הרפתקה משונה למדי: פרק 2 – על הדבש ועל העוקץ / דארת' מולגי

השלושה נכנסו לדירה, והופתעו למצוא אותה חשוכה. ירדן ניגשה למתג האור והדליקה אותו, ובאותו רגע נשמעה מאחוריה צעקת "מזל טוב!" שהבהילה אותה. היא הסתובבה תוך כדי ניסיון להסדיר את הנשימה, וגילתה את ההורים שלה ושל יואב – ביחד עם מיכל, אמא של אריאל – עומדים מאחורי הספה בסלון, כשאריאל בוהה בהם בפרצוף שנע בין הפתעה לתסכול.

"אמא, מה את עושה פה?"

"אסור לי לחגוג את היציאה של הבן שלי למסע פוקימונים ביחד עם החברים הכי טובים שלו?" השיבה מיכל.

אריאל נאנח, בידיעה שעכשיו יהיה חייב לספר לה על מה שקרה. אמא שלו ידועה בתור דאגנית, ולשמוע על התקרית שנייה לפני שהוא יוצא למסע עלול להלחיץ אותה בטירוף ואפילו לגרום לה למנוע ממנו ללכת.

התאומים, לעומת זאת, נהנו מההפתעה. "תודה אמא, תודה אב-" התודה של יואב נקטעה באמצע כשמשהו כחול וגדול התנפל עליו בליקוקים. "היי, סנופי," צחקה ירדן בזמן שיואב ניסה להוריד את סנופקור המחמד שלהם ממנו. למרבה המזל, הוא ירד ברגע שראה את שלושת ההתחלתיים ורץ לעברם, מתנגש בפזית בטעות.

ההורים הסתכלו בפעם הראשונה על ההתחלתיים. "או אה, אז זה באמת נכון," התפעלה רינה, אמא של התאומים, "שלושה התחלתיים זוהרים. כנראה שהמזל ממש שיחק לכם!"

"מה זאת אומרת 'זה באמת נכון'? ידעתם על זה מראש?" שאל יואב בבלבול בזמן שקם מהרצפה.

"לא – זאת אומרת – כן, בערך," הודה יונתן. "לא ידענו מראש, אבל קצת לפני שחזרתם שמענו ש-"

"אה," אמר אריאל, מבין לאן זה הולך. "שוקי."

"אכן כן," אישרה רינה.

שוקי היה הרכלן (או אולי "מלשן" יהיה יותר נכון) של תל-אביב. השמועה אומרת שבמקור היה פושע, עד שנעצר על ידי ציפורה לפני קצת פחות משנה. מאז היא באופן מפתיע החלה להעסיק אותו אצלה במשטרה, כנראה מפני ששום תקרית לא חומקת מאוזניו. משהו חשוד קורה, שוקי ידע את זה, ויידע את הגורמים המתאימים. דווקא היה נראה שתקרית חמש הדקות לא הגיעה אליו, כי כשהגיעו לספר לציפורה מה קרה היא לא ידעה מראש, אבל עכשיו הם סיפרו לציפורה כך שהוא מן הסתם כבר יודע מזה. מה שאומר…

כאילו כדי לאשר את חששותיו של אריאל, מיכל אמרה, "טוב, מישהו רוצה עוגה? הכנתי עוגת דבש ממתכון חדש שמצאתי, ואתם יודעים, אומרים שדבש עוזר לשפר את החשיבה, ואפילו את הזיכרון…" היא אמרה את המילה האחרונה באופן איטי שהבהיר שהשימוש בה היה מאוד מכוון.

"אז גם על זה שוקי סיפר לכם?" שאלה ירדן. "לפחות זה חוסך לנו לספר לכם…"

"לא, האמת שציפורה בעצמה סיפרה לנו. כנראה היא ידעה שזה עניין רגיש, וכשהיא רוצה היא יכולה להסתיר דברים אפילו משוקי. אתם בטוחים שאתם בסדר?"

"כן, כן, אין צורך לדאוג," אמר אריאל מהר.

