פוקימון; במהירות החושך – פרק 27: מלחמה ואהבה / איידן סוייר

ג'סי שנאה ללבוש תחפושת כדי לבקר במרכז הפוקימונים. לא היה לה משהו עקרוני נגד תחפושות: למעשה, אחד הרגעים האהובים עליה כגנבת-פוקימונים היה להתחזות כדי להוליך מישהו שולל, וברגע האחרון להסיר את התחפושת ולחשוף את זהותה האמיתית, כדי לראות את הבעתו האבודה של הקורבן.

כאשר הפוקימון שלה נפצע (וזה קרה יותר מדי בזמן האחרון), היה עליה לבקר במרכז הפוקימונים כדי לרפא אותו, והיא לא יכלה להרשות לעצמה להיחשף כדי שיוכל לקבל טיפול גם בפעם הבאה. לוותר על החלק האחרון, החשיפה, הרגיש לה בערך כמו לאכול שוקולד טעים בלי לבלוע.

היום ג'סי בחרה בפאה ג'ינג'ית וחצאית כחולה שיסתירו את זהותה האמיתית. היא חיכתה במרכז הפוקימונים של אוליביין בשעה שהאחות טיפלה באקנס, עד שהבריא לחלוטין. ג'סי קיוותה שריאן יגיע לאוליביין בקרוב. היא לא יכלה לסבול לחכות לו עוד יום אחד.

נכון לאותו יום, ג'סי ידעה שריאן עוד לא הגיע לאוליביין. אם היה מגיע הנה, ודאי היה עוצר לרפא את הפוקימונים שלו במרכז הפוקימונים. ג'סי דאגה להיות שם כל הזמן, לישון בחדר השינה של המאמנות, וגם כשיצאה לאכול, עשתה זאת בבית הקפה הסמוך למרכז הפוקימונים ותצפתה על הכניסה. אך ריאן לא הגיע. הוא אמנם לא מיהר כמו ג'סי ולא הייתה לו סיבה להגיע כל כך מהר, אך ג'סי הייתה כפקעת עצבים, ושנאה לבזבז זמן מיותר.

למחרת בבוקר, ישבה ג'סי כהרגלה בבית הקפה, ממתינה לכוס קפה מזה חצי שעה. היא כבר הספיקה לראות שלושה לקוחות שהגיעו אחריה מקבלים את השתייה שלהם. המלצרית כבר הכירה את ג'סי – כבר שלושה ימים שהיא אוכלת בבית הקפה שלה ארוחת בוקר, צהריים וערב, ואף פעם לא משאירה טיפ. ג'סי הביטה על המלצרית בעיניים צרות, ובעיני רוחה דמיינה את הקפה הרותח שתקבל נשפך על מדיה הנקיים.

"שמעת מה קורה במכון?"

"יש שם ילד עם פוקימון אגדי!"

ג'סי שמעה את המשפטים הללו בחצי-אוזן, אך מיד הסתובבה אל הדוברים מאחוריה. נראה שקבוצת נערים צעירים נמצאים בדרכם אל מכון המתכת, וכמה אנשים ששמעו אותם פונים בעקבותיהם. ג'סי לא האמינה למשמע אוזניה. כיצד היא הצליחה לפספס את ריאן? היא קמה מהשולחן והחלה לרוץ לכיוון מכון המתכת, מקווה שלא לפספס את ריאן לפני שיילך.

"גברת, הקפה שלך!" נשמעה צעקה מאחורי גבה. ג'סי אפילו לא התייחסה. היא כנראה לא תחזור ממילא לבית הקפה הזה, ועל המלצרית אמנם לא נשפך שום קפה, אבל היא בכול זאת קיבלה נקמה קטנה.

היה זה קרב של שניים נגד שניים. מגנמייט של ג'סמין, מנהיגת המכון, חגה במעגלים סביב ראיקו, אך הברקים שירתה עליו גרמו לו נזק מגוחך. החשמל של ראיקו, לעומת זאת, היה חזק וממוקד, והצליח להפיל את מגנמייט בקלות. היותה פוקימון מתכת רק גרם לחשמל להתפשט במהרה בכול גופה המגנטי, למרות ההגנה החלקית שזכתה לה בשל היותה פוקימון חשמלי בעצמה.

