פוקימון; במהירות החושך – פרק 24: לשחות נגד הזרם / איידן סוייר

הדרך לעיר אוליביין עברה ביער הגדול בו ריאן וריק ראו את שלישיית חיות הפרא. באור היום, היער היה רגוע יותר ומאיים פחות משנראה בשעות הלילה. מאמנים רבים חצו את דרכו של ריאן באיזור בשעות הבוקר, אך בצהריים מספרם התמעט משמעותית. פוקימונים קטנים צצו כל הזמן בצידי הדרך, בעיקר חרקים, ומדי פעם גם רטטה הבליחה מבין השיחים הנמוכים יותר, אבל את ריאן כבר לא עניין לתפוס פוקימונים ברמה הזאת. היה לו את הפוקימון החזק ביותר שהעז לחלום עליו אי-פעם. ללכוד פוקימון חלש ולאמן אותו שיתחזק נראה לו כמו בזבוז זמן.

לפי המפה, ריאן התקרב אל הקצה המערבי של מחוז ג'וטו. בעוד כמה קילומטרים יהיה עליו לפנות דרומה. הוא הצטער שהאופניים לא איתו, אבל אותם הוא הסכים לתת לריק בתמורה להסכמתו להילחם על עוד תגים, לכן נאלץ להמשיך ללכת ברגל בעוד שמזג האוויר הלך והתחמם.

נערה צעירה התקרבה אליו בשביל שמולו. ריאן לא התייחס אליה, הוא לא התכוון להתעכב בדרך, וגם לא עניין אותו במיוחד לערוך כרגע קרבות פוקימונים – הוא הרגיש מספיק חזק ממילא. אבל כשהיא הייתה קרובה אליו מספיק, קראה אליו הנערה: "אתה הולך בכיוון הלא נכון!"

"סליחה?" קרא ריאן.

"המפל הכחול נמצא בצד השני!"

"המפל הכחול? אני בכלל לא בדרך למפל הכחול!"

כעת הם כבר היו מספיק קרובים בשביל להפסיק לדבר בצעקות. היא עצרה לידו, וריאן לא יכול היה שלא לשים לב שהיא יפה מאוד – בלונדינית גבוהה ובהירה, שאלמלא בגדיה המלאים כתמי דשא, ריאן היה עלול לטעות ולחשוב שהיא דוגמנית.

"למה אתה לא הולך למפל הכחול?" היא נשמעה מופתעת, "השבוע הוא שיא עונת המג'יקארפים!"

"מג'יקארפים?" צחק ריאן, "למה שיעניינו אותי מג'יקארפים?"

היא הביטה בו כאילו נפל מהירח. "אתה יודע למה מג'יקארפ מתפתח, נכון?"

ריאן ידע, כמובן. מג'יקארפ היה דג אדום קטן, אחד הפוקימונים החלשים וחסרי התועלת ביותר שהכיר, ואף מאמן פוקימונים לא התעניין בו במיוחד – לפחות לא בפני עצמו. הדבר המרתק בו היה שכאשר הוא מתפתח, הוא הופך לגרידוס, דרקון-מים אימתני ומסוכן. אמנם קיימים פוקימונים חלשים רבים שהופכים עם הזמן לחזקים מאוד, אבל מג'יקארפ הוא הפוקימון היחיד שעובר שינוי קיצוני כל כך בבת-אחת, והשאלה כיצד מג'יקארפ מתפתח ישר לגרידוס נותרה בגדר תעלומה לחוקרי הפוקימונים.

"המג'יקראפים שוחים נגד זרם הנהר עד שהם מגיעים למפל הכחול, ושם מנסים לשחות במעלה המפל. מג'יקארפ שמצליח, מתפתח לגרידוס. בכול יום יש כמה מג'יקארפים חזקים ונחושים במיוחד שצולחים את האתגר ומתפתחים. זה מראה שאסור לפספס".

"כל כך חשוב לך שאני אלך לשם?" שאל ריאן.

"אתה נראה לי כמו מאמן פוקימונים, נכון?" היא חייכה אליו חיוך מלא שיניים צחורות, "חשבתי שחבל שתפספס, זה הכול. לאן אתה הולך?"

"לעיר אוליביין", אמר ריאן.

"אוליביין תחכה. בוא איתי, נוכל ללכת ביחד".

