גארי אוק. הכל הסתדר עכשיו. הוא הביט בסרג' במבט מאיים, מסביב המולת הלחימה המשיכה, אך נדמה כי הכל עצר מלכת. סרג' הביט בגארי בחיוך, כאילו היה לו אס בשרוול אותו הוא לא רצה עוד לחשוף.
"הו גארי, גארי. כמה טוב לראות אותך שוב. לפני כמה זמן הייתה הפעם האחרונה? חמש שנים, שש? כמעט הצטערתי כשהגעתי להחלטה להוציא את סבא שלך מהתמונה, אך זה היה למען טובת הכלל".
"מה זאת אומרת להוציא מהתמונה?" שאלתי.
"אל תדאג, לא הרגתי אותו אם זה מה שאתה חושב. למען האמת, אם כך חשבת, הערכת אותי לא נכון", ענה סרג'.
"כבר יצרת אצלנו רושם לא משהו", אמר גארי, "עכשיו תאמר לי איפה סבא שלי".
סרג' הביט בשעון שעל מפרק ידו, "בדיוק בזמן", הוא אמר. תוך שנייה האורות כבו ועשן שחור וסמיך אפף את החדר. חלק מהאנשים שהיו להם פוקימונים מעופפים כמו פידג'יוט ופירו הורו להם לפזר את העשן בנפנוף כנפיהם, אך כשהעשן התפזר, סרג' והאנשים שלו כבר לא היו במתחם.
"מה זה היה? זה נראה כאילו הם הגיעו הנה רק כדי להשוויץ בטריקים שלהם", אמר אלדון.
"לנה, הם הגיעו למסמכים", אמר מת'יו בפנים נפולות.
"שיט", אמרה אמי ורצה לאחד המחשבים. היא ישבה על הכיסא והתחילה לחפש במחשב. המסמכים עדיין היו שם, אך כנראה הועתקו לתוך מכשיריהם של האנשים של סרג'.
"על מה היו המסמכים?" שאלתי.
"המסמכים הם בעלי מידע שיכול לעזור לסרג' למצוא את מיו, הם מאגדים בתוכם את היכולות שלו, המקומות שהוא נצפה בהם הכי הרבה ואת החולשות שלו", אמרה אימי. היא הביטה בי ונראה כאילו במוחה עבר רעיון, וזה אכן מה שקרה.
אלדון העיר אותי בבוקר שלמחרת בשעה שלוש לפנות בוקר. הוא הורה לי להתארגן עם בגדים למסע ארוך והוביל אותי לחדר המפקדה. גארי, שני אנשים נוספים ואמא שלי כבר היו שם.
"תודה אלדון", אמרה אמא שלי והתחילה בדבריה, "אתמול הבנו שפרופסור אוק עדיין מוחזק במפקדה של סרג'. כינסתי אתכם כאן כי אני סומכת עליכם בהחלטות אסטרטגיות, טקטיות ומוסריות וכי ברצוני להוציא אתכם למשלחת להצלת אוק. לצערי, אין אנו יודעים עדיין היכן סרג' הקים את מפקדתו, אך יש מישהו שיודע". היא הובילה אותנו אל החדר שנמצא מאחורי המראה החד צדדית בחדר החקירות. שם ראינו אדם, גבר, שענד שרשרת מוזרה ועל גופו הוא עטה את המדים של אנשיו של סרג'. אמא שלי השאירה אותנו בחדר ונכנסה לחדר החקירות.
לפתע הזכוכית החשיכה, אך נשמע קול מבעד לרמקולים שכעת שמתי לב שיש בתקרה. הקולות היו קולות של חבטות, התחננות ובכי. כשהזכוכית התבהרה, האיש היה מוטל על הרצפה, משוחרר לגמרי מהאזיקים שאזקו אותו לפני כן, ואפו דימם. מנגד, אמא שלי עמדה, נינוחה לגמרי.
"ספר לי איפה המפקדה של סרג'", היא אמרה. הבחור הביט בה בפחד, אך לא אמר דבר.
"אם לא תגיד, אתה תתחנן שאחזור לתת לך מכות, קדימה", היא חזרה על בקשתה. האיש הביט בה, אבל הפעם הוא צחק, צחוק שהתחיל כגיחוך, אך התגלגל והפך לצחוק פראי. מה סרג' עושה לאנשים שלו שהופך אותם לכאלו? הזכוכית החשיכה שוב ושוב נשמעו קולות החבטה.
"טוב! טוב!" האסיר צעק, "אני אגיד לך איפה המפקדה של סרג' נמצאת! רק תפסיקי! בבקשה!"
"אני מקשיבה".
"תני לי דף ועט", האסיר ביקש.
