הדרך לעיירה מהגוני עברה באגם גדול, שריק וג'יימס לא יכלו לחצות בלי פוקימוני מים ואוויר. לאחר שריק החליף את ספירו, רק סלופוק היה מסוגל להעביר את אחד מהם את האגם בשחייה. וגם אם היה לבדו, ריק לא היה בטוח שהיה רוצה לסמוך על סלופוק בשחייה בכול מקרה. לכן היה עליהם לקחת את הדרך הארוכה מסביב לאגם, דרך מערה על צלע ההר שהקיף אותו. סינדקוויל האירה להם את הדרך, והם הלכו בעקבות הלהבה שלה. השביל בתוך המערה לא היה נוח לרכיבה, וריק נאלץ לקחת את האופניים שלו ברגל.
"המקום הזה לא מוצא חן בעיניי", אמר ג'יימס.
"מה הבעיה אתו?"
"יותר מדיי חשוך וקר. היה הרבה יותר נחמד לשחות באגם".
"אני דווקא מחבב את זה. כמעט את כל המסע עברתי בשדות ויערות, זה נחמד לשם שינוי לעבור גם במערה".
"אולי אתה צודק. אני, בניגוד אליך, לא נמצא במסע פוקימונים ולא יוצא לי לטייל הרבה, הייתי שמח לתפוס קצת שמש ואוויר צלול במקום להיות במערה מחניקה".
ג'יימס שלח את ידו אל הפוקיפון שלו, מנסה להפעיל את המפה. "אין קליטה", אמר, "מה אם נלך פה לאיבוד?"
"בינתיים הדרך די ישרה, לא יכולנו ללכת לאיבוד".
"אולי פספסנו פניה מרוב שהמערה חשוכה?"
"כל עוד אנחנו נצמדים לצד ימין, לא צריכה להיות בעיה. אם ניקח פניה לא נכונה, במקרה הכי גרוע נמצא את עצמנו תלויים מעל האגם".
"זה לא נשמע טוב".
"רצית אגם, לא? אז די להתבכיין". וריק עקף אותו והחל ללכת בצעדים מהירים, גבו אל ג'יימס.
"היי, אל תדבר אליי ככה!" אמר ג'יימס מאחוריו בקול רם מדיי, הד קולו חוזר מקירות המערה, "אני חבר בצוות רוקט, בכיר יותר ממה שאתה תהיה בקרוב! כדאי שתהיה נחמד אליי אם אתה רוצה לעבוד איתנו!"
"אתה צריך אותי בדיוק כמו שאני אותך", אמר ריק, "אתה עדיין רוצה לתפוס את ראיקו, נכון?" ובמילים אלה הם המשיכו ללכת בשקט.
קולות של לחימה נשמעו בהמשך הדרך. בתחילה הם נשמעו רחוקים וחלושים וריק חשב שהם שומעים אותם רק בגלל ההד שבמערה, אך בהמשך היה ברור לו שהם מתקרבים. הוא עצר.
"אתה שומע את זה?" שאל את ג'יימס.
"מה זה?"
"נשמע כמו פוקימונים נלחמים".
ואכן, באותו רגע שריק עצר להקשיב, שמע מה שנשמע כמו צרחה של פוקימון. הוא לא זיהה איזה מין פוקימון זה, אבל היה ברור לו שכנראה מתרחש קרב פוקימונים בהמשך.
"אם אלה פוקימונים שנלחמים, כנראה שאלה סתם מאמנים שנפגשו כאן והחליטו לערוך קרב. הם לא יהיו מסוכנים לנו", אמר ריק.
"ואם הם מחפשים ארוחת ערב?"
"אז כדאי להיות מוכנים לקראתם". וריק שלף את הפוכדור של הרקרוס, מכין אותו בידו, והמשיך ללכת בדרך.
"חכה", אמר ג'יימס, "אולי זה בכול זאת לא רעיון טוב להמשיך לכיוון הזה?"
"אתה מציע כיוון אחר?" שאל ריק, "לפני רגע פחדת ללכת לאיבוד".
"זה לא אומר שאני רוצה ללכת ישר לכיוון שיש בו פוקימונים מפחידים!"
