פוקימון; במהירות החושך – פרק 26: אני בוחר בך / איידן סוייר

לבו של ריאן הלם. לא היה לו שום ניסיון בדברים האלה, והוא כמעט הרגיש מרומה, אף אחד לא אמר לו שזה עד כדי כך קשה. הוא מעולם לא אמר לאף בת שהוא מחבב אותה, ואת בל הכיר בקושי שבוע. את כל השבוע הזה הם אמנם בילו יחד, כמעט לבדם, הולכים ואוכלים וישנים יחד תחת כיפת השמיים. אבל מכאן ועד לעשות צעד ולהודות ברגשות שלו כלפיה, הדרך ארוכה.

ברגעים האלה הוא הצטער שריק לא נמצא לידו. הוא לא ידע בוודאות, אבל חשד שאחיו מנוסה יותר ממנו. הוא ידע שריק ואנה היו קרובים מאוד, ואולי קרה ביניהם משהו בניו-בארק. אולי הם אפילו התנשקו. ריאן לא ידע זאת, אבל אם רק הייתה לו דרך להיות כעת עם ריק ולשאול אותו מה לעשות במצב הזה, הוא היה מוכן לתת הכול. במקום זאת, הוא שלח את ריק לצד השני של המחוז, בזמן שהוא פגש את הנערה הראשונה אי-פעם שהוא מחבב, ללא שמץ של מושג מה לעשות בנדון.

הוא אפילו היה מוכן לפגוש כאן במקרה את גרייס, כדי שתגיד לו מה בנות רוצות לשמוע. הוא היה סולח לה על הכול.
הייתה לו דרך לתקשר עם שניהם; היה לו פוקיפון. אבל מה יכול היה לומר? לדבר איתם אחרי שנפרד מהם, עכשיו כשפתאום הוא צריך עזרה? לא, הוא ידע, הם לא יעזרו לו. יהיה עליו להתמודד עם זה לבד. הוא יכול לשלוט על חיית הברק האגדית, הוא יכול לנצח את ארגון הפשע הגדול ביותר במחוז, אבל הוא לא יכול להתמודד עם נערה אחת. זה אידיוטי, חשב. זה אידיוטי אבל זה נכון.

כעת, לאחר שיצא להם לבלות זמן ביחד, ריאן ידע הרבה יותר על חייה של בל. היא גרה בעיר אוליביין, ובניגוד אליו, לא נהגה להתרחק מהבית לתקופות ארוכות – היא יצאה לטיול למפל הכחול במיוחד כדי לראות את המג'יקארפים מתפתחים. כעת היא הייתה בדרך חזרה הביתה, ובמקרה ריאן היה בדרך לאותו מקום. הם החליטו, אם כן, לחזור ביחד. ריאן תהה אם העובדה שהיא הסכימה לכך אומרת שהיא מחבבת אותו. כנראה שכן, אבל בכלל לא בטוח שמספיק כדי לרצות לצאת אתו.

כמו ריאן, גם בל עברה השנה את בחינות הסיכום, לכן יכלה בפעם הראשונה להיעדר מהבית לשבועיים. לימודים, לדבריה, לא היו הצד החזק שלה, והיא העדיפה לצייר בשיעורים במקום להקשיב. ריאן נזכר ברוס, ונזכר שעליו לשלוח עוד מכתב כשיגיע לאוליביין. אבל בל לא הייתה דומה לרוס האיטי והמגושם. היא הייתה מלאת אנרגיה חיובית, נמרצת וקורנת. ריאן חשב שהוא מעולם עוד לא השתמש במילה הזאת, "קורנת". איכשהו, המילה הזאת עלתה במוחו בהקשר של בל, והיא גרמה לו לחייך.

כשיחזרו לאוליביין, בל התכוונה לחפש עבודה. כעיר-נמל, באוליביין היו מקומות רבים שמתאימים לעבודה של צעירים. הנמל עצמו היה מלא הזדמנויות, והיו בו גם בתי-קפה ומסעדות רבות. בל רצתה לעבוד במשרה חלקית ובינתיים להמשיך לעבוד על הציור שלה ולהשתפר. היא לא רצתה ללמוד את זה בשום מסגרת, והעדיפה ללמד את עצמה. כך, לדבריה, היא למדה הכי טוב. כשגרים בנמל, יש הרבה מה לראות והרבה מה לצייר. ממה שראה ריאן, באמת היה לה כישרון נדיר, והוא היה מוכן להישבע שהיה חושב כך גם אם לא היה מכיר אותה.

