"אמא?" שמתי לב שאני נמצא במקום דמוי מפקדה. אמא שלי ישבה על כיסא מנהלים מול מחשב ושני אנשים הסתכלו מצדדיה על המסך, מדברים על תכנית לא ברורה. המפקדה הייתה בנויה מאבן מסותתת ותקרתה בצורת קשת. אמא שלי ישבה על במה מוגבהת, בעוד חמישים איש נוספים ישבו מול הבמה, גם הם עסוקים במחשבם, צועקים אחד לשני דברים.
האזור התקהה לפתע ומצאתי את עצמי בחדר קטן, ללא חלונות ודלת אחת ממתכת ששמרה שאיש לא יצא ממנה. בחדר ראיתי שני אנשים, האחד גבוה, עומד מורם מעל האיש השני, אשר לבש חלוק מעבדה ושיערו היה אפור. "מה אתה עושה איתם?" אמר האיש הגבוה. קולו היה לא ברור, אך עדיין מוכר. "מה אתה עושה איתם?" שאל האיש בחלוק מעבדה. את קולו זיהיתי, זה היה פרופסור אוק.
קמתי כאשר אני קשור לצד הקיר. לצדי נקשרה לנה, עדיין מנומנמת. האיש הענק עמד מול הקיר שהתפוצץ עוד לפני הקרב שלנו, מנסה לחשוב איך להוציא את האבנים מבלי שהן יתגלגלו וימעכו אותו ואותנו. הוא שלף מכשיר קטן דמוי טלפון חכם וסרק את הקיר. אחרי שנשמע צפצוף במכשיר, האיש החל להזיז את האבנים, אשר בתגובה לא עשו דבר ולא חצי דבר.
"נו, סוף סוף קמת?" האיש שאל. הוא אפילו לא הסתכל עלי.
"מה אתה רוצה?"
"אתה עוד מעט תגלה", הוא אמר והמשיך להוציא אבנים ולהניחן אחת אחת כדי שלא יתפסו יותר מדי מקום.
"לנה", לחשתי. היא לא ענתה.
"לנה", לחשתי שוב והפעלתי את גופי על מנת לדחוף אותה מעט.
"אמממ…" לנה רטנה. עיניה התכווצו ונפקחו לכדי חריץ. היא סובבה את ראשה וראתה את האיש.
"מה אתה עושה כאן, אלדון?" היא שאלה, קולה עדיין מנומנם אחרי השינה.
"אלדון? את מכירה אותו?" שאלתי.
"כן," היא אמרה והסתכלה עליו בזעם, "הוא אחד מהאנשים שעינו אותי".
"ערימה של שטויות", הוא אמר, "את לא זוכרת כלום ממה שקרה לפני חודש, מה?"
"מה קרה לפני חודש?" שאלתי.
"עוד מעט אתה תגלה", הוא אמר.
לנה לפתע ירקה עליו. היריקה פגעה בידו ואלדון ניגב את הרוק במכנסיו. "הרגעי קטנה, את בידיים טובות".
לקח לו בערך שעה לסיים להעביר את האבנים לצד קיר המערה במקום בו לא ידרדרו עלינו. אחר כך הוא הרים אותי ואת לנה והרים אותנו על כתפיו, כאילו לא היינו אלא שק קמח שהיה עליו להעביר ממקום למקום. לא נאבקתי, ידעתי שאין טעם בזה, אך לנה נראתה מבועתת, היא התפתלה ונאבקה, ירקה ואפילו נשכה את אלדון. אלדון בתגובה לא עשה דבר, הוא נראה כאילו הדברים לא גורמים לו אלא לדגדוג קל.
"אנחנו הולכים הביתה לנה, הרגעי בבקשה", הוא אמר.
הסתכלתי למטה בכדי להתעלם מההיאבקות החד צדדית וראיתי, בצד שנמצא מאחורי קיר האבנים, טביעות רגליים רגילות, לא גדולות כשל אלדון, אלא של אדם בעל כף רגל רגילה.
"מי עוד עבר כאן לפנינו?" שאלתי.
"הממ…" הוא חשב, "לא הרבה", הוא ענה לבסוף.
