הרפתקה משונה למדי: פרק 3 – מילים יפות מאלה / דארת' מולגי

משי ויואב התגנבו בזהירות והסתתרו מאחורי סלע קרוב לזה של ריצ'יליץ' והכנופייה שלו, כשכספי מרחף לצידם. יואב הרכיב מחדש את משקפי ראיית הלילה.

"אם יש לך פוקימון שיודע לעשות קצת רעש, הוא ללא ספק יוכל לעזור," אמר יואב.

משי בתגובה שלפה מהחגורה שלה פוקדור כתום עם S לבנה והוציאה ממנו פוקימון שנראה כמו תיק עור עם רגליים – תיקתיקן. "הוא יודע זמזום חרק, זה מספיק טוב?"

"זה מעולה. אבל רגע, הוא בכדור ספורט? זה לא, כאילו, אחד מהפוקדורים הכי נדירים שיש? במיוחד כשבישראל אין תחרויות תפיסת חרקים…"

"יש לי את הדרכים שלי. עכשיו, מה התוכנית שלך בדיוק, ואיך היא קשורה לתיאוריה שלי?"

"לפני כן אני צריך לעשות כמה בירורים – איך רואים שריצ'יליץ' משמיע קול, ומאיפה כל אחד מהפוקימונים האלה שומע?"

"אם אני לא טועה לכולם יש חורי שמיעה משני צידי הראש. לגבי ריצ'יליץ', כשהוא משמיע קול אפשר לראות את הניבים שלו רוטטים קצת."

"מעולה. עכשיו, התוכנית היא פשוטה – אם הוא שולט בפוקימונים האלה בעזרת הדיבור, אנחנו פשוט צריכים לדבר חזק יותר."
נראה שמשי מבינה. "אז אתה חושב שאם נשתמש עליהם במתקפות כמו צווחה או זמזום חרק, זה יבטל את ההשפעה של ריצ'יליץ' עליהם?"

"בדיוק. אותו תדר, אבל לקול חזק יותר תהיה יותר השפעה. זה גם אמור למנוע מהפוקימונים שלנו להיות מושפעים. אנחנו ננטרל את כולם, וזה יאפשר לי להגיע לריצ'יליץ'. משם אני כבר אסתדר."

"אין בעיה, אבל ליתר ביטחון…" היא הוציאה מהכיס שתי כפפות עבות עם שרוולים ארוכים. "שימושי שנגד דברים דוקרים ורעילים."

"תודה. על הדרך, יש לך משהו שמשתיק קול? הולך להיות פה רועש, ואני מעוניין לשמור את השמיעה שלי."

"אה, יש לי בדיוק את הדבר," אמרה והוציאה מהכיס זוג אוזניות אלחוט וטלפון עם מגן בעיצוב ג'נסקט.

"כמה עמוקים הכיסים האלה?" שאל יואב כששם את האוזניות באוזניו.

"כמה שהם צריכים להיות. אני אשים לך גם מוזיקה ליתר ביטחון, ככה בטוח תסנן את הרעשים."

"תודה, אבל מה איתך?"

"אני כבר רגילה לרעשים חזקים – זה חלק מהעבודה. מה שכן, כדאי שתתכנן מראש כמה סימנים – גם לי וגם לכספי."

"רעיון טוב. כספי, אם אני עושה ככה –" הוא פתח וסגר במהירות את כף היד – "זה סימן להשתמש בצווחה. אם אני אראה שאתה מתקשה, אני אסמן ככה –" הוא עשה תנועה של חיתוך עם היד – "וזה יאמר לך לתקוף. משי, ברגע שאני אגיע לריצ'יליץ' אני אסמן לך בשני אגודלים זקורים, וזה יהיה סימן בשבילך לכבות את המוזיקה. יש?"

"קו."

"יש."

"בסדר. בואו נעשה קצת רעש." יואב עטה את הכפפות על ידיו. "תפעילי את המוזיקה, וכשאני אהיה מוכן אני אסמן לך ואת תדליקי את הפנס של הטלפון כדי למשוך את תשומת ליבם אליי. אני סומך על תיקתיקן שלך שיגבה אותי."

"אין בעיה. יש לי האמת כמה שירים שנראה לי שיתאימו, תסמן לי עם הראש אם זה מוצא חן בעיניך." היא לחצה על מסך הטלפון.

'~מן השדה כאן, עד הגבעה שם~'

יואב הניד בראשו, ומשי עברה לבא בתור.