"ארי, ברור שאנחנו נדאג. גם אתה היית דואג אם היית במקומנו. אבל אני עדיין יודעת שאתה יכול לדאוג לעצמך, וגם אם לא – שני אלה ידאגו לך, כמו שאני בטוחה שאתה תדאג להם. אני לא מתכוונת למנוע ממך להגשים חלום!" מיכל חיבקה את אריאל חזק, אבל שחררה כשראתה שהיא מוחצת אותו.

"תודה, אמא," אמר אריאל. "אני אשתדל להתקשר מדי פעם, כדי שתוכלי לדעת שאנחנו בסדר."

"אם כי אולי כדאי שתשמור את הטלפון שלך בשקית אטומה למים או משהו," ציינה ירדן. "בתור מי שגדלו עם פוקימון מים, אני ויואב יכולים להבטיח לך שאיזי עלול לגרום להרבה בעיות רטובות."

זה הוציא צחקוק מאריאל. "אם נחזור לשאלה המקורית – כן, אנחנו נשמח לעוגה."

"אני מקדים אותך בהרבה!" קרא יואב מהמטבח, שם הוא כבר הספיק לקחת לעצמו פרוסת עוגה עבה במיוחד.

"הוא אף פעם לא משתנה כשזה נוגע לאוכל, אה?"
"אף פעם," הסכימה ירדן, ושניהם הלכו אל המטבח לקחת מהעוגה.

= = = = =

"לא חשבתי שהיום הזה יגיע, אבל נראה שמצאנו זללן גדול יותר ממני," אמר יואב כשכספי גמר את הצלחת השלישית שלו של מזון פוקימונים. הפוקידע שלו הראה שהטבע של קוהיט שלו הוא אמיץ, וזה אישר זאת בכך שזלל אוכל חריף ועוד ביקש תוספת כל פעם. פזית, לעומת זאת, הייתה ההפך הגמור – הססנית. היא אהבה אוכל מתוק, וגמרה אותו מהר מאוד, אך נראה ששבעה מצלחת אחת – ואולי פשוט התביישה לבקש תוספת, או שהפרעות מזוחל מסוים גרמו לה לאבד את התאבון. איזי היה שובב; הוא העדיף אוכל חמוץ, וכשגמר אותו התחיל לקפץ ברחבי המטבח ואפילו להתנגח עם פזית, שלא נהנתה במיוחד מהעניין – במיוחד לא כשסנופי הצטרף אליו עם השפרצות מים מכוונות, אם כי צווחה מהירה מכספי גרמה לשניהם להפסיק. בינתיים, השלישייה והוריהם גמרו את העוגה (למרבה הצער לא הייתה התקדמות בנוגע לבעיית הזיכרון, אבל מיכל אמרה שיתנו לזה זמן).

"טוב, ארזנו לכם את התיקים," אמרה רינה. "בכל אחד יש בגדים, מים, אוכל, ציוד מחנאות למקרה הצורך, פוקדורים, שיקויי ריפוי, דוחי פוקימונים ומזומן. צריך עוד משהו?"

"לא," ענתה ירדן, "אני חושבת שזה יספיק. תודה רבה לכולכם!"

"נראה לי שזה זמן טוב להיפרד," אמר יואב, "אם אנחנו רוצים להגיע לעיר הבאה לפני שהשמש תשקע. ואם כבר מדברים, מה תהיה העיר הבאה?"

"אם אני יכול לתת לכם הצעת מסע," הציע יונתן, "תלכו קודם לכיוון רחובות ותנסו את המכון שם – הוא אמור להיות המכון הטוב ביותר להתחיל בו בשביל מאמנים מתחילים."

"לשם שינוי," גיחך אריאל. כולם זכרו את אימתו של מנהיג המכון האחרון של רחובות, שהיה כעת בסיבוב הופעות בחו"ל.

"כן, כן, אבל הכל לטובה. אני גם מציע שתשתדלו להימנע מפוקימונים פראיים בדרכים 1 ו431 לפני שיש לכם לפחות תג אחד – הפוקימונים בדרכים האלה כמובן חלשים יחסית לשאר הארץ, ועדיין לא מומלץ להתעמת איתם כל כך מהר. אם תרצו להתארגן על פוקימונים נוספים לפני המכון, דרך 410 היא המקום בשבילכם."