"אין ברירה. חוץ מזה, אם אלה פוקימונים פראיים הם בטח לא גרועים כל כך, עד עכשיו ראינו פה רק זובאטים".
המילים האלה לא עודדו את ג'יימס. הוא שנא זובאטים. למרות שהם היו קטנים ולא מזיקים במיוחד, הם תמיד התעופפו בלהקות וצצו משום-מקום, והצרחות שלהם היו מחרישות אוזניים. למרות זאת, גם הוא שלף את הפוכדור של קופינג והתקדם בעקבות ריק בצעד חושש, הולך ומתקרב אל קולות הקרב.
לאחר הליכה של מספר דקות, ריק וג'יימס הגיעו אל חלל גדול במערה, שהיה מואר כולו באור לפידים קבועים בקירות. בחדר אכן נערך מה שנראה להם בתחילה כמו קרב פוקימונים, אך במבט שני התברר שלא כך היה. בהחלט היה שם פוקימון, אותו ריק זיהה כפוקימון הלוחם היטמונלי, בעל גוף שנראה כמו תפוח-אדמה גדול ובעל שתי רגליים קפיציות ששימשו לבעיטות. היטמונלי היה מפורסם כפוקימון מומחה בבעיטות.
אך בצד השני בקרב לא היה פוקימון כלל. זה היה בן-אדם, לבוש בגדי קראטה, מנסה להילחם בהיטמונלי ולהפיל אותו לאדמה. הקרב של אדם מול פוקימון נראה לריק חסר סיכוי, ותוך זמן קצר, היטמונלי אכן הצליח להתיש את מאמנו, הפיל אותו אל רצפת המערה וריתק את שתי זרועותיו ברגליו החזקות. במאמץ אחרון, המאמן ניסה לשלוח את רגליו מעלה ולבעוט בהיטמונלי מאחור, אך היטמונלי הרגיש בכך וריתק את שתי רגליו בעזרת ידיו, שאמנם לא היו חזקות במיוחד, אך הספיקו למאמץ הקטן הזה.
"כל הכבוד", אמר, "אבל אתה עדיין לא מרוכז מספיק!" ואז הוא נשך את רגלו של היטמונלי. הוא ניתר מעלה בכאב, כנראה גבוה יותר ממה שתכנן, בעוד המאמן מתגלגל אל כוך בפינת המערה, הרחק מהישג רגלו של היטמונלי.
"יפה מאוד", אמר ריק, "אבל איך אתה מתכוון לצאת משם?"
נראה שהמאמן לא הופתע כלל. הוא היה מודע לנוכחותו של ריק כל הזמן. "אם זה היה קרב אמיתי, הייתי ממתין", ענה, "הייתי יוצא כשהיריב לא מוכן לכך, וקונה לי כמה שניות של יתרון עם גורם ההפתעה. זה היה מספיק כדי לחזור לקרב במצב טוב יותר". הוא התגלגל החוצה ממחבואו, ועדיין נראה תשוש. "למרות זאת, כיוון שזה לא קרב אמיתי אלא רק אימון, אני חושב שנסיים אותו כאן. שמי קאיו". הוא הושיט את ידו ללחיצה.
"אני ריק וזה ג'יימס".
"מאמני פוקימונים, מה?"
"אנחנו מגדלי פוקימונים", ענה ריק.
"הבנתי", ענה קאיו, "חבל, הייתי מזמין אתכם לקרב ראוי לשמו. סינדקוויל שלך נראית בכושר מעולה".
"תודה, אבל אני לא נלחם. בהצלחה עם הפוקימון שלך". ריק התכוון להמשיך בדרכו, אבל ג'יימס עצר אותו.
"ריק, אולי כדאי שכן תילחם בו", אמר בשקט.
"מה פתאום?"
"עוד מעט נגיע למהגוני. תצטרך להילחם שם במכון, והפוקימונים שלך מזמן לא נלחמו. אולי כדאי להחזיר אותם לכושר".
"הפוקימונים שלי בכושר מעולה. שמעת מה קאיו אמר. אני נותן להם להסתובב מחוץ לפוכדורים והם משחקים ומתחרים יחד, זה עוזר להם מאוד".