ולמרות שהחליט שדבר לא יעכב אותו עוד בדרך, עיכוב של יום אחד נראה לו פתאום לא נורא בכלל.

מסבך העצים בצד הדרך, ג'סי צפתה בריאן מחליף כמה משפטים עם הנערה, סב על עקביו וחוזר בדרך שבה הגיע. זה נראה לה מוזר מאוד – לא התנהגות שמתאימה למאמן פוקימונים. היא ידעה שיהיה עליה לשקול את צעדיה וללמוד את צעדיו של ריאן לפני שתתקוף אותו. הפעם, הבטיחה לעצמה, אסור לה להיכשל.

ג'סי הייתה נחושה בדעתה לתפוס את ראיקו לפני ג'יימס. אם הוא יצליח, היא ידעה מה תהיה התוצאה – הוא באמת מתכוון לתת את ראיקו לבוס ולהתקדם בצוות רוקט. לה היו תוכניות אחרות. בשביל מה היא צריכה את צוות רוקט, עם פוקימון כמו ראיקו? הוא לבדו שווה כמו צבא שלם של פוקימונים. היא רק תצליח להניח עליו את ידיה, ותוכל לחיות כמו מלכה לשארית חייה… אלא אם ג'יימס יקלקל את תוכניותיה.

ג'סי המשיכה לעקוב אחרי ריאן בצעד שקט, עד שנעלם בשביל צדדי הפונה צפונה. השביל היה קצר והוביל אל נהר שלא היה מסומן במפה. משום כך, ידעה, הם נמצאים כעת מחוץ לגבולות מחוז ג'וטו. במקום הזה לצוות רוקט אין השפעה. אם היא תצליח לתפוס עכשיו את ראיקו ולברוח צפונה, איש לא ישים לב שנעלמה במשך חודשים רבים – ואז היא כבר תהיה רחוקה מדי.

הנהר זרם מזרחה, וריאן ידע שהוא מסתיים באגם הזעם, ביתם של מג'יקארפים רבים. כעת, נראה שכול המג'יקארפים נטשו את האגם ושוחים במעלה הנהר. פעם בכמה דקות, מג'יקארפ אמיץ במיוחד ניסה את מזלו והחל לטפס במעלה המפל הכחול, אך נכשל ונצח בחזרה למטה כעבור מטר או שניים. ריאן עמד על ראש המדרגה שממנה זרם המפל, יחד עם עשרות המאמנים האחרים שבאו לצפות במג'יקארפים, בתקווה שכאשר אחד מהם יהפוך לגרידוס, הם יוכלו לראות זאת מקרוב.

מג'יקארפ אחד, נחוש בהרבה מכול השאר, נכשל כבר פעמיים לעלות במפל, ולמרות זאת לא ויתר. הוא זינק מעלה בכול כוחו, חתר נמרצות בסנפיריו ודשדש בכול גופו. חבריו למטה כבר היו רחוקים ממנו, והוא דמיין אותם מביטים בו בהערצה כאשר הוא מגיע מעלה. הזרם הדף אותו למטה, אך הוא הידק את שיניו ושחה מעלה-מעלה, קצה המפל כבר במרחק קפיצה, מגייס את כוחותיו האחרונים – ותוך רגע זה נגמר. מג'יקארפ היה במעלה המפל. פרץ של אנרגיה מחודשת הציף את גופו, זורם בעורקיו, כמו נולד מחדש. כל איבר בגופו התמלא באור. קשקשיו זהרו והתקשחו כמו פלדה, משנים את צבעם מאדום לכחול. העולם כולו כמו התכווץ מתחתיו כאשר הוא גדל בהרבה. נשימה עמוקה – לראשונה בחייו, באמצעות פיו – וגרידוס שחרר שאגה אדירה, מרעיד את האוויר סביבו.

ריאן הביט בגרידוס בהשתאות. מעולם לא ראה פוקימון מרשים כל כך, מלבד ראיקו שלו. הנערה שלידו, ששמה היה בל, החזיקה מחברת ועפרון בידיה וציירה את גרידוס. הציור שלה נראה חי ממש כמו המציאות.

"למה אף אחד לא מנסה לתפוס את גרידוס?" שאל ריאן.