"קיבלנו," אמרה ירדן. "תודה, אבא!"

יונתן ורינה חיבקו את התאומים, מיכל ואריאל הצטרפו לחיבוק ולבסוף גם הפוקימונים נדחקו פנימה.

= = = = =

הם הגיעו למרכז הפוקימונים ברחובות בסביבות עשר, ומיהרו לרפא את הפוקימונים שלהם ולהזמין שני חדרים ללילה. אחרי שירדן הלכה לכיוון חדרה והבנים התחילו ללכת לשלהם, אריאל שאל את יואב, "אז מה בדיוק קרה שם?"

"מה בדיוק קרה איפה?"

"אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוון – הקרב הראשון שלך."

אומנם הם השתמשו בדוחי פוקימונים כדי להימנע מפוקימונים פראיים בדרך לפי הצעתו של יונתן, אבל קרבות מאמן היו סיפור אחר. למרבה המזל, יש לא מעט יתרונות להליכה בקבוצה כמאמנים: הם יכולים לפצל את הקרבות ביניהם, ככה שאף אחד מהם לא יטריח את הפוקימון שלו יותר מדי, וכתוצאה מכך יאלץ להשתמש בחפצי ריפוי שעשויים להיות שימושיים יותר לפעם אחרת; אם אחד מהם מפסיד בקרב, האחרים יכולים ללמוד מהטעויות שלו ולנסות אסטרטגיות שונות (שיטה שהם בהחלט התכוונו לנצל במכונים); ובמקרה של אריאל, זה נתן לו הזדמנות לבחון את סגנונות הקרב של שני האחרים.

את המאמן הראשון שפגשו בדרך 1 יואב החליט לקחת. למאמן היה ציזומי, מה שכמובן שם אותו בנחיתות סוגית עם כספי, במיוחד שהמתקפות היחידות שלו היו שריטה וצווחה, אך הוא היה בטוח שיהיה בסדר גמור. הקרב בפועל הראה אחרת.

ציזומי הקיף את כספי בסיבובים מהירים, לא נותן לו זמן להגיב, ומדי פעם תקף עם הלם רעם. יואב, מצידו, אפילו לא אמר לכספי לנסות להתחמק – רק לתקוף שוב ושוב עם שריטה. כספי היה איטי בהרבה מציזומי והתקשה לפגוע בו, ובו בזמן נפגע הרבה מציזומי שעבר למתקפות מהירות. בשנייה האחרונה כספי הצליח לגרום מספיק נזק לציזומי כדי לעלף אותו, אך הוא עצמו היה פצוע קשה על סף עילפון. את הקרבות הבאים רק אריאל וירדן לקחו.

"אני באמת לא מצליח להבין – למה לא אמרת לו להתחמק? או לפחות להשתמש בצווחה כדי שיוכל להכות יותר חזק? ראית איך אחותך נלחמה כשלה היה חיסרון סוגי – היא השתמשה במבט כדי להחליש את ההגנות של הזיפ-זיפ ההוא תוך כדי התחמקות, ואז סיימה אותו עם בערך שלוש חבטות מפזית. אתה לעומת זאת פשוט הולך על מאה אחוז התקפה בלתי פוסקת, פועל לפני שאתה חושב, ואפילו לא מנסה לאפשר לפוקימון שלך להקל על עצמו. מה הקטע?!"

"טוב, סליחה באמת, מר חכמולוג," רטן יואב כשהם נכנסו לחדר והתיישב על אחת המיטות. לפעמים ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. לא כולם רוצים לתת לפוקימון שלהם להתחמק ממתקפות במשך דקה שלמה כדי להתיש את היריב, בניגוד למישהו כאן!"

"זה לא היה כדי להתיש אותם; זה היה כדי למצוא נקודת תורפה! ראית בעצמך שהנגיחות של איזי עבדו טוב יותר כשהוא תקף את הגראסקט ההוא מאחור!"

"כן, כן, שמענו. אולי אתה בסדר עם לקחת את הזמן, אבל אני מעוניין לגמור את הקרב כמה שיותר מהר."

"על חשבון הפוקימון שלך?"