קאיו צחק. "אתה חושב שמשחק ותחרות יספיקו כדי לנצח את פרייס, מנהיג מכון הקרח?"
"מה פתאום אתה מקשיב לשיחה שלנו?" התעצבן ריק.
"אתם דיברתם, אז איך יכולתי שלא להקשיב?"
"בכול מקרה, הפוקימונים שלי מעולים נגד קרח".
"אני בטוח שהפוקימונים שלך מעולים, אבל מה אתך? אתה זוכר איך זה להיות בקרב?"
"מה זאת אומרת? אני זוכר בדיוק את המהלכים שלהם, את האסטרטגיות שלנו…"
קאיו קטע אותו, "זה לא מה ששאלתי. שאלתי אם אתה זוכר איך זה להיות בקרב".
"מה זאת אומרת?"
"אתה חושב שאני סתם נהנה לחטוף מכות מהפוקימונים שלי? כדי להיות מאמן מוצלח, אתה צריך ללמוד להיות אחד עם הפוקימון שלך. להבין אותו, לא לשלוט בו. להיות שותף מלא שלו".
"זה טוב ויפה. למזלי, אני לא רוצה להיות מאמן מוצלח".
"אז מגדל מוצלח או חוקר מוצלח, איך שלא תרצה לקרוא לזה. איך תדע מה טוב בשביל הפוקימונים שלך, אם אתה לא מבין אותם?"
"למה אתה חושב שאני לא מבין אותם?"
"קבל את האתגר שלי, ותוכל לראות בעצמך".
"קדימה, ריק", אמר לו ג'יימס, "אנחנו צריכים להתכונן למכון".
"בסדר", אמר ריק, "אם הוא רוצה להדגים לנו, תילחם בו אתה".
"מה?"
"כשנלחמתי נגדך אז בבאר, קופינג היה מעולה. אם אתה חושב שזה רעיון כל כך טוב להילחם בו, בוא נראה מה הוא יודע לעשות עכשיו".
ג'יימס הוציא את קופינג אל הקרב. קאיו בחר בקרב הזה בפוקימון אחר – היטמונצ'אן, שבניגוד להיטמונלי התמחה באגרופים. הוא עטה כפפות-אגרוף גדולות ורגליו היו קלות, לא חזקות אך זריזות למראה.
"קופינג, תתחיל עם מסך עשן!" קופינג כיסה את החדר בעשן שערפל את הראיה. עם זאת, כאשר החדר כבר כמעט היה מכוסה, העשן נפסק פתאום, וקופינג נחבט על הקרקע בחבטה.
"איך היטמונצ'אן פגע בו?"
"כשאי אפשר לראות, סומכים על החושים האחרים", אמר קאיו.
"בסדר, קופינג, אם ככה תרחף גבוה ותן לו מכת-בוץ!"
ממקום אליו היטמונצ'אן לא יכול היה להגיע, קופינג ירק עליו בוץ מפיו הפעור. היטמונצ'אן הזריז הצליח להתחמק מחלק מהבוץ, אבל הראות המעורפלת הקשתה עליו, וחלק מהמתקפות של קופינג פגעו בו במלוא העוצמה.
"מפולת סלעים!" היטמונצ'אן חבט בחוזקה בקיר המערה. המכה הייתה כה חזקה, שאבנים נפלו מהתקרה על כל מי שהיה שם, וכולם נאלצו לצלול למחסה מחוץ לחדר. רק לקופינג שריחף במרכז לא היה לאן לברוח, והוא נמחץ מתחת לאחת האבנים.
"עכשיו חסל אותו עם אגרוף מגה!" הם לא ראו את האגרוף מבעד למסך הערפל, אבל זעקת הכאב של קופינג הדהדה בכול המערה. הוא עף על הקרקע לרגלי ג'יימס, ובעקבותיו יצא היטמונצ'אן המנצח.
ג'יימס החזיר את קופינג אל הפוכדור.
"זה היה מרשים, אבל לא ראיתי שום ההבדל בין זה לבין קרב פוקימונים רגיל", אמר ריק.