"אין להם סיבה. גרידוס מפותח לא יקשיב למאמן שלו ועלול גם להתקיף אותו, המאמץ בלתפוס אותו לא ישתלם. הרבה יותר פשוט לתפוס מג'יקארפ ולפתח אותו לגרידוס".

"אבל איך הם יידעו שהמג'יקארפ שייתפסו יהיה מסוגל בכלל לטפס במעלה המפל?"

"הם יצטרכו פשוט לאמן אותו ולחזק אותו, כמו כל פוקימון אחר", השיבה בל, "לאמן מג'יקארפ זה אתגר בפני עצמו, כי הוא חלש בקרבות, לכן צריך למצוא דרכים אלטרנטיביות לאמן אותו. בטבע, המג'יקארפים בוחרים בשחייה במעלה המפל, אבל מאמנים מוצאים לפעמים דרכים אחרות".

ריאן המשיך להביט בגרידוס היפהפה, שכעת המשיך לשחות נגד הזרם מערבה, לכיוון האוקיינוס. רק לאחר שנעלם, מילותיה של בל הכו בו, ובמוחו עלה רעיון מבריק.

"בואי איתי", אמר, "אני רוצה לנסות משהו".

"מה?" שאלה בל.

"את תראי. זה יהיה גדול". ובמילים אלה לקח את ידה והחל לרוץ אל השביל שירד מטה מהצוק, אל החלק התחתון של המפל.

החלק הזה של הנהר היה ריק מאדם. ריאן הוציא את טוטודייל מהפוכדור שלו. הוא זינק החוצה מוכן לקרב כמו תמיד, אך הופתע מכך שאין מולו פוקימון להילחם נגדו, מלבד מג'יקארפים שלא נראו מעוניינים בקרב. הוא הביט בריאן במבט שואל.

"בסדר, טוטודייל, אני רוצה שתשחה במעלה המפל הזה!"

"אתה צוחק, ריאן?" שאלה בל.

"בכלל לא. אם שחייה במעלה המפל מפתחת את המג'יקארפים, אין סיבה שגם טוטודייל שלי לא יתפתח".

"אבל הגוף שלו בכלל לא בנוי לשחייה כזאת! המג'יקארפים מותאמים לכך במיוחד!"

"זה אתגר כל כך גדול, שבטוח יחזק את טוטודייל, גם אם לא יתפתח. קדימה, טוטודייל, למה אתה מחכה? תראה לה מה אנחנו שווים!"

וטוטודייל מתח את שריריו וזינק אל הנהר. הוא שחה במעלה הזרם בלי שום בעיה, נוהם והודף מג'יקארפים מדרכו, עד שהגיע אל המפל. הוא ניסה לחתור באמצעות זרועותיו, כמו שהיה רגיל לשחות, אך לא הצליח לטפס אפילו סנטימטר; הוא ניסה לקפוץ מעלה, אך צלל בחזרה למטה מיד אחרי זה. מיואש, ניסה טוטודייל לנעוץ את ציפורניו בסלעים שמאחורי המפל ולטפס מעלה. הזרם הכה בו בכוח ודחף אותו מטה, אך טוטודייל הצליח לטפס עד אמצע המפל לפני ששמע את קריאתו של ריאן: "מה אתה עושה, טוטודייל, אני רואה שאתה מרמה!"

כשטוטודייל הבין שמאמציו לשווא, המפל התגבר עליו והטיח אותו בנהר תחתיו. טוטודייל שחה בכוחותיו האחרונים אל גדת הנהר, ונשכב לנוח ולאסוף את כוחותיו מחדש.

"איך אתה מדבר אל הפוקימון שלך?" שאלה בל, מזועזעת, "אתה רואה שהוא עושה את הכי טוב שלו!"

"ביקשתי ממנו לשחות במעלה המפל, לא לטפס על הסלעים שמאחוריו".

"אבל הוא לא יכול! הוא עושה הכול כדי לרצות אותך, אבל זה לא מספיק לך".

"אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב. בשביל זה צריך להתאמץ".

"לא ראית איך הוא מתאמץ בשבילך? תראה אותו!"

ריאן הביט בטוטודייל, שוכב ומתנשם. בדרך כלל הוא נראה ככה רק אחרי הפסד בקרב.

"הוא לא צריך להתאמץ בשבילי, אלא בשביל עצמו. אני רוצה שיתפתח גם לטובתו".

