הרפתקה משונה למדי: פרק 6 – שוב המדחום עולה/דארת' מולגי

התקווה שלהם להגיע בחזרה לתל-אביב לפני הערב נגוזה כשמצאו את הכניסה לדרך 431 חסומה. שומר שעמד שם הסביר שהיו דיווחים על פוקימון פראי חזק במיוחד שמשתולל בדרך 1 ותוקף מאמנים מאז הלילה האחרון. כמה סיירי פוקימונים הוזעקו כדי לעזור לחלץ פצועים.

"אריק, זה קשור אליך איכשהו?" שאל יואב את הפוקימון שלו, אך הריצ'יליץ' הגיב בתנועת ראש שהייתה יכולה להתפרש כחיקוי של משיכת כתפיים.

"טוב, פוקימון או לא פוקימון, אנחנו שלושה מאמנים עם תג אחד כל אחד; נראה לי שאנחנו מספיק מוסמכים לעבור שם," טען אריאל בפני השומר.

"לא הייתי מציע לך להמר על זה," ענה לו השומר. "אם תלך למרכז הפוקימונים, אני בטוח שתשמע ו/או תראה מה הפוקימון הזה עשה לאנשים, ואז תחשוב שוב אם אתה רוצה להתעסק עם הדבר הזה."

בלית ברירה השלושה עשו את דרכם אל מרכז הפוקימונים, והמחזה שנגלה בפניהם לא היה נעים – מאמנים ופוקימונים מילאו את המרכז, כולם מכוסים בכוויות רציניות, ואחים ואחיות התרוצצו ברחבי החדר ועזרו לחבוש אותן. ברחבי המרכז היו מפוזרים ארגזים של מרפאי כוויות וגרגרי רוסט.

"אני מוכן להישבע שכל זה לא היה פה כשעזבתי למכון," אמר יואב, המום ממה שראה.

"היינו שם קצת פחות משעה… ובזמן הזה כל אלה הגיעו? לא נשמע לי מאוד מציאותי…" אמרה ירדן.

"הצד הקונספירסיסטי שלי כנראה היה אומר שהיקום נזכר באיחור שאם הפוקימון ההוא באמת תקף הרבה מאמנים מאז הלילה, הם מן הסתם היו מופיעים פה, אז הוא פשוט גרם להם להופיע כאן בפתאומיות כדי שנראה את זה ונקבל מושג לגבי מה הפוקימון מסוגל לעשות… אבל זה נשמע פחות כמו תיאוריה ויותר כמו כתיבה ממש גרועה של סיפור, מה גם שאני לא בטוח שקונספירסיסטי זאת מילה אמיתית," אמר אריאל. הוא ניגש לפצוע סמוך. "אז… אני מניח שפוקימון אש עשה לכולכם את זה. איזה פוקימון זה היה בדיוק?"

"בכנות? לאף אחד אין מושג," הוא השיב. "הלכתי בדרך עם טויפייפ שלי," הוא החווה אל עבר גליל נייר חרוך עם עיניים שריחף לידו, "כשפתאום הרגשנו את האוויר מתחמם באופן קיצוני. ראיתי לרגע דמות קטנה אפופת להבות… ואז פתאום הרגשתי כאב כאילו אני נשרף בחיים, ויכולתי לשמוע שגם טויפייפ צועק מכאבים. שנייה אחר כך הטמפרטורה חזרה להיות נורמלית והכאב נעלם כלעומת שבא, אבל אני וטוייפייפ היינו מכוסים כוויות. ועוד לסוגי תרבות אמורה להיות התנגדות לסוגי אש… אני לא יודע מה היה היצור הזה, אבל אין מצב שזה סתם פוקימון רגיל!"

"אני גם די בטוח שקפיצות החום הפתאומיות האלה גם גרמו לחלק מאיתנו להזיות קטנות," הוסיף מטופל אחר שישב קרוב. "כמה מהמטופלים פה, כולל אותי, סיפרו ששמעו קולות משונים שלא היה ברור אם הם של פוקימונים או בני אדם – והם היו לגמרי לבד באותו זמן. חלק גם ראו – בנוסף לדמות בלהבות, שכמעט בטוח שהיא אמיתית – גם כל מיני דמויות משונות, שנראו כאילו הן משנות צורה וצבע בלי סוף. ואז הגיע הכאב, נגמר שנייה אחר כך ביחד עם העלמות ההזיות, ונשארים עם כוויות."

"ולאף אחד פה לא היה פוקימון מים? אני בטוחה שזה היה פותר את הבעיות בקלות…" תהתה ירדן.