"בשביל זה יש חפצי ריפוי, לא?"

"איך אתה יכול לתת לו להיפצע כל כך, כשזה בר מניעה?"

"זה קרב, אריאל! כמובן שייפצעו בו, לפעמים יותר ולפעמים פחות! ככה זה בחיים!"

"אני בספק שכספי חושב ככה!"

"אז בוא תבדוק." יואב הוציא את כספי מהכדור שלו, וזה נכנס לתנוחת קרב. "או שאתה מפחד?"

"חוקי מרכזי הפוקימונים אוסרים על קרבות בתוך המרכז, למקרה ששכחת!"

"אז למה שלא ניקח את זה החוצה, אה?

"אני אגיד לך למה לא – כי אני עייף מת! זה היה יום ארוך, ונאלצתי להילחם ביותר קרבות מהמצופה בגלל חוסר היכולת שלך. אז אני לא יודע מה איתך אחי, אבל אני הולך לישון! מצידי אתה מוזמן ללכת להתגושש עם החרקים של דרך 410 או משהו."

"אולי באמת!" יואב קם מהמיטה ויצא מהחדר עם כספי בעקבותיו, אבל לפני שהלך עצר במקום, הסתובב ואמר, "לילה טוב, אריאל."

אריאל נאנח. "לילה טוב, יואב."

= = = = =

"פועל לפני שאני חושב… אני אראה לו מי פועל לפני שהוא חושב." יואב הלך בעשב של דרך 410 כשפנס הטלפון שלו משמש לאור, וכספי מרחף לצידו. "אתה מסכים איתי, נכון, כספי?"

"קו," השיב כספי בנימה שלא הסגירה מה בדיוק הוא חושב.

"תקשיב, היית מעולה בקרב ההוא. הסיכויים היו נגדך, ועדיין הצלחת לנצח. תאמין לי שאני שמח שבחרתי בך, גם אם אני לא זוכר איך –" הוא נעצר. "רגע, יכול להיות שאתה כן זוכר מה קרה כשבחרתי אותך?"

"קוהי," כספי הניד בראשו לשלילה, עם פנים קצת נפולות. הוא ניסה שוב לבצע תרגילי אקרובטיקה כדי לשמח את עצמו, וכרגיל נחת על הקרקע.

יואב צחקק. "זה בסדר, חמוד. ואני מבטיח לך, ברגע שאני משיג TM של אקרובטיקה אני אלמד אותך את המתקפה, ואתה תהיה האקרובט הכי טוב בישראל!" זה עודד את כספי, והוא חזר לרחף.

"טוב, עכשיו לעניין שלשמו יצאנו לפה בשעה כל כך מאוחרת – מה דעתך להתאמן קצת לקראת המכון מחר?"

"היט! היט!"

"ככה חשבתי. בוא נמצא כמה גראסקטים ו –"

"זיפ," נשמע ציוץ מאחוריו.

"או זיפ-זיפ. קשה יותר, אבל גם עובד. איך אומרים, הולכים על הקצה!" יואב הסתובב וגילה שהם הולכים על קצה קיצוני מאוד.

"זיייייפ-זיייייפ-זיפ-זיפ! זיפ-זיפ! זיפ-זיייייפ-זיייייפ-זיפ!" היו הקולות שארבעה זיפ-זיפים שונים ועצבניים למדי השמיעו.

"אהה… היי, זיפ-זיפים, אחנו לא רוצים לעשות בעיות, אז אם תוכלו רק לתת לנו לעבור פה בלי לתקוף, אנחנו נודה לכם."

הזיפ-זיפים, בתגובה, התחילו לטעון את עצמם במטען חשמלי.

"אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל… תחמוווווווווווווווק!"

ארבעת הזיפ-זיפים תקפו ביחד עם ניצוץ, ועל אף מאמציו כספי נפגע מאחד מהם והחל ליפול, אבל יואב החזיר אותו לכדור בשנייה האחרונה.

"טוב, הנה, הקוהיט כבר לא פה, אתם יכולים להירגע…"

"זיייייפ-זיפ-זיפ! זיפ-זיפ! זיפ!" ארבעת הציפורים החלו לטעון מטען חשמלי נוסף.