"אלדון, תוכל להביא דף ועט?" אימי צעקה החוצה. כעבור שתי דקות אלדון חזר עם דף ועט והניח אותם על השולחן. האסיר קם מהרצפה לאט, כאילו לא היה בטוח שאמא שלי לא תיתן לו מכה. הוא התיישב על הכיסא ולקח את העט לידו, אך כאשר התכוון לכתוב, הוא קם ממקומו ורץ לכיוון אמי, מנסה לדקור אותה עם העט. אמא שלי תפסה לו את היד, סובבה אותה אל מאחורי גבו וחבטה בזרוע. נשמע צליל התנפצות קל והאסיר החזיק בזרועו בכאב.
"אם אתה רוצה שזו תחלים לך, כדאי שתאמר לי איפה המפקדה", אמא שלי הזהירה.
"זה צפונה מכאן, באזור המדברי, אני לא בטוח בדיוק איפה, אבל…" במילים אלו אמא שלי חבטה בראשו של האסיר והוא איבד את הכרתו.
הזכוכית שוב החשיכה וכעבור כמה שניות אמא שלי נכנסה, חולצת את מפרקיה.
"תלמדו, בעזרת עדינות לא משיגים תוצאות", אמא שלי אמרה.
"את הרגע שברת לו את היד".
"הוא צעיר, הוא יחלים. הוריתי לאלדון לקחת אותו למרפאה, שם צ'נסי תטפל בו".
כולנו הבטנו באמא שלי ביראה. עד אותו הזמן היינו בטוחים שהיא לא יכולה להכאיב לזבוב, אבל עכשיו היא נראתה פתאום כל כך אלימה ואגרסיבית, כמעט מפחידה.
"מה קרה?" היא אמרה בעצבנות.
"כלום", אמרתי.
"יופי. שמעתם אותו, המפקדה של סרג' נמצאת צפונה מכאן, באזור המדברי. אנחנו יוצאים מכאן היום בשעה אחת עשרה וחצי בערב".
"אז למה הורית לנו להגיע לכאן מוכנים?" שאל גארי.
"עברתם כעת מבחן", היא ענתה, "תישנו ותתכוננו. תביאו איתכם את הפוקימונים הטובים ביותר שלכם. אני לא מתכוננת שיהיו עוד מקרים של שבויים".
"היי מת'יו", אמרתי לו כשניגשתי שוב לחדר האימונים. החלטתי שאם אני כבר יוצא, כדאי שהפוקימונים שלי יהיו מאומנים.
"היי אדריאן, באת להתאמן לקראת היום בלילה?" הוא שאל.
"כן, תוכל לשים לי את שדה מספר 3 ?"
"שנייה", הוא אמר ולחץ על כמה כפתורים במחשב שלו, "כנס". נכנסתי וראיתי את השדה שבחרתי. היה זה אזור מדברי, דיונות חול רבות הופיעו ורוחות הגוררות אחריהן חול נוצרו.
"מוכן?" מת'יו שאל.
"מוכן", עניתי לו ומת'יו שיגר את היריב הראשון. היה זה סנדסלאש, פוקימון נמוך יחסית, אך בעל קוצים גדולים על גבו שגרמו לו להיראות מאיים יותר.
"ויילפלום, צא ותשתמש בשאיבת מגה!" הוא יצא ומיד מתוך הפרח שעל ראשו יצאו שני צינורות ירוקים זוהרים אשר התלפפו סביב סנדסלאש. סנדסלאש נאבק בצינורות, אך לא הצליח להשתחרר מאחיזתם ונפל מובס.
"תעלה את הרמה!" אמרתי למת'יו. הפוקימון הבא שהיה בזירה היה פוקימון דמוי תנין, שעמד על שתי רגליו והיה בצבע אדום. בחיים לא ראיתי פוקימון כזה לפני כן.
"ויילפלום, תשתמש בעלי תער!" ויילפלום הוציא מצדי הפרח שלו עלים חדים. הם היו פוגעים בתנין, לולא השתמש בחפירה. ויילפלום הביט מסביבו, כולו מבולבל וכאשר התנין יצא, הוא הכה בויילפלום בעוצמה.
"תשתמש באבקת רעל", אבקה סגולה יצאה מהפרח ואפפה את התנין. מרגע לרגע הוא נראה חלש יותר ויותר. "עכשיו, קרן סולארית!" ויילפלום ניצל את חוסר הריכוז של התנין וטען את הקרן. עד שהתנין הבחין בנעשה, ויילפלום כבר הספיק לשלח בו את הקרן הסולארית העוצמתית שלו, אשר הספיקה כדי למוטט אותו.
"הבא!" אמרתי למת'יו. מתוך הקרקע הגיח צל, צל מוכר. החזרתי את ויילפלום לפוכדור שלו. "זה פוקימון רוח, אני ביקשתי פוקימונים שיהיו בזירת המדבר", אמרתי למת'יו.