'~קיסר החפרפרות, הוא גדול, ורוד ועגול~'

הוא הניד בראשו אפילו יותר חזק. "יש לך משהו בלי מילים?" משי חייכה והלכה על כיוון אחר.

יואב זיהה את המנגינה שהתנגנה באוזניו עכשיו – Transcending, Overpowering, Everlasting מהמשחק באג פייבלס. אין ספק, לבחורה היה טעם טוב במוזיקה. הוא סימן לה באגודל זקור והיא הדליקה את הפנס. באותו רגע כל הפוקימונים פנו לעברו ופתחו בריצה/תעופה. האקשן מתחיל.

= = = = =

הזיפ-זיפים הגיעו אליהם ראשונים והחלו להיטען, אבל יואב חיכה לרגע המתאים. כספי הקיף לאט את הציפורים, וברגע שיואב ראה את ריצ'יליץ' נותן פקודה סימן לכספי לצווח. הוא הסתכל בשמחה על הזיפ-זיפים המבולבלים, שנראו כאילו אין להם מושג מה הם עושים שם, ולאחר כמה שריטות טובות מכספי החלו לעוף רחוק משדה הקרב. יואב חייך – האסטרטגיה החדשה שלו עובדת, התאוריה הוכיחה את עצמה והסכנה הכי גדולה מתפזרת. עכשיו לטפל בכל השאר.

את מה שקרה שניה לאחר מכן לא יואב ולא משי צפו – הניבים של ריצ'יליץ' רטטו, ופתאום כל הפיגראס והגראסקט השתמשו בספיגה על הזיפ-זיפים הנמלטים. לא נראה שלציפורים נגרם הרבה נזק, אך פוקימוני העשב פתאום זהרו כאילו הם נטענו בהמון אנרגיה, ואז פרקו אותה בתור מה שנראה כמו המון גרסאות קטנות של המתקפה כדור אנרגיה לעבר שני הפוקימונים, פוצעים אותם יותר מהמצופה.

'מדהים,' חשבה משי לעצמה, תוך כדי שהיא מזמזמת את המנגינה שהיא מכירה כבר בעל-פה. 'נראה שאם פוקימונים סופגים אנרגיה מפוקימון טעון הם מקבלים אנרגיה עודפת, ויכולים להמיר אותה לכוח! נצטרך למנוע מהם לעשות את זה שוב…' "ריצ'רץ'! תשתמש בזמזום חרק באופן ממושך, כמה שאתה יכול!"

התיקתיקן פרץ בזמזום רועש שגרם נזק רב לפוקימוני העשב, ובאותו זמן מנע מהם לשמוע את הפקודות של ריצ'יליץ'. עכשיו נותרו רק הריצ'יליצ'ים הקטנים…

החרקים הקוצניים, כך מסתבר, היוו בעיה גדולה למדי. אולי בגלל שהם מדברים באותה שפה/מבטא כמו הבוס שלהם יותר קל לו להשפיע עליהם, אולי חורי שמיעה יותר קטנים מגבילים את השפעת הצווחות של כספי עליהם, אולי זה פשוט הטבע התוקפני של כל ריצ'יליץ', תהא אשר תהא הסיבה – הם המשיכו לתקוף את כספי בעקיצות רעילות ובנשיכות למרות הצווחות. כאילו שזה לא מספיק גרוע, נראה כי התיקתיקן התעייף מהזמזום הממושך, ופוקימוני העשב הנותרים מיהרו לעבר יואב וכספי בתור גיבוי. בלי הרבה ברירות, יואב נאלץ לחזור לשיטה הישנה שלו – לשרוט כמה שיותר.

הוא סימן בהרבה תנועות חיתוך מהירות, וכספי הבין והחל לתקוף שוב ושוב את האויבים בציפורניו. לרוע המזל, למרות שכספי הצליח להוריד כמה, הוא עדיין היה בנחיתות מספרית רצינית. יואב החליט לעבור לשיטה של משי, וסימן לכספי לעבור לצווחות בלתי פוסקות – או בעצם, צווחה אחת ארוכה. כספי נשם עמוק ופתח את פיו הכי חזק שהוא יכול – אפילו עם המוזיקה באוזניות יואב היה יכול להרגיש את עוצמת הצווחה המצלצלת. החרקים והתאנים החלו לסגת, בבירור מושפעים מאוד מהרעש הנוראי, אבל חלק התאוששו מהר וחזרו לתקוף למרות הרעש. יואב חשב שזה אבוד, כשלפתע יצא מפיו הפתוח לרווחה של כספי כדור אש קטן ופגע בריצ'יליץ' אחד, מפיל אותו מעולף על הקרקע.