"אויש, אתם צוחקים עליי!" הוא התחיל לרוץ כשהפוקימונים החשמליים עפים לעברו, טעונים ועצבניים. לרגע הוא חשב שיצליח להתחמק מהם, אלא שבאותו רגע מעד על משהו ששכב על האדמה ונפל עם הפנים לקרקע. "אאו…"

"ששש! תהיה בשקט ותכבה את הפנס הזה!"

"מה – מי –"

"נו כבר!"

יואב כיבה את הפנס של הטלפון, וראה להפתעתו כי רודפיו המעופפים התפזרו. "אירוני שליצורים חשמליים יש בעיה עם אור," הוא לחש, וניסה להסתובב כדי לראות על מה – או בעצם, מי – הוא מעד, אבל היה חשוך מדי והוא לא ראה כלום.

"אה, לא להם – לבוס שלהם," ענה הקול, שבהחלט היה נשי. הוא הרגיש יד מתחככת בידו כשהיא מחזיקה משהו, והוא לקח אותו. לפי ההרגשה אלה היו מין משקפיים וכשקירב אותם לפניו הבין כי אלה משקפי ראיית לילה בעיצוב גלוארק. הוא הרכיב אותם על העיניים, ופתאום ראה הכל בבירור.

האישה שמעד עליה הייתה צעירה יחסית – בת עשרים, אולי. היא הייתה לבושה בבגדים בצבעי הסוואה, עם איפור בצבעים דומים על הפנים (אם כי היה קשה לראות בגלל משקפי ראיית הלילה שהיא בעצמה הרכיבה), ושיערה החום אסוף בקוקו. לצידה היה קבוטו ישראלי.

"מי את? מה זאת אומרת, הבוס שלהם? מה הקטע של צבעי הסוואה בלילה?"

"הרבה שאלות, אה? קוראים לי משי, מאמנת וחוקרת פוקימוני חרק חובבת. אני פה במארב עוד מהבוקר, לכן צבעי ההסוואה. ובאשר לבוס המדובר, תנסה להסתכל מולך בלי לבלוט יותר מדי."

"אני יואב, מאמן מתחיל. הייתי לוחץ לך את היד אבל לא נראה לי שאנחנו במצב מתאים לזה."

יואב הרים את ראשו בזהירות מעל העשב, וגילה מחזה משונה ביותר. כמה מטרים מהם, להקה שלמה של גראסקט, פיגראס, ריצ'יליץ' ואפילו זיפ-זיפ הקיפו סלע גדול כאילו הם שומרים עליו, ועל הסלע עצמו עמד מה שהוא חשב לרגע שהוא באטוליץ', אבל מהסתכלות יותר מעמיקה הבין כי זה פשוט ריצ'יליץ' רחב מהרגיל. זה היה נראה כאילו הוא מחלק לכל הפוקימונים פקודות.

"את מנסה לומר שכולם פה שפוטים של הריצ'יליץ' הזה?"

"לאור מחסור בתיאורים טובים יותר – כן. הוא אפילו יודע זריקת רעל ומציצת חיים – מהסוג הקטלני – כך שיש לו מתקפה סופר אפקטיבית על כל אחד מהם למקרה שינסו לתקוף אותו. הוא שולט בהם ביד רמה – או עוקץ רם – ומכריח אותם לתקוף מאמנים שעוברים פה, במיוחד אם הם מדליקים אורות בלילה. לא ברור לי מה יש לו נגד אור, אבל הוא כנראה לא יהיה הראשון שיטען שאור זה מיותר."

"אבל הוא אחד והם המון – הם יכולים לחסל אותו תוך שניות! איך בכלל הוא גרם לכולם לשרת אותו?"

"אה, פה נכנסת התיאוריה שאני חוקרת כבר כמה זמן. שאלת את עצמך פעם איך פוקימונים מסוגלים להבין בני אדם, וגם זה את זה? הרי לכל זן יש צלילים משלו או שהוא אומר את השם שלו – מה שמכניס אותנו לדיון על מה בא קודם, השם או הקול, אבל זה לא חשוב כרגע – ועדיין כולם מבינים את כולם. מה לדעתך הסיבה?"