"אוהו, בהחלט היו," קראה מטופלת שלישי מקצה החדר, שלידו אייצ'טו-או. "ניסיתי לומר לו להשתמש במהלכי מים – אפילו בריקוד גשם – אבל היה נראה שהמים פשוט התאדו מהחום ברגע שזימן אותם! הוא היה חסר אונים!"

"את יודעת," אמר המטופל השני, "יש פוקימון עם יכולת מסוימת שמתאימה בדיוק לתיאור הזה."
"גבר, כולם יודעים את זה, אבל אם גראודון קדום היה מופיע באמצע הדרך, אני בטוח שהיה אפשר לשים לב לזה," אמר הראשון.

"מה לגבי אחרים עם פוקימוני אש? גם הם נכוו?" שאל יואב.

המטופלת החוותה לכיוון מטופל שישב בצד השני של החדר. נראה שהוא נכווה הרבה יותר קשה מהאחרים, אבל ליטוויק שעמד לידו היה בסדר גמור. "פוקימוני אש עדיין חסינים לכוויות בסופו של יום. הוא גם מתעקש שהכוויות הרציניות יותר לא אומרות שגם ליטוויק שלו תקף אותו, אבל בהחלט יש מקום להאמין שזה לא צירוף מקרים שזה שהשתמש בפוקימון אש בעצמו נכווה יותר מהאחרים."

"אז תנו לי לראות אם הבנתי נכון," סיכם אריאל. "יש שם פוקימון אש שמסוגל להעלות את הטמפרטורה סביבו באופן קיצוני כל כך שזה מזכיר את היכולת "ארץ שוממה", גורם לכוויות רציניות אבל מעלים את הכאב מהן ברגע שהוא מוריד את הטמפרטורה חזרה, לפעמים יכול לגרום להזיות, ואולי גם מתחזק יותר כשיש פוקימוני אש אחרים בסביבה?"

"משהו כזה," אישר המטופל הראשון. "אה, ועוד משהו – כמה מטופלים דיווחו שחלק מהחפצים שלהם נעלמו אחרי התקיפה. כאילו, רגע אחד הם היו שם, רגע אחרי זה לא."

"טוב, אולי אני לא מומחה גדול, ואולי אין לי תעודה רשמית בתחום, אבל אני חושב שיש לי הימור די בטוח לגבי הפושע…" אריאל הרים את הטלפון והראה תמונה של הוטוליפ. "אומרים שהוא מסוגל להשפיע ישירות על המוח של מי שהוא תוקף. יכול להיות שהוא השתמש בכוחות העל-חושיים שלו כדי לגרום לכולם לדמיין את העלייה בטמפרטורה ואת הכישלון של מתקפות המים – או שהוא פשוט מנע מהן להתממש בידיעה שהוא יהיה בחיסרון – וגם להרגיש כאב פתאומי שנעלם תוך רגע. זה אפילו יסביר את ההזיות. ולגבי ליטוויק, הוא כנראה פשוט ניצל את הקרבה למקור חום אחר כדי להעצים את התחושות! אני מניח שהוא ניצל את כל זה כדי לגנוב חפצים בזמן שהמאמנים חוו את כל זה."

המטופל השני הנהן. "נשמע לי הגיוני. רק שאלה – למה אתה בטוח שזה דווקא הוטוליפ ולא טדובלייז?"
"כי אם אנחנו הולכים להתמודד עם הדבר הזה, אני אעדיף שזאת תהיה האופציה החלשה יותר."

יואב בהה בו המום. "אנחנו? הולכים להתמודד? עם הדבר הזה? פספסת איכשהו את העובדה שכל מי שנתקל בו חטף כוויות קשות, במיוחד אם היו פוקימוני אש אחרים בסביבה?! בקבוקון מיץ הכרישה שלי קטן גם ככה, ואני מאוד לא מעוניין לבזבז את כולו על פציעות של שלושתנו מקרב אחד, במיוחד כשאני לא בדיוק יכול לחדש את המלאי!"

"אתה רואה אפשרות אחרת? אם מישהו לא יעצור אותו, אנשים ימשיכו להיפצע, ובמקרה לנו יש את הדרך הכי טובה להתמודד עם הכוויות האלה! וחוץ מזה, לא נצטרך לבזבז את כל הבקבוקון אם נשתדל למזער נזקים!"

"ואיך נעשה את זה בדיוק?" התערבה ירדן.