יואב חייך – הפוקימון שלו סוף סוף למד מתקפת אש! "כספי, עזוב את הצווחות, פשוט תתקוף את כולם עם גחלת!" הוא קיווה שכספי יצליח לשמוע אותו, וזה אכן קרה. מהר מאוד כספי החל לפלוט אש לכל עבר, וכל ריצ'יליץ', גראסקט או פיגראס שהתקרב נפגע והתעלף. תוך חצי דקה כל הכנופייה הובסה, ורק הביג בוס ריצ'יליץ' נותר. יואב הסתובב אל משי וסימן בשני אגודלים זקורים, והמוזיקה הופסקה. הוא פנה חזרה אל ריצ'יליץ', והחל בשלב הסופי של התוכנית שלו.

"תקשיב, ריצ'יליץ' –" "ריצ'י!" החרק השמיע קול, וכספי בתגובה צווח עליו. למזלו של יואב האוזניות עדיין היו לו באוזניים וסיננו את הרעש. "אוקיי, דבר ראשון, תפסיק עם זה. אם תנסה להשפיע על קוהיט שלי עם העלבונות שלך, הוא פשוט יצווח כל כך חזק שהוא לא ישמע, וכשיגמר לו הכוח לעשות את זה הוא פשוט ישרוף אותך עם גחלת. כמובן שתקיפה פיזית עליו או עליי תוביל גם היא לתוצאה האחרונה. אז תפסיק עם השטויות שלך ותקשיב לשם שינוי."

נראה שריצ'יליץ' מבין. הוא נשכב על הסלע, ויואב פתח בשיחת הנפש שלו. "תראה, אני מבין מה מפריע לך – הכל התחיל ביום שבו נולדת, כששני ההורים שלך לא הגיעו ללידה שלך, נכון? תמיד היית בודד, וכתוצאה מכך היית צריך למצוא דרכים לשרוד לבד. גילית את ההשפעה של הקול שלך, של המילים שלך, על פוקימונים אחרים – והחלטת להשתמש בה כדי לגרום לכולם להקשיב לך ולפחד ממך. אבל בסופו של דבר, עדיין היית לבד. לא היו לך חברים אמיתיים, מישהו שאתה יכול לסמוך עליו. היו לך בעיות ביטחון עצמי, ואלה רק גמרו לך להיות יותר תוקפני כלפי אחרים. אז דבר ראשון, אני רוצה שתדע שאמא שלך לא רצתה לעזוב אותך, והיא התגעגעה אליך כל הזמן."

"ריץ'?"

"אני נשבע! ממה ששמעתי היא אפילו באה לבקר אותך, אבל אתה לא זיהית אותה. ואני מניח שהמאמנת החדשה שלה שניסתה לזרוק עליך כדורים לא עשתה את זה יותר קל."

"ליצ'י…"

"בחירת מילים מעניינת, אבל כן. דבר שני, חשבת פעם מה היה יכול להיות אם היית משתמש בקול החזק שלך כדי לעזור במקום לפגוע?"
"ריץ'? ליץ'?"

"אני בטוח שזיפ-זיפים היו טורפים רציניים בדרך הזאת לפני שאתה הגעת, לא? ואתה הצלחת לגרום להם להקשיב לך. אם פשוט היית משכנע אותם שלא לאכול את הפוקימונים שכאן, אני בטוח ששאר הפוקימונים היו מקבלים אותך כגיבור! אם היית רואה פוקימון עצוב, אני בטוח שכמה מילים טובות ממך היו משמחות אותו עד הגג! רק תחשוב מה היה קורה אם לא היית שופך את השנאה והזעם שלך למילים שלך."

"ריצ'ילי… ריצ'י!"

"אתה מסכים איתי, נכון? אז מה אתה אומר… אתה מוכן לפתוח דף חדש? להיות ריצ'יליץ' טוב יותר?"

נראה שריצ'יליץ' שוקל את זה, אבל אז הוא הביט בכל הפוקימונים המעולפים ואמר בקול שנשמע מיואש, "ריץ', ריץ', ריצ'יליץ'!"

ליואב הייתה הרגשה שהוא מבין מה הוא מנסה לומר. "אתה חושב שהפוקימונים בדרך הזאת לא יהיו מוכנים לקבל אותך אחרי מה שעשית להם."

