במפקדה היו שלוש קומות, הראשונה נמצאת מתחת לפני השטח והשתיים האחרות מתחתיה. הקומה הראשונה הייתה הקומה אליה נכנסנו אני ולנה, שזוהי בעצם קומת המבצעים. הקומה הייתה מחולקת לשניים: בחלק אחד הייתה הבמה הגבוהה והשולחנות עם המחשבים ובחלק השני היו חדרים לאנשים בתחומים שונים. אחד מאותם חדרים היה החדר בו נפגשתי עם אמי.
בקומה השנייה היו מתקני כושר ומכשירי הדמיה בכדי לדמות מצבים איתם יצטרכו האנשים להתמודד מעל לפני הקרקע.
בקומה השלישית היו חדרי המגורים ומרכז פוקימונים ומרפאה מאולתרים. היו בערך שלוש מאות חדרים קטנים שבערך חצי מהם לא היו מאוכלסים. בכל חדר הייתה מיטת קומתיים וארון. המקלחות היו משותפות וכך גם חדר האוכל.
אמא שלי הובילה אותי, לבדי, לאחד מהחדרים הלא מאוכלסים. "לא", היא אמרה בפעם העשרים אלף אחרי שהתחננתי בפניה שאעזור להם להציל את פרופסור אוק מידי סרג'. הרגשתי שאני חייב לאוק משהו, לא האמנתי שסרג' אחראי לרעיון כל כך מפלצתי. הסתכלתי אחורנית על הפגישות האחרונות שלי אתו. בדיעבד חשתי במשהו מוזר מאז שסיפר לי שפרופסור אוק יצא לחופשה בעקבות מצבו והותיר את הפוקימונים שלי אצל סרג'.
"הייתי צריך לדעת את זה", אמרתי.
"לא יכולת לדעת, זו לא אשמתך", אמא שלי אמרה.
"תני לי לעזור, אני יכול ואני מוכן".
"לא, זה לא נתון לוויכוח".
"את רוצה לקיים קרב פוקימונים? אם אני מנצח, אני אעזור".
"זה עבד עלי קודם כשרצית לצאת למסע של סרג', זה לא יעבוד עכשיו".
"יש לי שאלה על זה באמת," אמרתי, "אם את כל כך מכירה את סרג' ויודעת שהוא מסוכן, למה הרשית לי מלכתחילה לצאת לעזור לו למטרה שיכולה לפגוע בכל כך הרבה אנשים?"
"סרג' התנהל בחוכמה, הוא לא השאיר עקבות מאחוריו כל פעם כשעשה משהו משמעותי במחקר שלו. עד שניגשת אלי בשאלה לצאת למסע, לא הבחנתי אפילו במעשיו של סרג'. הייתי כמעט בטוחה שהוא השתנה, אבל לא במאה אחוזים. השאלה שלך הציפה מחדש את החשש מפניו, אבל הייתי נאיבית וחשבתי שבכל דרך שהיא, אפילו אם אספר לך את טבעו של סרג', אתה בכל מקרה תצא למסע שלו, אז לא התערבתי במעורבותך. אבל לא שתקתי. אספתי אנשים שנראו לי ראויים והשתמשתי בכל האמצעים שהיו לי כדי להגיע הנה." היא ענתה.
"יש לי עוד שאלה", אמרתי.
"שאל".
"לנה נורא דומה לך, יש לכן איזושהי קרבה?"
"זה סיפור ליום אחר. לנה קרובה לליבי מאוד, יותר ממה שאתה יכול לחשוב. בינתיים תתארגן לשינה, עוד מעט כיבוי אורות", אמא אמרה, פתחה את דלת החדר בעזרת כרטיס, כמו שיש בבתי מלון, ונפרדה ממני.
מישהו דפק בדלת. זה היה בוקר כנראה. בלילה הקודם לא יכולתי שלא לחשוב על לנה ועל אמא שלי, על מה היה קורה אם לא הייתי מסכים להצעתו של סרג' ומה יקרה אם סרג' יצליח לשים את ידיו על כוחו של מיו. שוב חלמתי חלום, הפעם הוא היה רגוע מחלומות אחרים שהיו לי. חלמתי שאני שוכב במיטתי בבית, אמא שלי מתיישבת לידי ופותחת ספר. בספר היו ציורים שרק היום אני מבין, ציורים של מיו, הפוקימון האגדי אחריו רדפתי לשווא. היא הקריאה לי קצת מהסיפור ואז… ואז שמעתי קול. "לנה, את בבית?" הקול שאל. אמא שלי הפנתה את ראשה לכיוון הדלת וחייכה. היא הייתה מאושרת כמו שלא ראיתי אותה הרבה זמן. "כן מאט, אני בבית, עם אדריאן, בוא", היא ענתה לו. שמעתי את צעדיו הכבדים בחדר המדרגות עולה לקומה השנייה. הצל של האיש הופיע על הקיר במסדרון. "נו, נו, נו, תראו מי יש לנו כאן", הוא אמר ונכנס. אבא שלי.
"מי זה?" שאלתי. הגרון שלי היה יבש והמילים יצאו בקושי ובכאב.
"אלדן", הוא ענה.
"מה השעה?" שאלתי אחרי ששתיתי קצת מכוס המים שהייתה מונחת על השידה לצד המיטה שלי.
"השעה חמש".
"בבוקר?"
"לא, אחר הצהריים. אמא שלך דואגת לך. לא יצאת מהחדר כל היום".