"בשביל לענות על זה, אני אצטרך לעשות בירור אחד אחרון…" אריאל ניגש אל מטופל שהיה לצידו טלי. נראה כי המטופל היה קצת פחות שרוף מהאחרים. "סליחה על השאלה, אבל ניסית להשתמש במתקפות קרח בזמן התקיפה?"

"האמת שכן, ולמרבה ההפתעה זה עבד. אבקת השלג של טלי הצליחה לצנן אותי קצת, אבל לא לגמרי. זה היה עד כדי כך חם, ואני יצאתי מזה עם כוויות פחותות אבל גם עם צינון." הוא הושיט יד לממחטה שהייתה לידו וקינח את אפו.

"תודה רבה לך." אריאל חזר אל האחרים. "יש אישור – אבקת השלג של איזי תוכל לעשות את העבודה. אני מאמין שהמשבים של כספי יוכלו גם הם לסייע."

יואב שקל את זה קצת, נאנח, ואז פנה אל אחותו. "אני בפנים אם את בפנים."

"מצוין, כי אני לגמרי בפנים. אז כמו שקפטן אמריקה אמר פעם… Let's go get that son of a bitch."

= = = = =

לאחר שערכו כמה בירורים נוספים וסידרו לעצמם אספקה של גרגרי רוסט ומרפאי כוויות, הם היו מוכנים לצאת לדרך – כמעט. אריאל התעקש שיחכו לשקיעה. כשיואב שאל אותו למה, הוא ענה, "אם אתה משגר זיקוקים, מתי יהיה קל יותר לראות אותם – ביום או בלילה? שד הלהבות שלנו עובד על אותו עיקרון. וחוץ מזה, אם נחכה שיחשיך זה ייתן לנו הזדמנות להשתמש באלה!" הוא חשף חמישה דאסק בולס. "אחד המטופלים נתן לי אותם כשהוא שמע שאנחנו הולכים לסדר את העניין. לתפוס את הוטוליפ התאורטי הזה ככל הנראה תהיה הדרך הכי טובה לטפל בבעיה, והכדורים האלה יעלו את הסיכוי שלנו משמעותית."

"זה יפה והכל, אבל הוא לא עלול פשוט להתיך את הכדורים, אם הוא מגיע לטמפרטורות כל כך גבוהות וגם אפוף בלהבות כל הזמן?" שאל יואב.

"נשרוף את הגשר הזה כשנגיע אליו," אמרה ירדן. "אגב, אני די בטוחה שזה לא שיבוש – פשוט הגרסה היותר אלימה של הפתגם, שבמקרה גם מתאימה לסיטואציה."

לאחר ששלחו להוריהם הודעה שהם כנראה יחזרו הביתה עד מחר, את השעות שהמתינו עד השקיעה העבירו השלושה בסיוע בטיפול בפצועים. יואב הרגיש קצת אשם שיש לו תרופת פלא שהוא לא יכול לחלוק עם כולם, אבל הזכיר לעצמו שהם צריכים אותה כדי להביס את הפוקימון ולמנוע קורבנות נוספים. אריק הוכיח את עצמו כשימושי ביותר, שכן המיקוד שלו אפשר למצוא את נקודות החבישה הכי טובות, והוא גם הצליח להרגיע כמה פוקימונים מבוהלים בעזרת קולו.

בסביבות שבע וחצי השמש התחילה לשקוע, והם יצאו לכיוון כניסת 431. הם קיוו שיצליחו לשכנע את השומר לתת להם לעבור בלי עיכובים מיותרים, אבל הופתעו למצוא שומר אחר במקומו, שנראה מאוד מודאג.
"קרה משהו?" שאל אותו יואב.

"חיים, השומר שהחלפתי, קיבל לפני שעה הודעה שצריכים תגבורת בדרך 1 והלך לסייע לסיירים, אבל הוא עדיין לא חזר ואני לא מצליח ליצור קשר עם הסיירים! אני חושש שהם נקלעו לצרה עם הפוקימון המשתולל. אני רוצה ללכת לעזור להם, אבל אף אחד לא בא להחליף אותי במשמרת!"

"אולי אנחנו יכולים לעזור? יש לנו כבר תוכנית להתמודד עם הפוקימון, אנחנו רק צריכים אישור מעבר," הציע אריאל.

"אני מניח שיש לזה תקדים לאור הנסיבות… רק תבטיחו לי שתיזהרו!" השומר פתח את המחסום.
"תודה! רק שאלה, הפוקימון מסתובב בחלק מסוים של הדרך?" שאלה ירדן.

"לפי הדיווחים הוא מסתובב בעיקר באזור הגשרים של דרך 1. באופן מפתיע גשרי העץ לא מראים אפילו סימנים קלים של התלקחות או חריכה."