בלילה, לאחר שווידא שבל נרדמה, ריאן השתמש בפוקיפון שלו והתקשר לאדם היחיד שחשב שעוד יוכל לעזור לו. גם זה עלה לו בכוח נפשי רב, אבל לאחר ששכנע את עצמו שאביו תמיד יתמוך בו ולעולם לא יצחק לו, הצליח להביא את עצמו להתקשר הביתה.

"אבא", התחיל לומר… איך אמרת לאימא שאתה אוהב אותה בפעם הראשונה, רצה לשאול. אבל זה היה רעיון גרוע. בשביל מה הוא צריך להזכיר לו את אימא? היא בטח נמצאת עכשיו רחוק ממנו, ולשאול עליה רק יעציב את אביו. איך אומרים למישהי שאוהבים אותה, רצה לשאול. אבל לבטא את המילים האלה בקול היה כמעט כמו לבטא אותן בפני בל. הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לידי כך.

"מה הדרך הכי טובה לבטא אהבה?" שאל לבסוף.

"מה זאת אומרת? שאל ג'ק, "אהבה למי?"

"אהבה, אתה יודע… נניח שאתה אוהב מישהי…"

לומר את זה בקול היה בדיוק התרחיש שריאן חשש ממנו. אבל עכשיו, אחרי שכבר התחיל בשיחה, היה קל יותר להמשיך. ריאן הרגיש שהוא מסמיק כולו, והודה בלבו שרק אביו רואה אותו כעת ולא בל. ג'ק, לעומת זאת, רק חייך חיוך עצוב.

"לבטא אהבה?" אמר, "הלוואי שידעתי".

"מה זאת אומרת? אבל חשבתי שאתה…"

"מבין גדול באהבה?" חייך ג'ק, "יש אישה אחת שאהבתי כל חיי, וגם אותה אני לא מסוגל לשמור קרוב אליי. אם ידעתי איך לבטא את האהבה שלי אליה, אולי היא לא הייתה מרוחקת כל כך. הלוואי שידעתי מה אני עושה לא נכון".

כמובן, אחרי שריאן העלה את הדבר השני שלא רצה לדבר עליו, היה חייב לעלות עכשיו גם הראשון.

"אבל חייבת להיות דרך. אתה בטח יודע".

"אני לא יודע כלום", אמר ג'ק, "ניסיתי הכול. פרחים, מכתבים, כל דבר רומנטי שאתה יכול לחשוב עליו. אף אחד מהם לא עוזר בשביל אימא שלך", הוא נאנח, "אבל לא חשוב. רצית שאני אעזור לך. כל מה שאני יכול להמליץ לך הוא לתת לזמן לעשות את שלו. אם אתם מתאימים, זה כבר יקרה מעצמו".

"אבל איך אני אדע אם אנחנו מתאימים?"

"פשוט תבלה איתה מספיק זמן, עד שמה שצריך לקרות יקרה. אם זה לא יקרה, כנראה שזה לא צריך לקרות".

למחרת בבוקר, הביט ריאן על בל מתלבשת בשק השינה שלה. היא נכנסה עם כל גופה לתוך שק השינה והחליפה בגדים בתוכו, גבה כלפי ריאן, כך שלא היה אפשר לראות דבר מבחוץ, אבל זה הספיק כדי שלא יוכל להוריד את מבטו ממנה. אם יש דבר אחד שהבין מהשיחה אתמול עם אביו, הוא שברגע שמתחילים לדבר, קל יותר להמשיך. כל מה שהוא אמר נראה כעת חסר משמעות. מה ג'ק כבר מבין בנשים? הוא בעצמו הודה שהוא לא יודע כלום. הוא לא עומד לבלות מספיק זמן עם בל כדי לתת לזמן לעשות את שלו. אחרי שריאן ינצח במכון של אוליביין, הוא ימשיך הלאה לעיר הבאה, בעוד בל תישאר לעבוד באוליביין – אלא אם היא כבר תדע שיש לה סיבה להמשיך עם ריאן. כדי שזה יקרה, כדאי שיבלו מספיק זמן ביחד כבר מעכשיו.

וכשהיא יצאה משק השינה שלה, לבושה שמלה כחולה קצרה ושיערה קלוע בצמות, מיהר ריאן להסיט את מבטו ולהמשיך להתארגן, כאילו לא חשב עליה כל הלילה ועד עכשיו.

"מוכן להמשיך?" היא שאלה אותו, "היום בערב כבר נגיע לאוליביין".

"את לא רוצה לאכול קודם? יש לי עוד תפוחים מאתמול, חבל שיתקלקלו".

"אתה צודק. כדאי לסיים אותם".

כשריאן נגס בתפוח העסיסי שלו והמיץ נזל על סנטרו, הוא הרגיש פחות מושך מאי-פעם. בל, לעומת זאת, נראתה יפה כתמיד בעיניו. הוא לא היה בטוח שזה הרגע הנכון – אך מנגד, הוא ידע שהוא לעולם לא יהיה בטוח יותר, ובסופו של דבר שלח את ידו אל פניה של בל.