"ההבדל הוא באימונים שעברתי עם היטמונצ'אן", אמר קאיו, "אני יכול לחוש אותו בתוך הקרב, גם מבעד למסך עשן. אני רואה דרך עיניו, שומע דרך אוזניו וחש את כאבו. אם פספסתם את זה, סימן שיש לכם עוד דרך ארוכה לעבור עם הפוקימונים שלכם".
"ואיך אנחנו עושים את זה?"
"תתאמנו יחד איתם. אל תצפו מהם לעשות את כל העבודה. אם אתם רוצים לדעת איך זה להיות פוקימון לוחם, תהיו פוקימון לוחם. ראיתם איך התאמנתי מוקדם יותר עם היטמונלי".
"רק רגע", אמר ריק, "לך קל לדבר, אתה מאמן פוקימוני לחימה. כל אחד יכול לתת בעיטות ואגרופים, אבל איך אני אמור לאמן למשל את סינדקוויל? אני לא יכול לירוק אש כמוה".
"למה לא? אף פעם לא ראית להטוטנים יורקים אש בקרקס?"
"זה שונה. הם עושים את זה בשביל היופי, לא בשביל להילחם".
"ולמה זה צריך לשנות?" שאל קאיו, "אם אתה יודע לעשות משהו, זה משנה איך אתה משתמש בו? כל מה שאתה צריך לעשות הוא לעבוד על הזריזות והאינסטינקטים שלך כדי לשפר את כישוריך".
"זה לא נשמע לי הגיוני".
"אני אנסה להסביר", אמר קאיו, "איך ילד לומד לדבר?"
"הוא מקשיב להורים שלו ומחקה אותם".
"אבל בדרך כלל, ההורים שלו מלמדים אותו רק מילים יפות. הם לא מלמדים אותו לקלל, נכון?"
"לא, אבל את זה הוא לומד מאחרים".
"אבל בשביל זה הוא בסך הכול צריך ללמוד כמה מילים חדשות. הוא לא צריך ללמוד לדבר מההתחלה, נכון?" אמר קאיו, "יש לו את כל הכישורים הבסיסיים כדי ללמוד להשתמש בדיבור גם כדי להילחם ולפגוע באחרים". דבריו של קאיו נשמעו לריק מאוד הגיוניים. מילים בהחלט לא היו שונות מאף נשק אחר ביכולת שלהן לפגוע – ועם זאת, הוא לא הבין איך זה אמור לעזור לו ללמוד לירוק אש כמו סינדקוויל.
"אז אם אני רוצה לנשוף עשן ובוץ…" התחיל ג'יימס.
"תצטרך למצוא את הדרך שלך לעשות את זה. אני בסך הכול מאמן לחימה, אני לא מבין בכול סוגי הפוקימונים".
"אבל אני לא יכול לעשות את זה. לא הכרתי אף אדם שיודע לירוק בוץ".
"מה שחשוב הוא שתבין איך הפוקימון שלך עושה זאת. תרגיש מה שהוא מרגיש. דמיין איך זה להיות במקומו בשדה הקרב. רק אז תוכל להיות מאסטר פוקימון אמיתי", אמר קאיו, "למה אתה חושב שחלק חשוב כל כך מאימון פוקימונים הוא המסע במחוז כולו?"
"כדי להגיע למכונים השונים ולאסוף תגים", אמר ריק.
"ולמה המכונים מפוזרים בכול כך הרבה ערים? לא יכלו לשים את כולם בעיר אחת, אליה צריך להגיע ולהתאמן בה? התשובה היא שגם המאמן צריך להיות בכושר, בדיוק כמו הפוקימונים שלו. עליו להסתובב בעולם במשך חודשים רבים, לעבור דרכים ארוכות ומכשולים. כך המאמן והפוקימונים חייבים להתאמן זה לצד זה, ויכולים לפתח וללמד זה את זה".
"אף פעם לא חשבתי על זה ככה", אמר ריק, "תודה, קאיו".
"תודה לכם, שנתתם להיטמונצ'אן שלי הזדמנות לקרב. לא עוברים כאן הרבה מאמנים, היינו זקוקים לזה".
"אתם גרים כאן?"
"רוב הזמן. לחיות במערה מבודדים משאר העולם, זו חלק משגרת האימונים שלנו", אמר קאיו, "אם תעבור כאן שוב, אשמח ללמד אותך עוד, בתמורה לעוד קרב".
