פוקימון; במהירות החושך – פרק 25: קטיף האפריקורן / איידן סוייר

בעוד ריאן המשיך במסעו אל העיר אוליביין, ריק וג'יימס רכבו אל מהגוני. בתחילת המסע, ריק ניסה להרכיב את ג'יימס על קורת האופניים, אך מכיוון שהוא לא הפסיק לפחד שהם יאבדו שיווי-משקל וייפלו, החל ריק לרכב לצדו באיטיות בעוד הוא הולך ברגל.

"מה הבעיה שלך? אף פעם לא רכבת על אופניים?"

"לא בלי גלגלי-עזר", אמר ג'יימס.

"אז הגיע הזמן להתקדם", אמר ריק, "אני מוכן ללמד אותך".

"חבל על הזמן. ייקח יותר זמן ללמד אותי לרכב על אופניים מאשר להשלים את המסע ברגל, ואנחנו חייבים להגיע לרמת אינדיגו לפני אחיך".

מדרגה טבעית קטנה עמדה בדרכם. לבו של ג'יימס החסיר פעימה כאשר ריק קפץ מעליה באופניים.

"למה בכלל ראיקו כל כך חשוב?" שאל ריק, "אתם משקיעים כל כך הרבה זמן ומאמץ לתפוס אותו. עם הידע שלכם, אתם בטח יודעים על עוד פוקימונים חזקים ונדירים שמסתובבים כאן".

"אבל אף אחד לא יחיד במינו ומסתורי כמו חיות הפרא", אמר ג'יימס, "וראיקו הוא המפתח לתפוס את השתיים האחרות. בעזרת ראיקו נוכל לתפוס את סוויקון, ובעזרת סויקון נוכל לתפוס את אנטיי".

אנטיי. דמו של ריק בער רק מלשמוע את שמו. הוא עדיין האמין שהגיע לו להיות המגדל שלו, ולא הבין מה יש בריאן שאין בו. ריק נשבע לעצמו שאם אכן יצליחו לתפוס את אנטיי בסופו של דבר, הוא ישמור אותו לעצמו ולא ייתן אותו לאף אחד אחר, גם אם זה יהפוך אותו למלך של צוות רוקט. לעת עתה, הוא החליט שלא לחלוק את המחשבה הזאת עם ג'יימס.

קריאות מרוגזות נשמעו בשביל שלפניהם, ונראה שהתקדמו אליהם במהירות. ריק וג'יימס שלחו את ידיהם אל הפוכדורים שבחגורותיהם.

"מה הדברים האלה?" שאל ריק.

"לא יודע, אבל הם נשמעים עצבניים".

תוך שניות בודדות התגלתה התשובה – להקת הוטהוטים עפה היישר לכיוונם, כל אחד מהם עם טפריו ברגלו האחת שלוחים קדימה. מהפוכדורים זינקו סינדקוויל וקופינג, ובעוד קופינג דואג למסך עשן רעיל שהקשה על ההוטהוטים לעוף בתוכו, סינדקוויל טיפלה בהם באש מדויקת. כאשר ההוטהוטים הבינו שאין להם סיכוי להתקרב, הם המריאו משם ונמלטו על נפשותיהם.

"זה מוזר. אף פעם לא ראיתי הוטהוטים מתנהגים ככה", אמר ריק, "הם לא נוהגים לצוד בלהקות, בטח שלא בשעות היום".

"מה יכול לגרום להם להתנהג ככה?" שאל ג'יימס.

"אני לא יודע", אמר ריק, "אבל הם באו מהכיוון שאנחנו הולכים אליו, אז אולי נוכל לברר".

מתחת לעץ גבוה ורחב עמד גבר מבוגר, מרקו שמו, עם סל-נצרים בידו. במרחק בטוח ממנו, ליד גזע העץ, עמד הרקרוס – אותו פוקימון חרק שריק כבר פגש בעבר, קרנו החזקה בצורת גרזן.

"טוב מאוד, הרקרוס! עוד פעם אחת!"

הרקרוס זינק קדימה בכול כוחו, מכה בעץ עם גרזנו ומרעיד את כולו. כמה פוקימונים מעופפים פרחו בבהלה מצמרת העץ, וגם הם היו המעטים שנשארו אחרי ההתקפה הראשונה של הרקרוס על העץ. שני פירות עגולים וצהבהבים צנחו לרגליו של מרקו, והוא אסף אותם אל תוך הסל. הוא היה כעת מלא למחצה בפירות צהובים, ירוקים וורודים, והגבר הביט מעלה, מצמצם את עיניו מול השמש שהציצה מבין ענפי העץ.