"אני אתארגן ואצא", אמרתי בעייפות. איך זה יכול להיות שישנתי כל כך הרבה זמן? הכרחתי את גופי להתעורר והרמתי את פלג גופי העליון עד שהגעתי למצב ישיבה על המיטה. שפשפתי את עיני בידי וליטפתי את השיער הקופץ שכמעט כל בוקר יש לי. הבטתי בחדר, כל הפוקימונים שלי היו בו. בלסטויז שימש ככרית לפירו, מאצ'אמפ שכב על המיטה השנייה בחדר וכל שאר הפוקימונים פשוט ישנו במקומות רנדומליים אחרים. ניגשתי לארון, החלפתי בגדים לבגדי יומיום, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים ויצאתי מהחדר. אלדן עדיין היה שם וחייך אלי חיוך רחב כשהבטתי בו. "אתה לא תוכל לישון ככה פה", הוא אמר.
"אני יודע", הגבתי, "איפה אמא שלי?". הוא הוביל אותי לקומת האימונים הגופניים. אמא שלי הייתה שם, נותנת אגרופים ובעיטות לעמוד אימונים בעל מוטות שדימו ידיים ורגליים. היא לבשה בגד אימונים ושערה היה אסוף.
היא סיימה את האימון וניגשה אלי.
"ישנת עד עכשיו?" היא שאלה. שאלה רטורית כנראה.
"מה עוד אני יכול לעשות כאן?" שאלתי להגנתי. למרות שלא באמת חשתי כך, רציתי לוודא שיהיו לה רגשות אשמה על כך שהיא לא מוציאה אותי למבצע ההצלה של אוק.
היא הביטה בי במבט עייף, רק מאותו מבט הבנתי שלא כדאי לי להיכנס לריב הזה שוב פעם, הוא היה חסר תועלת.
"תקשיב, אני יודעת שזה קשה. אני יודעת שאתה צריך להרגיש שאתה עוזר אבל בינתיים, אפילו אנחנו לא יודעים מה לעשות. חכה בסבלנות, עוד יהיה לך מה לעשות. אני מבטיחה… בינתיים תעלה לקומת המבצעים, אני רוצה להראות לך משהו. אני עוד מעט אגיע", היא אמרה והלכה להתקלח.
"צריך שאלווה אותך?" שאל אותי אלדן.
"לא תודה, אני אסתדר", השבתי לו בחיוך.
"אם כך, אני מניח שאתאמן".
"חכה רגע, שהמעלית לא תיסגר!" מישהו צעק אליי ברגע שדלתות המעלית כבר היו קרובות להיסגר. החזקתי את הכפתור של המעלית והאיש נכנס אליה בריצה. הוא היה גבוה ממני בחמישה סנטימטרים לכל היותר, הוא עטה מעיל חוקרים חום, נעל מגפיים וחבש לראשו כובע, למרות שלא היה שמש.
"תודה לך", הוא אמר, "שמי גארי". הדלתות נסגרו.
"שלום גרי, אני אדריאן", עניתי בהיסוס.
"אה אז אתה האדריאן המפורסם", הוא אמר ולחץ את ידי בהפתעה, "כמה שמעתי עליך. אמא שלך מפארת אותך כל הזמן".
"באמת? כי לי היא נותנת את התחושה שאני די חסר תועלת".
"אני רציני, היא כל הזמן אומרת איזה מוצלח אתה, הלוואי שלי הייתה אמא כזו מפארת ומאדירה. מה עניינך בקומת המחקר?" הוא שאל.
"אמא שלי רוצה שאעלה לשם, היא רוצה להראות לי משהו". הדלתות נפתחו וקומת המחקר לפנינו.
"טוב, אני מניח שאני עוזב אותך כאן", אמר גארי, "היה נעים לדבר איתך", הוא אמר והלך אל חדר שנבנה בקיר הקומה.
לפתע שמעתי את שעון היד שלי. שכחתי שהוא עלי. סרג' התקשר. הלכתי לפינת הקומה ועניתי לשיחה.
"איפה אתה?" הוא שאל, "אני מנסה לאתר אותך אבל זה מראה לי שאתה נמצא בנקודה אחת כל הזמן". השיחה התנתקה. "למה ענית לו?" אמא שאלה אותי. היא החזיקה בידה מכשיר קטן ואז הכניסה אותו לכיס.
"זה משבש אותות, למה ענית לו?" היא חזרה על השאלה.
"לא יודע… נלחצתי… לא ידעתי מה לעשות", עניתי.
"טוב, בוא אחרי", היא אמרה והחלה ללכת. הגענו לחדר קטן, עם חלון לחדר אחר, החדר אליו הגענו לראשונה, אני ולנה, כשהביאו אותנו למפקדה.
"מה אני צריך לראות?" שאלתי.
הדלת של החדר השני נפתחה ובפתח ראיתי את אלדן. הוא נראה נאבק עם מישהו כדי להכניסו לחדר. זו הייתה לנה, היא בעטה באוויר ועיוותה את ראשה כנגד אלדן. היא נראתה מטורפת לחלוטין.
"מה קרה לה?"
"מסתבר שבימים בהם הקמנו את המפקדה, סרג' חטף גם אותה. הוא ערך בה ניסויים וגרם לה להתנגד לרצונה שלה. הוא הסית אותה נגדנו וגרם לה לחשוב שאנחנו אלו שערכנו בה ניסויים. הדבר הטוב בכל העניין הוא העובדה שהיא יודעת איך להגיע למפקדה של סרג' ביער".
תגובה אחת
קול?