"ריץ'."

באותו רגע יואב הרגיש משהו נוגע לו ברגל. הוא הסתובב בבהלה רק כדי לגלות את פרסדה – כשעל גבה פוקדור כחלחל עם עיצוב של רשת עליו. מרחוק הוא היה יכול לראות את משי מסמנת לו באגודל זקור מאחורי הסלע. הוא חייך ולקח את הכדור.

"אז מה דעתך על זה – אתה תצטרף אליי, וככה תוכל להגיע למקומות אחרים במחוז ולעשות טוב שם?"

העין של ריצ'יליץ' ממש נצצה. "ריצ'יליץ! ליץ'!"

יואב הצמיד את כדור הרשת לריצ'יליץ', הכדור נפתח ושאב את ריצ'יליץ' פנימה. הכדור התנדנד בידו פעם אחת, פעמיים, שלוש – וניצוצות יצאו ממנו, מסמלים תפיסה מוצלחת. "ברוך הבא לצוות…"

משי יצאה מאחורי הסלע והלכה לכיוונו תוך כדי מחיאת כפיים. "עבודה מעולה! לא יכולתי לעשות את זה טוב יותר! נראה שאני לא היועצת הפסיכולוגית היחידה פה!"

"ששש! אני מנסה לחשוב על כינוי בשבילו." יואב חשב עוד קצת, ואז אמר, "אני חושב שאקרא לו… אריק."

"מה? למה אריק?"

"הוא פשוט נראה לי כמו אריק. ובואי, זה לא שאת יותר טובה – את קראת לבאטוליץ' ליצ'י, ומה זה בכלל פרסדה?"

"זאת המילה העברית לקבוטו לפי דובר האקדמיה ללשון מיכאל אלבוים. מהמילים פרסה וקסדה."

"זה לא אותו אחד שמתעקש לתרגם דרקון כלטאה אפילו שיש שימוש במילה דרקון במקורות? חבית של דבש ודרקון כרוך עליה?"

"חשבתי שהמילה הייתה נחש במקרה ההוא."

"רק בתרגום! בכל מקרה, אני נשאר עם אריק בשבילו. מה שכן… את בטוחה שאת בסדר עם זה שאני תפסתי אותו? לא תרצי להפגיש אותו מחדש עם אמא שלו?"

משי חייכה. "זה רעיון יפה, אבל אני חושבת שהוא יהיה בידיים טובות יותר אצלך. בכל זאת אתה זה שהצליח להרגיע אותו, ונראה לי שהוא יעריך אותך מאוד אחרי זה. חוץ מזה, מי יודע – אולי יום אחד דרכינו יצטלבו בשנית והוא יזכה לפגוש שוב את ליצ'י."

"מה זאת או – איי!" יואב הרגיש לפתע כאב חד בזרועו הימנית. הוא הפשיל את השרוול וגילה כי הזרוע שלו מכוסה בחבורות ופצעים. "מה? אבל בקושי נפגעתי שם? איך נפצעתי כל כך הרבה?"

"לא יודעת, אבל נראה שגם כספי שלך פצוע לא מעט." ואכן, גם כספי היה מכוסה בלא מעט חבורות. "חכה, אני חושבת שיש לי משהו…" היא פשפשה בכיסה ושלפה משם בקבוקון עם נוזל לבנבן-שקוף. "א-הא! מיץ כרישה רפואית, היישר ממחוז סינו! אל תדאג, זה בכלל לא שורף." היא פתחה את הבקבוקון וטפטפה כמה טיפות לאורך הזרוע של יואב, והוא הופתע לראות את החבורות נעלמות מהר. משי טפטפה קצת גם על כספי וגם החבורות שלו התרפאו.

"תאמין או לא, לתרופה הזאת יש סיפור מעניין – אומרים כי הרופא האגדי מתקופת היסוי, אלק אורו, גילה אותה כילד לאחר מפגש עם זורואה היסויאני שריפא את רגלו הפצועה בדרך זו. ועוד בתקופה שבה בני אדם ופוקימונים היו מרוחקים. היית מאמין?"

"זה נשמע ממש –"

"ליאוווווווו!" נשמעה נהמה מאחוריהם. השניים הסתובבו כדי לגלות סליאאון זוהר נוהם לעברם, ומאחוריו אריאל חנניה כעוס למדי שנראה כאילו לפני רגע יצא מהמיטה (מה שכנראה באמת היה המצב), מאיר עליהם עם פנס הטלפון שלו.