"למה כל התשובות המעורפלות? מה מתכוונים לעשות לנו?"
"לא יעשו לכם שום דבר ילדים, אני מבטיח", הוא ענה.
יצאנו לבסוף מהמערה ולפנינו התגלה צדו השני של היער. הצד הזה היה חשוך אף יותר מהצד הקודם עד כדי כך שאלדון נאלץ לבדוק ברגליו לאן הוא הולך. לפתע הוא נעמד במקומו, הרים אותי ואת לנה והניח אותנו על משטח נוקשה כשמצדדיו סורגים שחסמו את דרכינו להגיע מחוץ למשטח. שמעתי צליל של התנעה והבנתי שאנחנו נמצאים בבגאז' של טנדר. האוטו החל לנסוע. הוא נסע במשך זמן לא רב ונעצר.
אלדון יצא מהרכב ושמעתי אותו מקליד דבר מה על מקלדת, מקלדת של מחשב. הוא ניגש אלינו, תפס אותנו והרים אותנו על כתפו שוב פעם.
"תחזיקו חזק", הוא אמר וצחק. כמו המשטח במכון של סרג' שירד אל מתח לאדמה, כך היה גם כאן. האדמה הטלטלה וחרקה מעט וירדה בזווית של ארבעים וחמש מעלות אל מתחת לאדמה. פתאום נראה אור מסנוור ושמתי לב שאני נמצא במקום שכבר ראיתי בעבר.
אלדון לקח אותנו לחדר שדומה לחדר החקירות שראיתי כשחלמתי את החלום על אוק, הושיב אותנו על כיסאות וחתך את החבלים שעטפו אותנו. במקומם, הוא הוציא אזיקים ואזק את לנה לכיסאה, אך לא אותי. מסתבר שזו הייתה החלטה טובה למדי מאחר וברגע שהתיר את החבלים, לנה התחילה לנסות לקום ולברוח. האזיקים עצרו אותה מלעשות זאת.
"שלום אדריאן, לנה", נשמע קול מוכר ממערכת כריזה אקראית, "ברוכים השבים".
"מה זאת אומרת ברוכים השבים?" שאלתי. לנה המשיכה להשתולל בכיסאה.
"אלדון, בבקשה תוציא את היפנו ותשתמש בהיפנוזה על לנה", אמר הקול בכריזה. אלדון לקח את אחד האולטרה בולים והוציא היפנו מתוכו. ההיפנו השתמש בהיפנוזה והרגיע את לנה עד לכדי שינה.
"מה קורה פה?" שאלתי בתקווה שמישהו יסביר לי בכנות, מה קורה פה?
"אתה נמצא בבסיס הסודי שלנו", הגיע קול לידי. סובבתי את ראשי לכיוון הקול. זאת הייתה אמא שלי.
"אמא, מה את עושה פה?" שאלתי אותה.
"אדריאן, אני כל כך מצטערת", היא אמרה. 'אותם פנים בדיוק' חשבתי לעצמי. אמא שלי ולנה נראו כל כך דומה שיכולתי לחשוב שלנה היא אמא שלי רק צעירה יותר.
"על מה?" שאלתי אותה.
"שלא סיפרתי לך את האמת מההתחלה".
"איזו אמת?"
"האמת על סרג', עליי, על פרופסור אוק, למה בכלל התחיל הפרויקט ללכידת מיו ולמה אני ואוק עזבנו" היא אמרה.
"אני חושב שיש לי זמן", אמרתי.
"אוקיי, זה התחיל כשאוק אמר לסרג' על ממצא חדש שגילה, חוסר איזון באזור הזה של המחוז. הוא הציע לסרג' להצטרף אליו למחקר, מאחר והכיר את הרקע הצבאי שלו. סרג' מיד הסכים והציע שנצרף גם אותי, אחרי הכל הייתי האלופה החדשה של קנטו. אוק הסכים והם שאלו אותי מה דעתי להצטרף לחקירה שלהם. מיד הסכמתי, זה היה רגע גדול עבורי. תמיד חלמתי לעבור עם פרופסור אוק. המחקרים הלכו והתקדמו ועם הזמן יותר ויותר משאבים הוקצו למחקר הזה מאחר והוא התפתח כל כך. החוויה הייתה מדהימה עבורי, למדתי על אודות הפוקימונים, מדעים, טכנולוגיה שלא ידעתי קודם מאחר ויצאתי למסע בגיל מוקדם, אבל משום מה, עם הזמן אוק נראה יותר ויותר לא בטוח בקשר למחקר בכלל ובקשר לסרג' בפרט.