"עוד נקודה לטובת תיאוריית 'הכל בראש' שלי…" מלמל לעצמו אריאל. "טוב, בואו נזוז!" הוא הוציא מהתיק תרסיס של דוחה פוקימונים וריסס אותו על שלושתם. "אם נמהר, ההשפעה תחזיק את כל 431. הפוקימונים של כולם מוכנים עם גרגרים?"

"חוץ מכספי מסיבות ברורות, כן," אישרה ירדן.

"אז קדימה לדרך! בואו נלך כולם, אבריבאדי –"

"אריאל, תסתום," השתיק אותו יואב.

הם נכנסו אל דרך 431. "בהצלחה," אמר להם השומר, וסגר את המחסום מאחוריהם.

= = = = =

עד שהגיעו אל המדרגות לגבעה של דרך 1, כבר החשיך לגמרי והם נאלצו להשתמש בפנסי הטלפונים, מה שאילץ את יואב להחזיר את כספי לכדור – פראי או לא, הוא עדיין שנא אור מלאכותי בלילה. עוד כשעלו במדרגות, הם הרגישו את האוויר סביבם מתחמם.

"נראה שאנחנו קרובים," אמר אריאל והוציא את איזי. "אקדח מים עלינו!" איזי השפריץ מים צוננים על כל אחד מהם.

"כדאי מאוד שזה לא יגרום לנו להיפותרמיה," רטן יואב.

"לא ננסה, לא נדע. אבקת שלג!" מהר מאוד הם כוסו באבקה קרה ולבנה. "זה אמור לשמש מסנן חום מספיק טוב. הוא כמובן לא יחזיק לנצח, אז אני מציע שנאתר את הפוקימון מהר ו-"

"מצאתי אותו!" קראה ירדן והצביעה ימינה. על גשר שנמצא כמה מטרים מהם היו שרועים ארבעה אנשים, כוויים ומעולפים; הם זיהו את השומר ביניהם. לצידם מה שנראה כמו כדור אש גדול מהלך. נראה כי היצור קלט אותם, ועכשיו הוא התחיל להתקדם לכיוונם. החום התחיל לעלות, והם יכלו להרגיש את השלג עליהם ניתך לאיטו.
"איזי! תנסה להשתמש עליו באקדח מים!"

איזי מילא את פיו מים, אבל כשניסה לפלוט אותם יצאו רק אדים. "נראה שכבר מאוחר מדי בשביל זה… נסה לצנן אותו במקום עם אבקת שלג!"

"סלי!" איזי השליך חופן אחר חופן של שלג על כדור האש, ובעוד שזה גרם לחום להפסיק לעלות, זה לא גרם לו להתחיל לרדת, כאילו מתחולל מאבק מתמשך בין האש לשלג.

"הוא יצטרך סיוע," אמר יואב. "אני מוציא את כספי."

"השתגעת?" קראה ירדן. "הוא רק יעלה את החום!"

"רק אם הוא יהיה קרוב מדי," השיב יואב. הוא החזיק בפוקדור של כספי בין אגודל לאצבע ימין, והתחיל לסובב אותו עם אצבע שמאל. אחרי כמה שניות הוא השליך את הכדור קדימה, וזה עף בסיבוב והוציא את כספי מאחורי כדור האש. הטמפרטורה באמת עלתה שוב, אבל לא בהרבה.

"כספי, תשמור מרחק סביר מהאש הזאת ותתקוף עם משבים מאחוריה!"

כספי החל להטיח בכנפיו, יוצר משבי רוח קלים שפגעו בפוקימון מאחור בתזמון מושלם עם אבקת השלג של איזי מלפנים. עם הזמן נראה שהחום מתחיל לרדת… אלא שאז ירדן שמה לב למשהו מוזר. "תגידו, זו רק אני או שהוא לא תוקף בחזרה?"

ובאמת, נראה שהפוקימון פשוט סופג את המכות, וכל הזמן הזה רק עומד במקום. לפתע הלהבות התפרצו וגדלו לגודל כפול, מתיכות את כל אבקת השלג. החום טיפס במהירות לטמפרטורה גבוהה ביותר, והשלושה החלו להזיע.

"טוב, התוכנית הזאת הלכה… אני מציעה שנכין את הגרגרים." כל אחד מהם שלף מכיסו גרגר רוסט ששמרו למקרה שהעניינים יסתבכו. הם ציפו לכאב… אך זה עדיין לא הגיע.