"מפטפט לך קצת", אמר.

"מה?"

"מפט… פטט… טפטף לך קצת".

הוא ניקה את התפוח מסנטרה, וכשלא הסיטה את מבטה ממנו, המשיך לעבור באגודלו גם למעלה יותר, על שפתיה, שנראו לו בצורת לב מושלם. שאר כף ידו נחה על לחיה, ובל חייכה והביטה בעיניו. למה אתה מחכה, נזף בעצמו, לאישור בכתב? הוא קירב את ראשו אליה והיא פישקה מעט את שפתותיה לקראתו, וכשהיה ממש קרוב עצמה את עיניה. שפתיה של בל היו רכות וחמימות, והוא חש בטעם של תפוח בשל ומסטיק מנטה ומשהו נוסף, שלא ידע לתאר אך התעלה בהרבה על השאר.

את שארית הדרך הלכו ריאן ובל יד ביד. אצבעותיהם השתלבו אלה באלה, והם כמעט ולא שמו לב לדרך. את רוב הזמן הם העבירו בלהביט אחד בשני, וגם כשלא, מחשבותיהם נדדו. רק שירת הציפורים וזמזום החרקים נשמעו בבירור במוחו של ריאן. ריק אמר לו פעם שלכול הקולות האלה יש מטרה אחת, והיא ניסיון של הפוקימונים למצוא בת-זוג. דווקא עכשיו, כשהייתה לו אהבה, הרגיש ריאן שהיה רוצה להצטרף אליהם בשירה. הוא לא ידע למה הוא מרגיש כך, אבל ידע שזה מדהים.

"אתה קולט שהיינו יחד כל השבוע, ולקח לנו כל כך הרבה זמן לעשות עם זה משהו?" שאלה בל.

"מה זאת אומרת?" שאל ריאן, "את אומרת שגם את… זאת אומרת…"

"ברור שגם אני רציתי. אבל איך אני אמורה לדעת שאתה מרגיש אותו דבר?"

ריאן הרגיש מטופש, אבל זה לא שינה לו.

"למה לא אמרת שום דבר?" שאל.

"בטח שאמרתי, אבל לא שמת לב. אני לא אשמה שבנים לא יודעים לקלוט רמזים".

"אני לא אשם שבנות מדברות ברמזים!" התגונן ריאן, "יכולת פשוט לומר ישר".

"ומה? שתדחה אותי? אם לא היית רוצה אותי, יכולתי פשוט להעמיד פנים שאתה טיפש מספיק כדי לא להבין אותי, ואני לא צריכה להצטער יותר מדיי".

"אז את חושבת שאני טיפש?"

"אני חושבת שאתה חמוד", הזדרזה לומר.

היא עצרה ונישקה אותו, כדי שלא ייעלב. לריאן לא היה אכפת.

סמוך לשעת השקיעה, ריאן ובל עמדו על ראש גבעה שמשקיפה אל העיר אוליביין. הם ראו את מי הים נצבעים באדום ואת הספינות עוגנות בנמל, ולבסוף, את אורות העיר נדלקים, בראשם המגדלור המשקיף על הים.

"שנלך?" שאל ריאן.

"עוד מעט", אמרה בל, "יפה פה, ואף פעם לא הייתי פה עם בחור".

הוא נשכב כשראשו על ירכיה, ובל שיחקה בשיערו. בעבר ריאן חשב לגדל שיער כמו אחיו, אבל כעת, כשהרגיש את אצבעותיה של בל מחליקות בקלות על קרקפתו, התחושה הייתה ממכרת. הם נשארו על הגבעה עד שהלילה ירד וכבר לא היה עוד מה לראות, מלבד אורות הבניינים והמגדלור המאירים את החשכה. רק אז הם קמו ממקומם, ניערו את הדשא מבגדיהם והמשיכו לכיוון אוליביין.

"איך זה שלמישהי כמוך אף פעם לא היה חבר?" שאל ריאן.

"אני בת 12, בכלל לא חשבתי על דברים כאלה עד לא מזמן".

ריאן הרגיש בר-מזל להיות האהבה הראשונה של בל. נערה כמוה לא פוגשים כל יום. למעשה, הוא לא פגש מישהי כמוה מעולם. הוא לא רצה ללכת, וכאשר הם הגיעו אל פתח ביתה של בל ונפרדו בנשיקה אחרונה, ריאן רק חיכה לראות אותה שוב מחר בבוקר. הלוואי שזה יכול שלא להיגמר לעולם, חשב.