יואב חשב על כך והציע, "אולי כל הפוקימונים מדברים בעצם את אותה שפה, והקולות השונים הם בעצם מבטאים שונים?"
משי חייכה. "תיאוריה יפה, פרופסור יואב, ובהחלט אחת שעולה הרבה, אבל התיאוריה שלי היא אחרת – פוקימונים מדברים בתדרים מסוימים שרק הם מכירים, במודע או שלא, ודרכם הם מסוגלים להבין בדיוק מה כל אחד אומר למרות השוני בשפות."

"אז בעצם, הריצ'יליץ' הזה מדבר איתם בתדר מאוד משכנע?"

"לא בדיוק. ראיתי אותו 'מגייס' כמה בזמן שתצפתי פה – אחרי שהוא דיבר איתם, הם נראו מובסים, כאילו ריץ' אחד ממנו הספיק כדי לנפץ להם את הביטחון העצמי. במילים אחרות, הכוח שלו טמון באלימות מילולית."

"וואו. אז את מתצפתת עליו כל היום כדי ללמוד את דפוסי ההתנהגות שלו?"

"טוב, כן, אבל יש עוד סיבה – כל זה די באשמתי."

"מה זאת אומרת -"

באותו רגע הטלפון שלו זמזם. מדהים כמה רועש זמזום של טלפון יכול להיות באמצע שקט כמעט מוחלט.
קבוטו, שעד אותו רגע לא זז, התחיל פתאום לרעוד. כל הצבא של ריצ'יליץ' הסתכל בכיוון שלהם, והתחיל להתקדם לכיוונם לאט – או במקרה של הזיפ-זיפים, לעוף לכיוונם מהר.

"לא טוב, לא טוב, לא טוב!" קראה משי וקמה, מוותרת על החשאיות מתוך הבנה שאין בה יותר טעם. "פרסדה, מתקפת חול!" קבוטו התחיל להשליך חול לכיוון התוקפים. "היא תנסה להסיח את דעתם, אבל זה לא יספיק! תוציא את קוהיט הזוהר שלך!"

יואב קם גם הוא וניקה את העפר מבגדיו. "אני לא יכול, הוא פצוע קשה! ואל תנסי להסיט את הנושא, למה התכוונת כשאמרת –"

"עכשיו לא הזמן המתאים לדבר על זה! קח גרגר סיטרוס, יש עליי גרגרי לאם אם יהיה צורך."

יואב הוציא את כספי ונתן לו את הגרגר. הפציעות שעל גופו נעלמו.

"בסדר, אנחנו צריכים תוכנית," אמרה משי. "יואב, אתה –"

"כספי! תתקוף בכל הכוח!"

"מה?!"

אבל כספי כבר עף אל עבר הפוקימונים השועטים בציפורניים שלופות.

"אתה השתגעת?! אתה פחות או יותר שולח אותו להתאבד!"

"כספי שלי הוא חזק, הוא יכול להתמודד איתם ולגמור את הקרב מהר!"

משי בהתה בו כלא מאמינה. "פרסדה, תתפסי את הקוהיט הזה עם סילון אקווה!"

פרסדה עטפה את עצמה במים ושיגרה את עצמה אל עבר כספי, ואז בסילון אקווה נוסף העיפה אותו חזרה לכיוונם, והוא נחת על הרצפה מעולף.

"כספי!" צעק יואב והחזיר אותו לכדור. "בשביל מה זה היה טוב?"

"אני יכולה לשאול אותך את אותה שאלה, אבל לא כרגע!" משי החוותה לעבר הפוקימונים, שכבר כמעט הגיעו אליהם. היפ-זיפים התחילו

להיטען. "הם כנראה יעזבו אותנו אם נגיע לאזור מיושב. יבנה קרובה אלינו. בוא נרוץ לפני שהם יגיעו אלינו!" היא הוציאה כדור רשת

והכניסה לתוכו את פרסדה, והחלה לרוץ לעבר יבנה, כשיואב בעקבותיה.