"יש שם עוד הרבה כאלה", אמר, "תמשיך בעבודה, הרקרוס!" והרקרוס המשיך להכות בעץ שוב ושוב. בתחילה לא קרה דבר, אך כעבור כמה חבטות, החלו ליפול עוד פירות לאדמה, והגבר אסף אותם כמו את הקודמים. מרוב רעש הוא בקושי שמע את הצעקות מאחוריו שקוראות לו להפסיק, עד שהונחה יד על כתפו וסובבה אותו לכיוונו של האדם שצעק עליו. היה זה נער צעיר בן 12. מרקו תהה מה הוא רוצה ממנו.

"זה מספיק, הרקרוס!" אמר, "מה העניין?"

"מה אתה עושה?" שאל ריק, "למה אתה מפריע לפוקימונים?"

"מה זאת אומרת? אני אוסף אפריקורנים, אלא מה?"

ריק הביט בפירות שבסל של מרקו. "אפריקורנים?" שאל.

"רכיב חשוב להכנת פוכדורים. עוד מעט יהיו לי מספיק".

"בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה?"

"מה זאת אומרת? אני מוכר אותם ליצרני פוכדורים. זו הפרנסה שלי, אז אם לא אכפת לכם, אני אשמח להמשיך בעבודה. קדימה, הרקרוס!"

ריק אמר משהו, אך הוא לא נשמע ברקע החבטה האדירה שהרעידה את האדמה עליה עמדו. מרוב עצבים וחוסר-אונים, חטף ריק את הסל מידיו של מרקו.

"מה אתה עושה?" שאל, "תפסיקו להפריע לי, שניכם! עופו מכאן!"

"אתה פוגע בפוקימונים! זה איזור המחיה שלהם ואתה הורס אותו!"

"חבל מאוד, שיימצאו להם עץ אחר. תן לי את הסל שלי!"

ג'יימס הביט בעץ. הרקרוס כבר הספיק לחצוב בעץ עד אמצע הגזע, והוא כבר מט ליפול. הוא הסב את תשומת לבו של ריק לכך.

"תראה, ריק", אמר, "העץ הזה כמעט כרות. אף פוקימון כבר לא יחיה עליו יותר. כדאי שנעזוב אותו".

"ואז מה? הוא ימשיך לכרות את העץ הבא?" כעס ריק, "למה אתה חייב לכרות את העצים בשביל האפריקורנים?"

"זה מה שהרקרוס יודע לעשות", אמר מרקו, "וזו הדרך הכי קלה ומהירה להשיג אפריקורנים".

"אז תמצא לך דרך אחרת!"

"למה לי? טוב לי ככה".

"אבל אתה פוגע בפוקימונים!" אמר ריק, "איך היית מרגיש אם הרקרוס שלך היה נפגע ככה?"

"אני לא צריך לדאוג להרקרוס, הוא מקבל אצלי את הטיפול הכי טוב שאפשר. כל עוד זה המצב, פוקימונים אחרים לא מדאיגים אותי".

ריק רתח מזעם. הוא היה נחוש בדעתו לשכנע את מרקו להפסיק לפגוע בפוקימונים, אבל לא יכול היה לעשות דבר כדי להכריח אותו. הוא התרחק מהמקום, כדי שלפחות יוכל לחשוב כמו שצריך, הרחק מהרעש שהקים הרקרוס.

ריק נשען על סלע גדול בצד הדרך. "זה מרתיח אותי", אמר, "לפעמים בני-אדם חושבים שמותר להם הכול".

"אתה יודע, יש דרך פשוטה מאוד לגרום לו להפסיק", אמר ג'יימס, "אתה בצוות רוקט עכשיו, אז אולי כדאי שתתחיל לחשוב כמו חבר בצוות רוקט".

"מה זאת אומרת?"

"אני אעזור לך", אמר ג'יימס, "איך בדיוק האיש הזה כורת עצים?"

"הוא משתמש בהרקרוס בשביל זה".

"אז מה צריך לעשות בשביל לגרום לו להפסיק?"

ריק הבין מייד. "לקחת לו את הרקרוס?"

"בדיוק", אמר ג'יימס, "כריתת העצים תיפסק, ועל הדרך אתה תזכה בפוקימון מוצלח".