ואז יואב התחיל לראות משהו מוזר – הלהבות הכתומות פתאום התפרצו בשלל צבעים. "גם אתם רואים את זה?"
"רואים את מה?"

"אוי, נהדר, התחלתי להזות מהחום." איזי ניסה להשליך לעבר עוד חופן שלג, אך זה הפך למים והתאדה עוד לפני שהספיק להגיע אליו. יואב ניסה לעצום עיניים, אבל פשוט לא היה מסוגל – הוא נאלץ להמשיך לבהות באש הצבעונית. הוא התחיל לחשוב שהוא רואה דמויות לא ברורות בלהבות… להבה אחת התפתלה כמו נחש והחליפה צבעים, מכתום לוורוד לסגול לכחול ובחזרה. מולה התנחשלה להבה לבנה שסביבה להבות קטנות ששינו צבעים בלי הרף. פתאום הלהבה הלבנה הפכה זהובה, וכאילו תקפה את הלהבה המפותלת… ואז הגיע הכאב.

יואב רצה לצרוח, אבל שום קול לא יצא מפיו. הוא הרגיש כאילו כל גופו בוער. הוא היה מודע במעורפל לכך שגם אריאל וירדן סובלים מכאב דומה. בקושי רב הוא קירב את הגרגר אל פיו ונגס בו. הטעם היה כמו של תות קפוא – כאילו בדיוק לקח שלוק משייק תותים עם הרבה קרח. קור החל להתפשט בגופו, אך הכאב נמשך ונעשה בלתי נסבל. הלהבות בהקו בעוצה רבה כל כך שהוא סונוור…

= = = = =

ואז הלהבות נעלמו, והכאב איתן. החום ירד, ועכשיו הקור שמילא את גופו של יואב הורגש הרבה יותר. הוא גם הרגיש שהוא יכול לדבר שוב. "ירדן? אריאל? את-ת-תם בסדר?"

"כ-כן…" נשמע קולה של אחותו. "ל-לא אמרו לי שהגרגר הזה כל-כך קר!"

"ב-בכל זאת קראו לו פ-פעם גרגר קרח בג'וטו," אמר אריאל. "למ-מישהו יש כ-כוויות?"

"ק-קצת קשה לבדוק, הייתי אומ-מרת," השיבה ירדן. אז יואב קלט שהם נמצאים בחושך מוחלט – לא רק הלהבות נעלמו, אלא גם הטלפונים שלהם.

"כ-כספי, אתה שם?" "קו!" "ת-תשתמש בגחלת!" "היט!" כדור אש קטנטן הפיץ אור שחשף את כספי – שאיזן את הגחלת על אפו, ואת איזי – לא פצוע הודות לגרגר שלו – עומדים קרוב אליהם, וגם הפיץ חום שהספיק כדי להפשיר אותם. הם גם יכלו לראות שהיו עליהם רק כוויות ספורות – נראה שמהעטה והגרגרים עשו את העבודה.

"טוב, מה עושים עכשיו?" שאל אריאל.

"הפוקימון בטוח לא התרחק. אולי כספי יוכל למשוך אותו לכאן עם האש שלו. אני רק מקווה שהטלפונים שלנו לא הפכו לשלוליות…"

"אם באמת נצליח למצוא אותו שוב, אני מציעה שנשתמש גם בפזית ובאריק הפעם," אמרה ירדן.

יואב פנה אליה מבולבל. "למה? הוא יצלה אותם תוך שניות!"

"אז זהו, שאני לא בטוחה. ראיתם איך הוא לא ניסה לתקוף את איזי וכספי ישירות, אלא רק המשיך לנסות להתחמם? לא נשמע לי הגיוני שאין לו מתקפות שהיו פועלות נגדם – לכל הפחות בטח היו לו מתקפות אש שעושות נזק, וגם אם זה לא היה מאוד אפקטיבי נגדם זה היה יכול לפחות לעזור עם השלג. מה אם משום מה הוא לא יכול להשתמש ישירות במתקפות אש, כי הן הופכות ללהבות האלה שמקיפות אותו ומפיצות את החום? פזית ואריק יוכלו לעזור לבדוק את התיאוריה הזאת."

"אין בעיה. אבל נראה לי שכדאי שנרחיק את הקרב מארבעת אלה –" יואב החווה אל האנשים מחוסרי ההכרה – "שלא ייפגעו עוד יותר. אולי נעבור –"

פתאום הם שמעו צליל שאין לטעות בו – זמזום של טלפון. הוא לא הגיע מאחד מהם, או מארבעת המעולפים, אלא מתחתם.

"אני חושב שזה הגיע מתחת הגשר," אמר אריאל. "חושבים ששם נמצא אותו?"