= = = = =

הם התמקמו מתחת לעץ קרוב ליציאה מיבנה, ונראה שההשערה של משי הייתה נכונה. יואב ניצל את ההזדמנות כדי לבדוק מה הייתה ההודעה שסיבכה אותם כל כך.

'יואב, איפה אתה? התעוררתי וראיתי שעדיין לא חזרת. הכל בסדר? אם זה בגלל הוויכוח שלנו, אני מצטער, זה באמת היה ויכוח טיפשי. תשלח לי הודעה כדי שאדע שאתה בסדר.'

'אני בסדר, מתאמן עד מאוחר.' הוא החליט שלא להדאיג את אריאל לגבי מצבו הקיים. בעיקר כי הוא היה עסוק בלחטוף שטיפה מידידתו החדשה חובבת החרקים.

"אז אתה מוכן להסביר לי מה היה הליך החשיבה שם? מה גרם לך להחליט שזה יהיה רעיון טוב –"

"אני לא יודע, בסדר?! ככה אני נלחם! התקפה במהירות וללא הפסקה עד שאחד נופל! אין לי זמן לחשוב על אסטרטגיות מסובכות, בזמן הזה היריב כבר יודע בדיוק איך להביס אותי! מה לעשות שאני לא חכם מספיק בשביל לתכנן כאלה תוכניות?!" הוא לקח נשימה עמוקה.

משי הסתכלה עליו במבט מופתע. "מאיפה כל זה מגיע?"

יואב נאנח. "החבר הכי טוב שלי, אריאל – הילד עם הציונים הכי טובים בכיתה. חוץ ממתמטיקה, אבל הוא החליף את זה באימוני קרבות פוקימונים בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. עוד ביום הראשון שאני ואחותי פגשנו אותו, לפני עשר שנים, אחד הדברים הראשונים שגילינו לגביו היה כמה הוא חכם. גם אחותי ממש חכמה – היא דווקא טובה במתמטיקה, והגיעה למקומות גבוהים בלא מעט חידונים ותחרויות שהיא השתתפה בהם בבית הספר. לא מגיעה לרמה של אריאל, ועדיין. אבל אני – ציונים ממוצעים במקרה הטוב. תמיד הייתי הכי פחות חכם מהשלישייה שלנו, ואני מניח שזה פשוט הוביל לקנאה ולניסיונות להוכיח את עצמי בדרכים אחרות – אם אני לא המוח, אולי אני אוכל להיות הכוח, את יודעת? אבל הדבר היחיד שיוצא מזה הוא שאני עושה טעות אחר טעות." הוא הזיל דמעה מתחת למשקפי ראיית הלילה שעדיין חבש, והחליט להוריד אותם.

משי התיישבה לידו והניחה יד על כתפו. "אתה רוצה לשמוע מה החלק שלי בעניין הריצ'יליץ'?"

יואב הנהן, ומשי פתחה בסיפור. "לפני חצי שנה עברתי פה – חשבתי שאוכל למצוא לי חרק זוהר – כשלפתע ראיתי משהו חריג אחר – באטוליץ'. לא בכל יום רואים פה פוקימון מפותח. בלי לחשוב יותר מדי זרקתי עליה כדור רשת ותפסתי אותה. פוקימון זוהר לא מצאתי פה, אבל התפיסה הזאת סיפקה אותי. אלא שכל פעם שהייתי מוציאה את ליצ'י מהכדור אחרי זה, משהו בה היה מוזר. כאילו היא הייתה מרוחקת, אפילו עצובה. בהתחלה חשבתי שהיא סתם לא הייתה רגילה להיות תפוסה ובמקומות אחרים, אבל כשזה נמשך גם לאחר שפיתחתי אותה לסאסוליץ', הבנתי שמשהו לא בסדר. הלכתי למומחה לרגשות פוקימונים, והוא אמר שנראה שהיא מתגעגעת למישהו. ואז הבנתי מה קרה – הייתה לה ביצה פה, ואני הרחקתי אותה ממנה. אז חזרתי לפה, בדקתי את המקום שבו תפסתי אותה, ומצאתי שברי ביצה – אבל לא ריצ'יליץ'. חשבתי שאכל אותו זיפ-זיפ או משהו, עד ששמעתי את השמועות על הרודן התולעי החדש. אני בטוחה שזה הוא – הוא גדול מהממוצע, בדיוק כמו ליצ'י."