"זה לא יעזור. הוא פשוט יתפוס לו פוקימון חדש וישתמש בו כדי לכרות עצים. אנחנו חייבים להראות לו שיש דרך אחרת, אבל איך? אני לא מבין כלום בקטיף אפריקורנים".

"זה לא צריך להיות מסובך", אמר ג'יימס, "פשוט להוריד כמה שיותר פירות מהעץ בכמה שפחות זמן ומאמץ. שמעת את מרקו, זו הפרנסה שלו, זמן ומאמץ זה מה שחשוב לו".

"אם זה כל מה שצריך…"

מרקו והרקרוס הסתובבו בין ענפי העץ הכרות ואספו אל הסל את האפריקורנים האחרונים שנותרו מחוברים לענפים. כשסיימו, סגר מרקו את הסל שלו וקשר אותו היטב שלא ייפתח, וירד מהעץ אל האדמה.

"18 דקות", נשמע קול מאחורי גבו.

מרקו הסתובב. ריק שוב היה שם, מביט בפוקיפון שלו.

"מה אתה רוצה?"

"18 דקות", חזר ריק, "זה הזמן שלקח לך למלא את הסל שלך. לא החשבתי את הזמן שלקח לך לכרות את העץ ולא את העובדה שהסל היה חצי מלא מלכתחילה".

"מה זה? חושב שמצאת דרך חדשה להציק לי?"

"בכלל לא. אני רוצה לעזור לך", אמר ריק, "אני חושב שאני יכול לאסוף את אותה כמות אפריקורנים בפחות זמן. אתה יכול לקרוא לזה הצעת התייעלות".

"אני לא צריך הצעות מילדים מעצבנים כמוך!"

"פוחד לגלות שאני צודק?" שאל ריק, "אני אגיד לך מה, כמחווה של רצון טוב, אני אתן לך את כל האפריקורנים שאני אאסוף בשיטה שלי. אם היא תהיה פחות יעילה, אתה לא חייב לאמץ אותה. בכול מקרה אתה מרוויח. מה אתה חושב?"

מרקו חשב על זה. לא היה לו מה להפסיד. "בסדר", אמר, "אני אפילו אתן לך את אחד הסלים שלי".

"תודה רבה", אמר ריק, "תתחיל למדוד זמן, וכדאי שבינתיים גם תסתכל ותלמד איך עושים את זה".

לריק היה פוקימון אחד מוצלח במיוחד, שיכול היה להמריא אל ראש עץ ולחתוך ממנו פירות. הרגע הזה נראה לו כמו הרגע המושלם לנסות לאמן אותו.

"בידריל, צאי!"

בידריל התעופפה החוצה מהפוכדור שלה, מזמזמת בחוזקה. היא עפה במעגלים סביב גזע העץ, מחפשת במה להילחם.

"בידריל, עופי לראש העץ ותביאי לנו קצת מהפירות הירוקים!"

בידריל התנהגה כאילו לא שמעה את ריק. היא המשיכה לעוף ולזמזם בשעמום, עד שראתה בזווית העין את הרקרוס. בתנועה חדה היא צללה לכיוונו, עוקציה החדים שלופים קדימה.

"לא! עזבי את הרקרוס!"

"מה אתה עושה? זה מה שרצית, לפגוע בפוקימונים שלי!"

ריק ניסה להחזיר את בידריל לפוכדור שלה, אבל היא הייתה מהירה מדי. הרקרוס הדף אותה באגרופיו ובידריל השיבה מלחמה, עד שהבינה שמטווח כזה היא עלולה להיפגע. היא המריאה למעלה וירתה את העוקצים הרעילים שלה על הרקרוס.

"תפסיק עם זה מיד!" קרא מרקו.

"אני מנסה!"

למרות שבדרך כלל הרגיש בנוח יותר על הקרקע, הרקרוס המריא לאוויר בעקבות בידריל, ממשיך לנסות לחבוט בה. בסופו של דבר הוא הצליח לתפוס אותה. הוא צלל איתה מטה וריסק אותה לאדמה בחבטה עצומה. מכת גרזן אחרונה סיימה את הקרב, וריק הצליח להחזיר אותה לפוכדור.

"נו? לא מסוגל לשלוט בפוקימונים שלך, וגם איבדת חמש דקות".

"אל תדאג, עוד לא ראית כלום", אמר ריק.