"אתה בטוח? אתה צריך אותו כדי לנצח בקרבות פוקימונים".

"אם כל מה שהייתי רוצה זה לנצח, יש לי פוקימון חזק הרבה יותר. אני לא צריך את טוטודייל. הוא צריך להודות לי שאני בכלל משקיע באימון שלו".

לשמע המילים הללו, טוטודייל הרים את ראשו והביט בריאן. בעיניו עלו דמעות. בל המזועזעת רצה אליו בזרועות פתוחות, הרימה אותו וליטפה את ראשו. בכוחות שנותרו לו הוא ליקק את ידה בלשונו.

"אני לא מאמינה שמאמן פוקימונים מדבר ככה על הפוקימון שלו".

"זו האמת והוא צריך לדעת את זה", התעקש ריאן, "אני לא נוטש אותו, אני משקיע בו לטובתו. אני רק רוצה שיזכור שזה לא מובן מאליו".

טוטודייל טמן את ראשו בחיקה של בל. הוא תמיד שירת את ריאן בנאמנות, ולא הבין למה מגיע לו היחס הזה. יכול להיות שהסיבה היחידה שריאן אימן אותו הוא כדי שיהיה פוקימון חזק בקרבות, וכעת כשיש לו פוקימון חזק יותר, הוא לא זקוק לו יותר? המחשבה דקרה את לבו כמו סכין. הוא רצה לקפוץ אל הנהר, לתת לזרם לסחוף אותו ולא לראות את ריאן עוד לעולם – אך זרועותיה החמימות והמלטפות של בל מנעו ממנו לעשות זאת. מעולם לא קיבל חיבוק כזה מריאן, או מאף מאמן אחר. בשבילם, כנראה, הוא באמת היה רק עבד.

לפתע, כהרף עין, משהו תפס את תשומת לבם של כולם. נחש ענק זינק מתוך סבך העצים שביער הסמוך, התנפל על ריאן וקשר אותו באמצעות גופו. ריאן לא יכול היה לזוז, ותוך שניות נפל על הרצפה, עדיין לכוד בלפיתתו של הנחש.

"עבודה טובה, אקנס", נשמע קול מבין העצים, "עכשיו נראה אותו מתנגד לנו".

מתוך היער יצאה אותה בחורה מצוות רוקט, אותה ריאן כבר זיהה ולמד לשנוא.

"את!" קרא, "מה את רוצה ממני?"

"אתה יודע מה אני רוצה", אמרה ג'סי, "עכשיו כשאתה לא יכול להתנגד, אני אקח את ראיקו. אל תעשה בעיות ולא תצטרך לראות אותי יותר לעולם".

"את לא תקבלי אותו!" אמר ריאן.

"ומה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?"

ריאן ניסה לחלץ את ידיו מאקנס, אבל הוא היה חזק מדיי, ורק התהדק סביב גופו יותר ויותר. את חזהו הוא הותיר חשוף, כך שהפוכדור על התליון נותר גלוי. ג'סי הייתה צריכה רק להושיט את ידה ולקחת אותו. לא הייתה שום אפשרות להתנגד. הוא סובב את ראשו לעבר בל, אך גם היא לא יכלה לעשות דבר.

"כמה חבל שברגע האמת, אף אחד לא יכול לעזור לך, נכון?"

ובמילים אלה, ג'סי תלשה את הפוכדור מהשרשרת. היא החלה ללכת בחזרה לכיוון היער, הפוכדור בידיה.

"אל תדאג בקשר לאקנס. הוא ישחרר אותך עוד מעט, כשכבר לא תוכל למצוא אותי יותר. להתראות, ילד, וחבל שככה זה נג…"

אבל ג'סי לא הספיקה לסיים את המשפט, לפני שצרחת כאב נוראה בקעה מפיה. שיניו החדות של טוטודייל התהדקו על רגלה, והיא מעדה וניסתה לנער אותו ממנה.

"רד ממני, תנין טיפש! איתי לא מתעסקים!" וברגלה השנייה היא בעטה בטוטודייל שעף על האדמה לרגליה.

"אקנס, עוקץ רעיל!"

