה?"

לפתע שורשים החלו לצמוח מן האדמה, באותה קרחת יער שוממת וחסר חיים ואור שנלחמנו בה. השורשים נגעו ברפידאש והיה נראה כאילו כל האנרגיה החשמלית שהיא ספגה נשאבת בחזרה אל תוך הצמחים.

"תודה", אמרתי, "איך קוראים לך?"

"שיימין".

– – – – –

מפתח פוקימונים:

רפידאש | לאקסריי | שיימין