כאילו על פי סימן, להבות פרצו מתחת לגשר והחום החל לעלות שוב. הקרשים אכן לא נראו כאילו הם מושפעים מהאש, אבל לא היה אפשר לומר את אותו דבר לגבי חיים והסיירים. "אנחנו צריכים להוציא אותם מטווח האש – משחק מילים לא מכוון," אמר אריאל. ירדן הנהנה והוציאה את פזית, בזמן שיואב הוציא את אריק. לאחר חלוקת פקודות מהירה, שלושת המאמנים דחפו את הארבעה בזה אחר זה אל קצה הגשר, והשעינו אותם על סלעים קרובים.

"יורדים?" שאל יואב.

"אני מציעה שקודם אני ואתה נרד עם פזית ואריק לבדוק את התיאוריה שלי. אחרי זה נקרא לאריאל אם יהיה צורך, ואת כספי נשמור כמוצא אחרון." יואב הנהן.

"תיזהרו שם," אמר אריאל.

התאומים ירדו בזהירות במדרגות והתקדמו אל עבר הלהבות, עם אריק ופזית לצידם. ככל שהתקרבו, כך נהיה להם חם יותר. לבסוף הם הגיעו אל כדור האש. היה קשה לומר מה קדימה ומה אחורה אצלו, אבל היה נראה שהוא לא שם לב אליהם. מאחוריו היה ניתן לראות ערימה של כל מיני חפצים גנובים, עם הטלפונים שלהם בראשה.

"פזית, זרעי יניקה," לחשה ירדן. פזית השליכה חופן זרעים אל עבר הפוקימון. אלה התלקחו והפכו לאפר כמעט מיד, אבל בהחלט משכו את תשומת ליבו. הוא הסתובב לעברם, ויואב קלט שקווי המתאר שלו היו מעט ברורים יותר – זה היה יצור חייתי, וקטן בהרבה משציפה – גובהו לא עלה על מטר. עם זאת, עדיין היה קשה לומר איזה פוקימון זה היה בדיוק. נראה שהוא בוחן את הפוקימונים שמולו.

"אוי לא, איזה טיפשים אנחנו, הבאנו פוקימון עשב ופוקימון חרק לקרב עם פוקימון אש," אמרה ירדן בנימה לא מאוד משכנעת. "אני מקווה שהוא לא ישתמש עליהם במתקפה מסוג אש, כי אז לא יהיה לנו שום סיכוי!"

למרבה ההפתעה, נראה שהפסיכולוגיה ההפוכה עובדת על הפוקימון הבוער. היה ממש אפשר לראות אותו פותח את פיו, כאילו מתכונן לפלוט גחלת – אך במקום זה הלהבות גדלו שוב. "פייייייייייייייייייי!!!!!!!!"

"נראה שהתיאוריה שלך הייתה נכונה. מה הצעד הבא?" שאל יואב, אבל ירדן התעלמה ממנו.

"זה נשמע כאילו… הוא סובל? ורגע, פי…"

"אה… ירדן? הטמפרטורות מתחילו מאוד לעלות כאן," אמר יואב והחל לסגת מהלהבות.

ירדן הסתובבה אליו. "יש לך משהו שיכול לנצוץ? או שנראה בעל ערך?"

"אממ… הבקבוקון? אבל מה את –"

"אני צריכה שתיתן לי אותו. ותקרא לכספי."

"מה?! למה?! ירדן, אני חושב שאת מתחילה להזות, כדאי שתתרחקי –"

"פשוט תסמוך עליי ותקרא לו לפה!" ירדן התקדמה לעבר יואב, פתחה לו את התיק והוציאה משם את בקבוקון התרופה. "נו כבר!"

"בסדר, בסדר! כספי, בוא לפה!" העטלף הכסוף ריחף מלמעלה אליהם, והחום עלה באופן משמעותי. ליואב היה ברור שלא יעבור הרבה זמן עד שהכאב יחזור. בינתיים, ירדן לקחה מפזית את גרגר הרוסט שלה והושיטה אותו ליואב. "תן לכספי להחזיק אותו, ותגיד לו להקשיב לפקודות שלי לדקה!"

"מה? מה בדיוק את מתכננת?!"

"אמרתי לך לסמוך עליי, לא?"

"נו, טוב!" הוא נתן את הגרגר לכספי. "אני צריך שתציית לפקודות של ירדן עכשיו!" "קו!"

ירדן נתנה לפזית להחזיק את הבקבוקון בפיה. "עכשיו, פזית, תיעמדי ישר מול הלהבות! כספי, תעמוד מאחוריה בלי לזוז!"