"אם כך, אשתדל שלא לעבור כאן", אמר ריק, "לא הייתי רוצה לאכזב אותך".
הקצה השני של המערה לא היה רחוק משם. כשריק וג'יימס יצאו החוצה אל אור השקיעה, האגם כבר היה מאחוריהם, והעיירה מהגוני נראתה באופק.
"מה דעתך? מה שקאיו אמר יעזור לי לזכות בתג?" שאל ריק.
"אני לא יודע, אבל כדאי שתצליח. לא היינו רוצים להתעכב כאן ולתת לאחיך להשיג אותנו".
"אל תדאג. פוקימוני קרח לא מדאיגים אותי בכלל".
'אותם אני בהחלט מסוגל להבין', חשב ריק. 'הייתה לי אחת כזו פעם'. אבל הוא בחר שלא לומר זאת בקול ליד ג'יימס, ויחד הם המשיכו לכיוון מהגוני.
7 תגובות
noice
וואו ריק עדיין לא התגבר על קלוייסטר
ועוד משהו-המאמנים הם הגרסה האנושית לפוקימונים ולהפך כל פוקימון שנתפס על ידי מאמן זה כי יש להם את אותם תכונות ויש בניהם חיבור מסויים וכשפרופסור אלם לקח את קלוייסטר זה כאילו הוא אמר לריק לוותר על האישיות שלו.
אני מבינה את הדאגה שלו אבל זה פשוט מטומטם כי אם רייקו יוכל להשתתף בליגה אני חושבת שגם קלוייסטר אמורה להשתתף.
ועוד משהוא,צ'רמיליון הפסיד ומת בקרב כי הוא הייה כנראה ברמה מאוד חלשה אם הוא קיבל נזק כזה.קלוסייטר ניצחה כי לה ולריק הייה חיבור וקשר חזק יותר משל צ'רמיליון ובילי והקשר הזה הוא זה שחיזק את הפוקימונים שלו בילי היה מפסיד ככה או ככה לא משנה מה.לדעתי קשר טוב בין מאמן ופוקימון הוא זה שקובע כמה חזקים הם.ובגישה כזאת בילי יעוף בסיבוב הראשון של הליגה
אנונימית, אם הוא לקח את החלק הזה באישיות שלו אז הייתה לו סיבה טובה, החלק הזה, הרצון העז לנקום בבילי והכעס שלו עליו הרג פוקימון, דבר אסור בתכלית האיסור בעולם הפוקימון. לכן חייבים לקחת את החלק הזה באישיות שלו, כדי למנוע מזה לקרות שוב. וראיקו לא הרג אף אחד, ככה שלו מותר להשתתף בליגה.
ועוד דבר, זאת לא הסיבה היחידה שצ'רמיליאון מת בקרב הזה, הסיבה השנייה היא שהסיפור הזה נכתב על פי הנחה שגויה, הלא היא ההנחה שכשהלהבה של צ'ארמיליאון נכבית הוא מת. זה לא נכון בשיט. רבים חושבים שכיבוי הלהבה מוביל למוות של צ'רמיליאון, אבל האמת היא שהמוות של צ'רמיליאון מוביל לכיבוי הלהבה. הלהבה היא ייצוג של רמת החיים שלו, והקרבה שלו למוות.
אוקי הבנתי אבל לדעתי להרחיק פוקימון שאמור לגדול עם המאמן שלו זה רעיון גרוע
חייב להיות איזה שהוא גבול. פוקימונים הם יותר מסתם חיות בעולם הפוקימון. יש לריק מזל שלא עצרו אותו, חקרו אותו וכלאו אותו.
אם אני הייתי בעולם הפוקימון, בלי ספק הייתי מתאמן מול הפוקימונים שלי.
אני כותב סיפור פוקימון על מישהו שקוראים לו קאיו! זה היה ממש מוזר שמישהו חשב על הרעיון של הדמות לפני ואני אשמח אם הייתי יכול להצטרף לצוות של האתר ולפרסם את הסיפור למרות שיש שם תיאוריה שנוגדת את התאוריות באתר אבל זה בא בסוף כיתרון ונקודת מפנה בעלילה