"איבדתי שליטה על המכשיר!" הוא צעק בפאניקה. הסתכלתי על הרצפה וראיתי את הצל מתרומם. עינו האחת של דסקנואר הביטה בי ונכנסה לעומקי נשמתי. תפסתי פוכדור והוצאתי ממנו את גנגר. בפעם הקודמת גנגר היה זקוק לאמון של לנה כדי להלחם בדסקנואר, נקווה שהפעם הוא יסתדר.
"גנגר… עזרה…" אמרתי. גנגר הביט בדסקנואר באותו מבט מפוחד שהיה לו כשנלחם בו בפעם האחרונה. מבטו התחלף למבט של זעם וידו נעטפה במעטפת צללים. הוא בא להכות בדסקנואר, אך כאשר התקרב אליו, דסקנואר תפס את היד והפיג את השפעת הצללים. גנגר נפל על האדמה ועיוות את פניו.
דסקנואר תפס אותי ביד אחת והרים אותי מעל לקרקע. בידו השנייה הוא חסם את התקפותיו של גנגר כאילו היו כלום ושום דבר. ואז, שמעתי קול: "פסיידאק, תשתמש בעל חושי", מת'יו נכנס לחדר והוציא את פסיידאק. הפוקימון אחז בראשו וגעגע ולאחר מכן הפעיל את השפעתו על דסקנואר. בתחילה נראה כי אין לכך השפעה, אך לאחר כמה שניות דסקנואר הניח לי, ומרגע זה אני זוכר רק את החלום אותו חלמתי עד לרגע בו העירו אותי.
דסקנואר הביט בי. מבטו מחויך על אף העובדה שאין לו פה איתו יוכל לחייך. אני מסתכל עליו, מנסה להתרכז בו ולא בפחד שלי. הפנים שלו השתנו וככל שעבר הזמן, הפנים של פרופסור אוק הופיעו על דסקנואר. הפרצוף החל לדבר: "זוהי הודעה המיועדת למגנים על מיו. בבקשה, אל תבואו לחפש אותי. אל תנסו להציל אותי. צבאו של סרג' מיומן ומאומן היטב ואם תנסו להציל אותי הוא ישבה גם אתכם. אנא, עשו ככל שביכולתכם להציל את מיו. אם מיו ייפול לידיו של סרג', העולם יהיה בסכנה גדולה".
באותו הרגע הבנתי שדסקנואר לא ניסה לפגוע בי. הוא ניסה להעביר לי מסר. ואם הייתי בטוח שהמסר הוא מפרופסור אוק בעצמו, הייתי מקשיב לו ואומר לאימי לא לצאת למסע החילוץ. אבל אני גם יודע שסרג' יעשה הכל כדי למצוא את מיו, וזה כולל לגרום לאוק לשלוח לנו הודעות בשמו.
בשעה שמונה קמתי מהשינה. מסביב למיטתי ישבו מת'יו, גארי ואמא שלי.
"יופי, התעוררת"\ היא אמרה. היא השפילה את מבטה לרצפה בידיעה שהייתה צריכה לנסח את המשפט טוב יותר.
"אתה בסדר?" שאל מת'יו.
"איך אתה מרגיש?" שאל גארי.
"אחח… יותר מדי שאלות", היה לי כאב ראש גדול, "אני מרגיש בסדר, תודה".
"אתה מרגיש שתוכל לצאת למסע החילוץ היום?" שאלה אימי.
"כן, אני די בטוח שאוכל", עניתי. לא סיפרתי לה על האזהרה של דסקנואר.
"יופי, אנחנו יוצאים באחת עשרה וחצי, תזכור", ובמילים אלו היא יצאה מהחדר שלי.
4 תגובות
למה הוא לא סיפר לה?
לא מהלך חכם גבר?
וממתי יש לו גנגר?
אני לא זוכר שזה אחד מהפוקימונים בשישייה שהוא לקח.
הוא לקח גנגר
אמא שלו BAD-ASS.
עכשיו זו מלחמה! לפני זה היו כמה משחקים אבל היי עכשיו זו מלחמה אמיתית.
נ.ב.רציני שגארי לבד לוקח שם את כולם עם השישיה שלו! יש לו פאקינג פוקימון של מעופף אבן אחי וזה שילוב קטלני!(אירודקטייל) ההתחלתי שלו גם חזק!(בלסטויז) יש לו את אומבריאון שהראה יכולות חזקות עוד מהיותו איוי אז כמה הוא עכשיו? יש לו את אלקטיבייר גם למי שלא זוכר! וגם דודו! שהצליח להלחם באירודקטייל למרות שאבן סופר אפקטיבי! ולסיום נסיים עם… סיזור! שהוא בכללי פוקימון ממש חזק!