"יואב יוזיפוביץ', מה – אתה – חושב – שאתה – עושה?!"

"אהה… מתאמן עד מאוחר, כמו שעניתי לך…"

"מתאמן עד מאוחר, הוא אומר לי! אני מתעורר באחת-עשרה בלילה ומגלה שעוד לא חזרת. אני שולח לך הודעה לברר איפה אתה, ואחרי עשר דקות תמימות שבהן אני מודאג מוות ואתה לא מגיב אני מקבל ממך את התשובה 'אני בסדר, מתאמן עד מאוחר'. אתה, שבחיים לא היה מוותר על שעות שינה נוספות, בטח שלא לפני משהו חשוב כמו מבחן או מכון! אז אני ממשיך לחכות שתחזור, כבר מגיעה השעה שתים-עשרה, ואתה לא חוזר. אני שוקל להעיר את אחותך ולעדכן אותה שאתה נעדר, אבל מחליט קודם ללכת לחפש אותך בעצמי. והנה אני מוצא אותך, מדבר אם איזו בחורה באמצע דרך 410, כששניכם חובשים משקפיים מוזרים. אז אני אתן לך עשרים שניות להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן!"

"הלכתי להתאמן ותקפו אותי זיפ-זיפים ומעדתי על משי זאת משי דרך אגב והיא הסבירה שיש ריצ'יליץ' שגורם לכל הפוקימונים בדרך לתקוף מאמנים וזה חלקית באשמתה ואז היא נתנה לי שטיפה רצינית לגבי שיטת הלחימה שלי אז שיניתי קצת אסטרטגיה והיה לי רעיון איך לטפל בבעיית ריצ'יליץ' וזה עבד וכספי למד גחלת ותפסתי את ריצ'יליץ' שקראתי לו אריק וגיליתי שאני פצוע למרות שבקושי הותקפתי אז היא נתנה לי נוזל שריפא את הפצעים ואז אתה הגעת." יואב התנשף.

"זה היה בשמונה-עשרה שניות, יפה לך," אמרה משי. "אבל כן, מה שהוא אמר. אני מניחה שאתה אריאל?"

אריאל הופתע. "איך את –"

"ניחוש מושכל. בכל מקרה, אל תהיה קשוח מדי על החבר שלך – היה לו לילה קשה. עכשיו, אם תסלחו לי, אני פה מהבוקר, והבעיה שבגללה הייתי פה נפתרה, אז אני מאמינה שהרווחתי ביושר את הזכות ללכת הביתה לישון. אז להתראות לכם, יואב, כספי, אריק, אריאל, סליאאון, תמסרו ד"ש גם לירדן ולנגביר שאני מנחשת שיש לה – מוח, שיגור!" ובתוך שניה משי נעלמה.

אריאל שפשף את עיניו. "אז… אתה רוצה להסביר לי בקצת יותר פרוט מה בדיוק קרה פה?"

"לא. אני לא חושב שאעשה זאת."

"למה לא?"

"אני אגיד לך למה לא – כי אני עייף מת. זה היה לילה ארוך, ונאלצתי להילחם בהרבה יותר קרבות מהמצופה בגלל שלא הייתי מסוגל לקחת אחריות על הטעויות שלי – מצטער על זה, דרך אגב. אז אני לא יודע מה איתך אחי, אבל אני הולך לישון."

"הוגן. אני גם מצטער. השלמנו?"

"השלמנו. אם אתה וירדן מתעוררים מחר לפני, אל תחכו לי עם המכון. אין סיבה שתצטרכו להמתין רק בגלל השטויות שלי."

"אין בעיה, אבל אני אגיד לה גם שאנחנו לא נותנים לך טיפים למכון אחרי שתתעורר."

"מקובל עליי. עכשיו בוא נחזור למרכז הפוקימונים ונתפוס חרופ רציני, הפעם בלי ויכוחים או בעיות."

"קדימה. אה, ואני חושב שאני חייב לך קרב, אבל בזה כבר נטפל מחר."

"מה? אבל כבר השלמנו, אני לא באמת מצפה –"

"אתה פשוט מפחד שתפסיד!"

"יש לי פוקימון אחד יותר משיש לך!"

אה, אמרנו בלי ויכוחים!"

"זה לא ויכוח, זה בסך הכל דיון!"

"שמענו עליך, שמענו."

"לילה טוב, אריאל."

"לילה טוב, יואב."

המשך יבוא