"מאיפה השגת את הפוקימון הזה?" התפלאה ג'סמין.

"הוא בחר לבוא איתי", אמר ריאן, "הוא הבין איזה מאמן טוב אני".

"הבנתי", אמרה ג'סמין, "אתה כנראה חזק יותר משחשבתי. אני אאלץ להתאים את רמת הפוקימון שלי אליך. סטיליקס, אני בוחרת בך!" ובמילים אלו, ג'סמין קראה לפוקימון החזק ביותר שלה. היה זה נחש מתכתי אדיר מימדים: הצורה המפותחת של אוניקס, תשעה מטרים אורכו, שנראה כאילו צופה כולו במעטה פלדה קשיח, פניו מרושעות ומאיימות. ריאן מעולם לא ראה פוקימון כזה. בל, שגרה באוליביין, ראתה את סטיליקס בפעמים המועטות בהן הגיע לעיר מאמן פוקימונים חזק במיוחד שביקש להתחרות במכון המתכת. אז השתמשה ג'סמין בסטיליקס, שפעמים רבות פשוט מחץ את יריבו וגרם לו להישאר בעיר לטיפול במשך ימים רבים.

"פוקימון נחמד", אמר ריאן לאחר שהתאושש מן ההלם הראשוני, "אבל בואי נראה את הכוח שלו מול הפוקימון האגדי שלי. ראיקו, מכת ברק!" ראיקו ירה מטח ברקים אל סטיליקס, שעמד במקומו וספג אותם, מחייך ברשעות. לאחר שסיים ראיקו את המתקפה, הסתער עליו סטיליקס וחבט בו בכול גופו. ראיקו הוטח על הקרקע, והחשמל שספגה הפלדה שעטפה אותו גרמה לחבטה להיות כואבת אף יותר, כאשר זרמים עוקצניים גרמו לפרוותו של ראיקו לסמור. אילו היה פגיע יותר לחשמל, היה ראיקו מסיים את הקרב.

"סטיליקס הוא חצי אדמה", אמרה בל, "חשמל לא ישפיע עליו בכלל".

"אבל ראיקו הוא פוקימון אגדי…"

"זה לא הופך את הברקים שלו למיוחדים. הם לא ישפיעו על פוקימונים שחסינים להם".

ריאן הרגיש חסר-אונים. הפוקימון החזק ביותר שלו היה מנוטרל, ולכול פוקימון אחר שלו לא היה סיכוי מול סטיליקס. הוא הביט בסטיליקס גוהר מול ראיקו, מתכונן למכה נוספת.

"אל תתן לו לגעת בך, ראיקו!" צעק בסופו של דבר.

ראיקו התעשת לשמע זעקתו של המאמן שלו, ובזכות מהירותו חמק מההתקפה. הוא צנח על ארבע רגליו לצדו של ריאן.

"נראה שנצטרך למצוא דרך אחרת להביס את סטיליקס", אמר, "מוכן לקצת אתגר, ראיקו?"

ג'סי עמדה על קצות אצבעותיה בניסיון להרים את ראשה מעל שאר הקהל, להציץ דרך החלון ולראות את הקרב המתרחש. הם בהחלט היו שם – ריאן וראיקו שהיא כבר הכירה טוב כל כך, אלא שהפעם לא נראה שהולך להם כל כך בקלות. סטיליקס תקף ללא רחם, וראיקו היה עסוק בהתחמקות. בהתחשב בזריזות שלו מול סטיליקס המגושם, זו לא הייתה עבודה קשה במיוחד.

נראה שריאן מצא דרך לנצח בקרב: לתת לסטיליקס לתקוף עד שיתעייף. היתרון הברור של ראיקו כפוקימון חזק בהרבה, היה שהוא התעייף הרבה יותר לאט, וכוחותיו התחדשו בקלות. לרוע מזלו, ג'סמין הבחינה במהרה בטקטיקה של ריאן, ולא הייתה לה כוונה להפסיד בקלות כזו.