"זה קשוח, חברה. ולא ניסית לתפוס אותו, או להפגיש בינו לבין אמא שלו?"

"ניסיתי, בטח שניסיתי. את ליצ'י הוא כמובן לא זיהה – ככה זה כשההורים שלך לא מגיעים ללידה שלך, אני מניחה – וכל ניסיון שלי לתפוס אותו העלה חרס כי השפוטים שלו היו מסיטים את הכדורים."

"לא נעים. ואני מניח שכאן נכנסת ההשוואה לבעיה שלי?"

"לא לעניין הקנאה ותסביך הנחיתות, לזה אני אכנס אחר כך, אבל זה כן מזכיר את דרכי הלחימה שלך: אני פעלתי בלי לחשוב כשתפסתי את ליצ'י – הייתי צריכה לחשוב שזה מוזר שיש שם פוקימון מפותח ולבדוק את הסביבה. ובסופו של דבר, הרבה נפגעו מזה. אני גם מבינה שאתה לא מסוגל לחשוב על אסטרטגיות בזמן קרב – זה בעיקר כי אתה מפעיל על עצמך לחץ מיותר. אבל אפילו אז, זה לא כואב לומר לפוקימון שלך לחמוק לפעמים, במלוא מובן המילה. ושמעתי כבר שנתת הוראה כזאת לכספי שלך."

"מה, צעקת ה'תחמוק' ההיא? האמת שזה היה בעיקר אזכור לסדרה שאני אוהב. אבל אני מבין על מה את מדברת. אה, ואם כבר מדברים, סליחה שמעדתי עלייך וסיבכתי אותך."

"זה בסדר, אני נהנית מחברה שהיא לא רק פרסדה. עכשיו תקשיב לי טוב – אני שמעתי גם מה אמרת לכספי. אני יודעת שאכפת לך ממנו מאוד. אז במקום לתת לו לחלוק בכאב שלך, למה שלא תנסו להתמודד עם הבעיות שלכם ביחד? אתה מרגיש שאתה לא חכם מספיק, הוא מנסה לבצע אקרובטיקה ולא מצליח – שניכם מנסים לטפס על עץ גבוה מדי. במקום לשאוף לרמה של הסובבים אותך, אולי תנסה למצוא את מה שאתה טוב בו?"

"כבר ניסיתי את זה. ראית את התוצאה."

"אבל עד עכשיו הייתה לך הגישה הלא נכונה. תקיפה מלאה יכולה לעבוד בדרכים מסוימות. מה אם במקום רק להשתמש במהלכי תקיפה, תנסה לנצל גם מהלכי סטטוס בין לבין?"

יואב חייך. "אני מניח שזה יכול לעבוד. ביחד עם התחמקות, בכלל. תגידי, את בטוחה שאת חוקרת חרקים ולא יועצת פסיכולוגית ו/או קרבות?"

"אתה תתפלא לגלות כמה כובעים אני לובשת. ובכן, העטלף התוקף, יש לך רעיון איך להשתמש באסטרטגיה החדשה שלך כדי לעזור במצב הביש שלנו?"

"אני לגמרי מאמץ את הכינוי הזה, ו… אני חושב שיש לי רעיון. יש לך צמחי החייאה במקרה?"

"כמובן," היא אמרה והושיטה לו חופן.

יואב הוציא את כספי המעולף מהכדור והאכיל לו את צמחי ההחייאה. מהר מעוד הוא התעורר.

"תקשיב, כספי… אני מצטער על איך שנלחמתי איתך. אנחנו נשחק את זה בטוח יותר מעכשיו, אבל כרגע אנחנו צריכים את עזרתך. חושב שאתה מספיק טוב עם מהלך הצווחה שלך? אל תדגים, רק תסמן עם הראש."

כספי הנהן.

"מצוין. בוא נלך לטפל בתולעת עם בעיות ביטחון עצמי."

"רגע, אבל מה התוכנית שלך?"

"אנחנו עומדים להעמיד את התיאוריה שלך למבחן."

המשך יבוא