יום אחד גילינו ממצא חדש ומכריע על אודות חוסר האיזון באזור. אוק גילה ד.נ.א מפוקימון לא ידוע שבתוכו נמצאים ד.נ.א של כל שאר הפוקימונים הידועים כיום. סרג' השתגע על הממצא, הוא אמר שזו תהיה דרך להפוך את הצבא שלנו לצבא החזק ביותר בעולם ושעלינו ללכוד את הפוקימון, שאחר כך קראנו לו מיו. אוק התעצבן על סרג'. הוא אמר שאסור לנו לעשות דבר כזו מבחינה מוסרית ובטיחותית, אבל סרג' לא הסכים לשמוע. סרג' ואוק המשיכו להתווכח שעות על הנושא עד שלבסוף אוק פרש ואני איתו.
סרג' לא ויתר, הוא המשיך במחקר עוד חמש שנים והיה כל כך קרוב לתפיסת מיו, אבל היו לו פגמים בעבודה, והוא גילה שלפרופסור אוק יש את המסמכים המדעיים שעליהם היה צריך להסתמך בכדי לגרום למיו להופיע ולתפוס אותו. ברגע שפרופסור אוק הבין שסרג' גילה על המסמכים, הוא הפציר בי ובעוד חברי מעבדה וסיירים לצאת לאזור ולמנוע מסרג' בכל מחיר לתפוס את מיו. אוק שרף את המסמכים שניה לפני שסרג' הגיע אליו.
יכול להיות שאלדון כאן הבין באופן מילולי מדי את האמרה "לעצור בכל מחיר" כשהוא שמע שנבחרת לסייר באזור בשביל סרג' ולתפוס את מיו בשבילו. לכן הוא התקיף אותך ביום ההוא."
"אז למה סרג' שלח אותי? למה הוא לא נכנס לאזור בעצמו?"
"הוא נמצא באזור עכשיו, הוא והסיירים שלו. הוא שלח אותך כי הוא ידע שאני נמצאת כאן והוא ידע שאשים אליך לב ופחות אסתכל על מעשיו. לכן פניתי ללנה, במטרה שתטפל בך".
"אם את פנית אליה, למה היא התנהגה בצורה כל כך פראית כשמישהו שהיא מכירה הגיע?" שאלתי.
"הבקשה זכורה במוחה, אך בתור מישהו אחר ששאל אותה. מיד אחרי הבקשה, סרג' שיגע את לנה. הוא גרם לה לחשוב שאנחנו מענים אותה ואמר לה להסיח את דעתך כדי שהם יוכלו לתפוס את מיו. כמובן שהוא אמר לה שזה לצורך העניין שאנחנו לא נתפוס את מיו ונגרום לו לכאב וסבל".
"עוד משהו", אמרתי. הסתכלתי למטה ואז על לנה לאור הממצאים שגיליתי.
"מכל הסיפור שסיפרת לי, לא אמרת לי איפה פרופסור אוק נמצא".
"פרופסור אוק, אדריאן, נחטף על ידי סרג'. עלינו לחטוף אותו בחזרה."
7 תגובות
אוווווווווווווווווווווו דאם!
אני לא מאמין לאמא הזו. נראה לי שהיא הרשעה בסיפור. מי חוטף ומרביץ לילד שלה? זונה!
היא לא עשתה את זה, הבחור עשה.
לא אמיןןןן
אז שאני אבין משהו…..
אין היום במהירות החושך?
זה די הגיוני, אחרי הכל כבר באנימה סרג' מוצג כטיפוס ערמומי ולא נחמד.
אולי אבל במשחקים הוא כזה אבל באנימה הוא גם יודע לכבד במשחקים הוא פשוט צוחק על המאמנים שבאים נגדו…