"בסדר, סטיליקס, אם ככה הוא רוצה, תראה לו מה אתה יודע! התחפרות!" וסטיליקס צלל אל מתחת לאדמה – מקום אליו ראיקו לא יכול היה לעקוב אחריו. הוא הצליח לחוש את התנודות הזעירות באדמה ולהתחמק בזריזות רגע לפני שסטיליקס עלה מן האדמה וכמעט הכה בו. שוב, סטיליקס בזבז כוח יקר שעלול לעלות לו בניצחון.

"תנוח קצת, סטיליקס", אמרה ג'סמין. להזדמנות הזו חיכה ריאן, והוא פקד על ראיקו לנשוך. ראיקו זינק על סטיליקס ונעץ בו את שיניו החדות – ריאן זכר עוד מהמכון הקודם שנשיכה הייתה מתקפה אפלה ולא רגילה, ולכן ההגנות המיוחדות של סטיליקס לא הועילו נגדה. סטיליקס ניסה לחבוט בראיקו בזנבו כדי לגרש אותו כמו זבוב טורדני, אך ראיקו שוב היה זריז מדי בשבילו, וסטיליקס הצליח לחבוט רק בצד גופו-שלו.

"או שתעשי משהו, או שתחטפי עוד נשיכות", הזהיר ריאן.

"נראה שאין ברירה, סטיליקס", אמרה ג'סמין. וסטיליקס החל לזהור באור מאיים. ריאן הכיר את הזוהר הזה יותר מדי, וידע מה הוא אומר: תוך שנייה סטיליקס התפוצץ, יוצר גל-הדף ענקי שהעיף את ריאן ובל מרגליהם, שבריר שניה אחרי שריאן הספיק לתפוס בידה של בל. הוא חיפש את ראיקו, אבל עיניו סונוורו; רק כעבור כמה שניות ראה את שני הפוקימונים מעולפים. אין סיכוי שפוקימון יכול היה לשרוד פיצוץ שהוא עצמו יצר, אך ריאן ידע ששוויון בקרב מכון אינו תוצאה טובה – עליו לנצח.

"קדימה, ראיקו, קום על רגליך. אתה מסוגל".

ידו של ריאן עדיין הייתה בידה של בל. הוא לא שם לב שלחץ אותה חזק מדי. ראיקו ניסה לקום, אך רגליו הכזיבו. הוא כשל על קרקע המכון, מובס מעוצמת הפיצוץ. היה זה ההפסד הראשון של ראיקו.

"נו, ריאן, אני חושבת שפגשת את היריב הראוי", חייכה ג'סמין.

"כן", נאלץ להודות, "בואי, בל". ריאן החזיר את ראיקו המובס לפוכדור. בכתפיים שפופות התכוון לעזוב את המכון. יהיה עליו למצוא פתרון אחר, אסטרטגיה מוצלחת לנצח את סטיליקס.

"לאן אתה הולך?" קראה אחריו ג'סמין, "לא באת הנה בשביל תג?"

"בטח שכן. אבל הקרב היה תיקו, והייתי צריך לנצח".

"הקרב לא היה תיקו. אתה ניצחת לי שני פוקימונים, ואני ניצחתי רק אחד".

פניו של ריאן אורו. ג'סמין צודקת – באמת נשאר לו עוד פוקימון אחד, גם אם לא בחר בו עדיין, מה שהפך אותו למנצח בקרב. אבל אם כך… "אז למה השתמשת בפיצוץ?" שאל, "ידעת שזה יגרום לך להפסיד".

"נכון. אבל רציתי לנצח את ראיקו. לא היה לי אכפת לתת לך את התג, כל עוד אני אהנה ואנצח פוקימון ברמה גבוהה כזו".
והיא הגישה לו את תג המתכת הנוצץ, שריאן ענד בגאווה על דש חולצתו.

ריאן נאלץ לפלס את דרכו בין קהל הצופים שחסמו את המעבר למכון. כולם בירכו אותו על הקרב המדהים ורצו לראות את ראיקו, אבל הוא היה זקוק מנוחה. ריאן החזיק בידה של בל כדי שההמון לא יפריד ביניהם, והכניס את תליון הפוכדור לתוך החולצה כדי שלא ייתלש מחזהו. הם הגיעו למרכז הפוקימונים לאחר שהצליחו להילחץ מן ההמון.

"נצטרך להסתלק מפה מהר", אמר ריאן, "לא טוב שכולם יודעים שיש לי את ראיקו".