פזית נעמדה מול האש, ובקבוקון הזכוכית נצץ באור הלהבות. כספי נחת מאחוריה. הפוקימון נראה מתעניין בבקבוקון.

"שתיים…"

הפוקימון ירד על ארבע, כאילו מתכונן לזנק.

"אחת…"

הפוקימון זינק, ובאותו רגע ירדן צעקה "פזית, תחמקי!"

פזית זזה הצידה, והפוקימון התנגש בכספי והעיף אותו אחורה. נראה כי במהלך ההתנגשות הפוקימון חטף לכספי את גרגר הרוסט, ועכשיו הביט בו בעניין. הטמפרטורה כמעט הגיע לגובה בלתי סביל.

"קדימה… רגע האמת…"

הפוקימון הביט בגרגר רגע נוסף, ואז הכניס אותו לפיו ונגס בו.

באותו רגע הלהבות כבו כמעט כליל והטמפרטורה חזרה להיות נורמלית. במקום בו עד לפני רגע עמד יצור אפוף להבות היה כעת פירקון מבולבל עם זנב בוער באור חלש. פזית החזירה את הבקבוקון ליואב.

= = = = =

"הא, אני לחלוטין טעיתי בהשערה שלי," אמר אריאל כשירד אליהם.

ירדן פנתה אל הפירקון. "אתה מנסה לפלוט אש אבל בטעות רק מבעיר את עצמך, נכון?"

"פיר…" ענה הפוקימון בעצב.

"אחת היכולות של פירקון היא אש בזק. יכול להיות שהוא איכשהו הפעיל אותה מהמתקפות של עצמו?" הציע אריאל.

"נראה ככה. היי, תרצה שאנסה לעזור לך לשלוט באש שלך?"

"קון!

"אוקיי. שניכם, תתפסו מרחק. יואב, תחזיר את כספי לכדור. אריאל, תהיה מוכן עם איזי למקרה שדברים יצאו משליטה."

"אני חושב שאלך לבדוק אם הם בסדר שם למעלה," אמר יואב והלך אל עבר המדרגות, מחזיר את כספי לכדור תוך כדי.

"אוקיי, פירקון. אתה רואה את הסלע הזה שם? תנסה להשתמש בגחלת כדי לפגוע בו."

פירקון הנהן והסתובב לעבר הסלע. הוא פתח את פיו… ושוב התלקח.

ירדן לא נבהלה. "אוקיי, אתה יודע במקרה את המהלך נהמה?" פירקון הנהן.

"טוב, אני רוצה שתנהם על הסלע הזה, ותוך כדי תנסה למקד את כל האש שלך בגרון. תנסה לקחת נשימה עמוקה קודם."

פירקון הנהן ולקח נשימה עמוקה. היה ניתן לראות שהלהבות מתחילות להיחלש, ואז…
"קווווווון!" הוא נהם אל עבר הסלע, וגחלת קטנה נפלטה מפיו. הלהבות סביב גופו כבו.

"יפה מאוד! עכשיו תנסה לחזור על זה כמה פעמים."

אחרי כמה מחזורים של התלקחות, נשימה ונהמה, פירקון הצליח לייצר גחלת גדולה מספיק. נראה שזה שימח אותו. "קון! קון!"

"כל הכבוד! עכשיו כשאתה יכול לשלות בלהבות שלך, תוכל לשלוט בחום שאתה מפיק ולא לגרום לאחרים כוויות קשות! ועל הדרך, אולי כדאי שתפסיק לנסות לגנוב כל דבר בוהק שאתה רואה. זה לא יהיה משהו למוניטין שלך."

"פירפירפיר," השיב הפירקון במה שנשמע כמו צחקוק. ואז הוא הושיט לירדן את הגרגר החצי נגוס.

"אה, לא תודה, אתה יכול לגמור אותו. לי יש משהו משלי… מה שמזכיר לי, יואב, מה קורה?"

"הם מתחילים להתעורר!" קרא יואב מלמעלה. "טפטפתי עליהם קצת מהתרופה – לא בשביל ריפוי מלא, רק להקל עליהם. אני עוד רגע יורד בשביל לתת גם לכם!"

"מעולה!" השיבה ירדן, וניגשה על ערמת החפצים. פירקון לא עצר בעדה מלקחת את הטלפון שלה, ואפילו הגיש לה את שני האחרים.