אקנס פער את פיו וירה מחטים רעילים על טוטודייל. בפרץ אדרנלין מטורף, טוטודייל קם בכאב נורא, חבט במחטיו של אקנס באגרופו והחל לרוץ לכיוונו, מעיף מחטים רעילים לכול עבר. חלק מהם ננעצו בידיו, דוקרות אותו כמו סכינים מלובנות, אך טוטודייל היה נחוש בדעתו להוכיח לריאן מה הוא שווה.

אקנס אמנם המשיך ללפות את ריאן בחוזקה, אך הדבר הגביל את תנועתו והוא לא יכול היה לברוח מאגרופו הזועם של טוטודייל. אקנס ניסה לנשוך אותו בשיניו הארסיות, אך טוטודייל התחמק שוב ושוב. הוא נשך את צווארו של הנחש בעוצמה שגרמה לו לזעוק מכאב ולהרפות את אחיזתו מריאן, שהדף אותו מעליו. כשריאן חופשי, טוטודייל טלטל את אקנס באוויר שוב ושוב בשיניו, עד שעזב אותו בבת-אחת, ואקנס עף גבוה באוויר.

"אקנס, לא!" קראה ג'סי.

במילים אלה, אקדח מים מכוון היטב פגע בידה והעיף ממנה את הפוכדור של ראיקו. טוטודייל הזריז תפס אותו בשיניו. היא לא העיזה להתקרב אליו בשלב הזה – כעת הוא עלול היה לשחרר את ראיקו בכול שלב. במקום זאת, היא מיהרה לרוץ במעלה הנהר, למקום אליו העיף טוטודייל את אקנס.

ריאן רץ אל טוטודייל וחיבק אותו חזק – חזק יותר מכול פעם בעבר.

"תודה רבה, טוטודייל", אמר, "בלעדיך לא היינו מצליחים".

"עכשיו אתה רואה שאתה תלוי בפוקימונים שלך לא פחות מאשר הם בך", אמרה בל.

"בהחלט", נאלץ ריאן להודות.

נראה שככול שהוא מחבק אותו יותר, אחיזתו של טוטודייל מתחזקת יותר. למעשה, נראה שלאט לאט הוא גם נהיה גדול וכבד יותר. ריאן הביט בו וראה שהוא משתנה: לסת אכזרית צמחה לו, קשקשיו גדלו ושיניו התחדדו. זה היה קרוקונאו – הצורה המפותחת של טוטודייל.

"ידעתי שאתה קרוב להתפתח", אמר ריאן, "זה עוד צעד שלנו בדרך לניצחון!"

עוד צעד שלך, חשב קרוקונאו. אבל הוא החליט שלא למחות יותר. אם יעזוב את ריאן אין לדעת לאן יתגלגל, אולי למישהו גרוע אפילו יותר, כמו ג'סי שתשתמש בו לביצוע פשעים. קרוקונאו החליט להישאר עמו לעת עתה. כעת, משהוכיח את עצמו, ריאן לא יעז עוד לזלזל בכוחו – ואם עוד פעם אחת יעז לעשות זאת, גמלה בלבו ההחלטה, הוא לא יהסס שוב לעזוב.

ג'סי מצאה את אקנס על גדת הנהר. הוא היה פצוע וחבול מהנשיכה וגם מהנפילה האיומה שאחריה.

"מסכן שלי!" היא אספה את ראשו בזרועותיה, "אתה בסדר?"

אקנס לחשש חלושות, רגע לפני שג'סי השיבה אותו לפוכדור. היא לא תוכל עוד להשתמש בו כדי להילחם, עד שתגיע למרכז-פוקימונים. המרכז הקרוב ביותר היה בעיר אוליביין. היא תיאלץ לנוע מהר ולהקדים את ריאן, כדי שתהיה מוכנה אליו שם. היא קמה ממקומה והתכוונה ללכת – כשלפתע, צל גדול כיסה אותה. היא הסתובבה לאחור. גרידוס ענק התנשא מן הנהר מאחוריה, מביט בה בזעף.

"אוי, לא…" רעדה ג'סי, "אתה לא חושב שאני חטיף, נכון?"

גרידוס פער את פיו, נושף לשונות אש דרקונית סגולה לעברה. ג'סי לקחה את רגליה וברחה משם בכול הכוח, מקווה להספיק לברוח לפני שתזדקק לטיפול רפואי בעצמה.