"להסתלק מפה?" שאלה בל, "מה זאת אומרת?"

"להמשיך לעיר הבאה", אמר ריאן, "באי סיאנווד אמור להיות מכון…"

"אתה לא מתכוון להישאר כאן איתי?"

נפלה דממה רועמת. ריאן לא ידע מה לומר. הוא היה בטוח שבל תמשיך עמו את המסע, אחרי שבילו זמן כל כך מדהים ביחד.

"אני לא יכול להישאר", אמר ריאן לבסוף, "אני מאמן פוקימונים. לא תרצי לבוא איתי לראות את העולם?"

"החיים שלי כאן. יש לי משפחה וחברים. אני לא יכולה לעזוב אותם בשביל בחור שאני מכירה שבוע, זה מטורף".

"אבל היה לנו כל כך טוב ביחד. למה שלא ננסה לראות אם זה עובד?"

"אני אשמח אם ננסה. אבל אני לא אפליג עכשיו לסיאנווד. אם תישאר איתי כאן, נוכל להיות יחד".

"אני לא יכול להישאר, אני צריך להמשיך במסע. למה את לא יכולה לוותר?"

"מאותה סיבה שאתה לא יכול", אמרה בל, "חזרתי הביתה אתמול ממסע של שבועיים. אני לא אתחיל עוד מסע, בטח שלא כשאתה ממהר כל כך לעזוב".

ג'סי מיהרה למרכז הפוקימונים. ההמון כבר התפזר, חלקם עוד מדברים על הקרב שראו, ורק היא עוד הייתה מעוניינת בראיקו. היא כעסה על עצמה שהצליחה לפספס את ריאן אחרי שחיכתה לו כל הזמן הזה. הוא כנראה הגיע בלילה, כשכבר ישנה, והלך למכון דבר ראשון על הבוקר. אבל לא נורא, חשבה, זה היה לטובה. כעת סטיליקס הביס את ראיקו בשבילה, וריאן לא יהיה מסוגל להתגונן מפניה כראוי.

הייתה רק עוד בעיה אחת: כל עוד ראיקו מטופל במרכז הפוקימונים, ריאן ודאי משגיח עליו. הוא עדיין יכול להתמודד איתה ועם אקנס שלה. יהיה עליה למצוא דרך להסיח את דעתו. היא הציצה מהחלון. ריאן ישב בחדר המבואה של המרכז, מחזיק ידיים עם בל. ככול שהזמן עובר, ראיקו ודאי נח וצובר עוד כוח, והסיכויים שלה להצליח הולכים ופוחתים. יהיה עליה לתקוף במרכז הפוקימונים עצמו – מקום מאוד לא נוח לנהל בו קרב, אך האפשרות היחידה שנותרה לה.

ריאן ידע שאלה עלולים להיות הרגעים האחרונים שלו עם בל. הוא רצה לנצל כל שנייה, לא לעזוב את ידה לעולם, רק שלא ייפרדו. במקום זאת, שניהם רק ישבו שותקים, חושבים מה לעשות הלאה. אף אחד לא היה מוכן לאקנס שפרץ מן הרצפה ופער בה חור גדול, לופת את בל בחוזקה. ריאן קם ממקומו בבהלה.

"עוד פעם את!" קרא.

ג'סי נכנסה פנימה מרוצה. "בהחלט", אמרה, "ואם אתה רוצה לא לראות אותי יותר לעולם, תן לי את ראיקו. אין מי שיעזור לך עכשיו".

ריאן שלח יד לחגורתו. "תשאירי את בל מחוץ לזה!" אמר, "היא לא עשתה לך כלום!"

"אבל בלעדיה, איך תמסור לי את ראיקו?" שאלה ג'סי, "חבל שגרמת למצב להתדרדר ככה. כשזה היה רק אתה, לא היית מוכן למסור את ראיקו. לא השארת לי ברירה אלא לאיים על היקרים לך".

ריאן הביט מזועזע בבל כמעט נמחצת תחת לפיתתו החזקה של אקנס. הוא חייב לעשות משהו במהרה – אך אם ישלוף פוקימון, בל תיפגע.

"קדימה, אני סופרת עד עשר".