"אני חושב שהוא ממש מחבב אותך," צחק אריאל. הוא הוציא את אחד מהדאסק בולס והושיט לה אותו. "לא נראה לי שהוא יתנגד, במיוחד אם להמשיך לחיות פה כנראה יכלול להיתקל בלא מעט אנשים שינטרו לו טינה."

ירדן לקחה את הכדור וקירבה אותו אל פירקון, נועצת בו מבט שואל. הוא הנהן, והיא הצמידה את הכפתור למצחו. הכדור נפתח ושאב את הפוקימון פנימה, זע שלוש פעמים ובסוף הוציא כוכבים. "אנחנו הולכים להיות צוות לעניין, להט."

"להט? ברצינות? זה הכי טוב שיש לך?" אמר יואב שירד עם התרופה. השומר חיים הלך מאחוריו.

"תתמודד. אפשר את נוזל הקסם כבר?!" יואב הושיט לה את הבקבוקון ולקח ממנה את הטלפון. היא טפטפה ממנו על האזורים הפצועים, ואז הושיטה אותו לאריאל ביחד אם הטלפון. גם לאחר שאריאל ריפא את עצמו, הנוזל אפילו לא ירד מתחת לחצי. נראה שאין להם סיבה לחשוש שיגמר בקרוב.

חיים ניגש אל ערמת החפצים ושלף משם מכשיר קשר. "כאן חיים, הבעיה טופלה, מבקש סיוע בחילוץ הסיירים ובהעברת החפצים. עבור." כעבור שנייה נשמע מהמכשיר קולו של השומר השני, "קיבלתי, בדרך."

הוא הסתובב אל הילדים. "תודה רבה לכם, הצלתם אותי וגם רבים אחרים."

"זה יפה והכל," אמר יואב, "אבל ממש מתחשק לי לתפוס חרופ ותל-אביב ממש מעבר לפינה. אז אני מציע שפשוט נלך הביתה."

"מסכים," אמר אריאל. "להתראות, מר חיים, ולילה טוב."

"גם לכם, ושוב – תודה."

"בשמחה, תבוא כל יום אבל לא באמת כי יש לנו דברים אחרים על הראש," אמרה ירדן, והם החלו בהליכה לביתם.

= = = = =

ירדן שמחה להימצא שוב במיטה שלה בבית. למרבה המזל סנופי לא התעורר כשהיא ויואב נכנסו עם המפתח, והיא דאגה להשאיר פתק כדי ליידע את הוריהם שהם חזרו למקרה שההורים יקומו מחר לפניהם. אחרי יום ארוך כזה היא ציפתה להירדם תוך שניות, אבל מחשבות לגבי השותף החדש שלה הפריעו לה להירדם.

'אף פעם לא שמעתי על מצב של פוקימון שהפעיל את היכולת סופגת הסוגים של עצמו… יכול להיות שמשהו לא בסדר עם להט? ולמה הבעיות שלו התחילו רק בלילה שעבר?'

היא החליטה שהשאלות האלה יכולות לחכות למחר. כרגע היא רק רצתה לישון…

המשך יבוא

= = = = =

הודעה חשובה מהכותב

היי כולם, כאן עדו/נקרוזמאן/דארת' מולגי, הבחור שכותב לכם את הסיפור הזה. נהניתי בחו"ל, תודה ששאלתם. לאחר שיקולים מסוימים, החלטתי להכריז באופן רשמי על מה שמתוכנן לסיפור מבחינת הפרסום באתר. כמו "הסייר" של טל (שאם לא קראתם אותו עדיין, מה אתם עושים, רוצו לקרוא אותו ברגע שתסיימו את הפרק הזה), גם הסיפור הזה יהיה מחולק לכמה חלקים – ארבעה, ליתר דיוק. החלק הראשון, שבו אנחנו נמצאים כרגע, הוא "סאגת המרכז" ויסתיים לאחר המכון הרביעי (סביבות פרק 16, כנראה); חלק 2, "סאגת הדרום", יהיה עד קצת אחרי המכון השביעי; חלק 3, "סאגת הצפון", יהיה עד קצת אחרי המכון העשירי ויענה על לא מעט שאלות; וחלק 4, ששמו יישאר חסוי עד לרגע הנכון (אבל כן אגלה שהשם שונה מאוד משלושת האחרים), יחתום את הסיפור. מספר הפרקים בכל חלק כנראה לא יהיה קבוע, אך בממוצע כנראה יהיה בין עשרה לעשרים. משך ההפסקות בין החלקים יהיה תלוי בעיקר בי, ויוכרז באופן רשמי בסוף כל חלק.

תודה רבה לכל מי שקורא את הסיפור ונהנה ממנו!