לריק נותר עוד פוקימון מעופף אחד, ספירו. הוא לא היה מוצלח בקטיף כמו בידריל, אבל הכנפיים והמקור שלו היו חדים מספיק כדי לנתק את האפריקורנים מהעץ, וריק רק קיווה שיוכל להשתמש בהם כראוי. ספירו המריא אל בין ענפי העץ, וגודלו הקטן אפשר לו להיכנס גם בין המרווחים הצרים ביותר שבין הענפים. תוך מספר שניות, אפריקורנים ירקרקים החלו ליפול לרגליו של ריק, והוא אסף אותם אל הסל. במהרה הוא לא יכול היה עוד לעמוד בקצב נפילת האפריקורנים. הם צנחו על האדמה כמו גשם, חלקם נפלו היישר לתוך הסל, את רובם ריק אסף מהאדמה, אבל נראה שהם לא נגמרים. כשהסל עוד לא היה מלא לחלוטין, אבל נראה שעל האדמה יש עוד מספיק אפריקורנים כדי למלא אותו, קרא לו ריק לעצור.

"זה מספיק, ספירו! עכשיו תעזור לי לאסוף אותם!" וספירו צנח מטה והשתמש בטפריו כדי לעזור לו למלא את הסל. כשסיימו, אפילו מרקו לא יכול היה להסתיר את התפעלותו. ריק בהחלט הוכיח לו למה הוא מסוגל.

ריק הגיש לו את הסל המלא באפריקורנים. "אתה רואה? עכשיו תפסיק לכרות עצים?"

"לא נראה לי", חייך מרקו.

החיוך של ריק, לעומת זאת, דעך בבת-אחת. כל הכעס שחש קודם הציף אותו שוב, ובעוצמה מחודשת. למה אפילו עכשיו, מרקו לא מוכן להפסיק לפגוע בפוקימונים?

"אבל הראיתי לך שיטה הרבה יותר טובה! פחות זמן ומאמץ, זה טוב גם בשבילך!"

"אני מסכים שזו שיטה מעולה, אבל היא לא בשבילנו. הרקרוס לא עף טוב כמו ספירו. הוא גדול מדיי ולא יוכל לעוף בין ענפי העצים. מצטער שאני נאלץ לאכזב אותך".

ריק בחן את הרקרוס. הוא נראה חזק ובריא, ניכר שמרקו טיפל בו היטב. אין ספק שהוא מגדל טוב עבור הפוקימונים שלו, גם אם לא אכפת לו במיוחד מהשאר.

"אז קח את ספירו", אמר.

עיניו של מרקו נפערו. "מה?"

"אני בטוח שתטפל בו יפה. הוא יהיה מאושר אצלך, ואם זה יגרום לך להפסיק לכרות עצים, כולם ירוויחו מזה".

"ילד, אני… אני לא יודע מה לומר".

"קח אותו", אמר ריק, "תן לי את הרקרוס בתמורה. אני אטפל בו הכי טוב שרק אפשר".

ספירו, שרק כעת הבין את משמעות המילים, התעופף מכתפו של ריק אל מול פניו ושלח בו מבט עצוב. בזמן שבילו יחד, ספירו כבר הספיק להתרגל ולאהוב את המגדל שלו. דמעות איימו לחנוק את גרונו של ריק. הוא נזכר כיצד ספירו של גרייס לא רצה לעזוב אותה ביום שנתפס; ספירו שלו ודאי כבר הספיק להיקשר אליו הרבה יותר.

"מצטער, ספירו, אבל אני חייב לעשות את זה. זה לטובת כולם", ריק מחה דמעה, "תחשוב על החברים שלך שם בחורשה. הפוקימונים האלה הם בדיוק כמוהם. מגיע להם לחיות בשלווה". וספירו התיישב שוב על כתפו של ריק ונשך את אוזנו בחיבה. בידיעה שזו הפעם האחרונה, ריק נתן את הפוכדור שלו למרקו, שקיבל אותו מידיו.

"להתראות, הרקרוס", אמר מרקו, "היית שותף נהדר".

כשריק וג'יימס התרחקו משם לכיוון מהגוני ומרקו בחזרה לכיוון אקרוטיק, ספירו והרקרוס חגו באוויר עוד זמן רב, צופים בחבריהם מתרחקים באופק. רק רגע אחד לפני שנעלמו מטווח הראיה, צללו הפוקימונים בחזרה אל החורשה, כל אחד אל מגדלו החדש.