ריאן הביט בבל. היא הייתה בהלם, פיה חסום והיא רק הביטה בו בצער, דמעה נוצצת בעינה. בלית ברירה, ריאן ניתק את הכדור-מהיר מתליונו. הפוכדור נחת לרגליה של ג'סי, והיא הרימה אותו, זיק של ניצחון בעיניה.

"סוף סוף", אמרה, "עשית את הדבר הנכון, ילד. בוא, אקנס". וג'סי יצאה ממרכז הפוקימונים, אקנס מזדחל בעקבותיה וגורר עמו את בל.

"עכשיו תשחררי אותה!" אמר ריאן.

"לאט לאט. קודם כל, אנחנו צריכים לדאוג שלא תעשה בעיות. ברגע שאני אסתלק מן העיר, אני אשחרר את החברה שלך. אל תעשה בעיות והיא לא תיפגע. עצה שלי, חכה לה כאן והיא תדע בדיוק איפה למצוא אותך".

וריאן חיכה. כל היום הוא הסתובב הלוך ושוב, לא חושב על שום דבר, מדמיין בראשו את הדברים הגרועים ביותר. האחות ניסתה לגשת אליו ולנחם אותו, אך הוא דחה אותה מעליו. היא הגישה לו תה חם, שהתקרר במהרה כיוון שריאן לא נגע בו בכלל.

רק כעבור כמה שעות נפתחה הדלת, ובל פרצה פנימה בריצה, עוטפת את ריאן חזק בזרועותיה ומייבבת חלושות.

"מצטערת", אמרה בקול חנוק, "אני כל כך מצטערת".

"זו לא אשמתך", אמר ריאן, "מה היא עשתה לך?"

"הנחש האיום ההוא גרר אותי ליער… עד שהיא החליטה שהם רחוקים מספיק מהעיר, ונעלמה בין העצים. לא ראיתי לאן היא הלכה, ריאן. אני מצטערת".

והם נשארו חבוקים עוד זמן רב. שניהם חשו אפיסת-כוחות ולא זכרו מתי וכיצד נרדמו, אך הם התעוררו זה בזרועותיה של זו על הספה של מרכז הפוקימונים, כאשר השמש כבר החלה לזרוח – הם כלל לא זכרו שהיא שקעה. ריאן הביט הצידה וראה את האחות מביטה בהם, וכאשר שמה לב שהם התעוררו והבחינו בה, חזרה לענייניה. הוא הרגיש כפוי-טובה על היחס שנתן לה אתמול.

"אני צריכה לחזור הביתה", אמרה בל, "ההורים שלי בטח דואגים לי אחרי אתמול".

ריאן הנהן. "ומה נעשה אחר כך?"

"אני לא יודעת. מה אתה מציע?"

"אין שום סיכוי לשכנע אותך לבוא איתי?" שאל.

"אין שום סיכוי לשכנע אותך להישאר?"

ריאן ידע שאין.

"תכננתי להשתמש בקרוקונאו כדי להגיע לסיאנווד, עכשיו כשהוא חזק מספיק לשאת אותי עמו בשחייה", אמר, "אני מניח שהמסע בים ובחזרה הנה ייקח לי עשרה ימים. אם אני אחזור הנה אחר כך, תחכי לי?"

"בשביל מה? לראות אותך עוזב שוב?"

ריאן שתק. הוא ידע שהיא צודקת.

"מספיק קשה לי להיפרד גם ככה. אני לא רוצה לעבור את זה שוב", אמרה בל, "אם אתה לא נשאר, בוא לא נעשה את זה קשה יותר ממה שזה עכשיו".

הם יצאו ממרכז הפוקימונים אל הזריחה והעיר המתעוררת. בל נישקה אותו נשיקה רכה ואוהבת, נשיקה אחרונה. וכאשר דרכיהם נפרדו וריאן שם פעמיו לחוף הים, הוא לא יכול היה שלא לשלוח את מבטיו לאחור מדי פעם, מביט בה מתרחקת ממנו. הוא ויתר עליה לאחר שוויתר על ראיקו למענה. הוא רצה לשנוא אותה על כך, אך לא היה מסוגל להביא את עצמו לידי כך, גם אם זה יקל על הפרידה. הוא פשוט אהב אותה יותר ממה שרצה.