הרפתקה משונה למדי: פרק 1 – משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו / דארת' מולגי

הוא כבר היה רגיל להתעורר באמצע הלילה.

מאז שהגיע למקום הזה, בלילות תמיד היה לו אותו חלום, וברגע שהחלום הסתיים הוא היה מתעורר בבהלה. החלק המוזר היה שהוא אפילו לא זכר את רוב החלום – מלבד פרט אחד; הוא היה שם. לא הוא עצמו, אבל מישהו קרוב אליו. הוא לא הצליח לזכור בדיוק מי זה היה, אבל תמיד הייתה לו הרגשה שזה מישהו חשוב, מישהו שהוא צריך למצוא, מישהו שהגיע למקום הזה ממקום אחר בדיוק כמוהו. ואולי ההרגשה הזאת היא מה שגרם לו להתעורר כל פעם מחדש, כאילו שאם יתעורר התשובות פתאום יופיעו לפניו. כמובן, הדבר היחיד שהיה מופיע לפניו הוא חברי הצוות החדשים שלו, ישנים.

לאקי הלנוני הייתה הכי חברותית מבינם – כדור פרווה גדול ומלא באהבה, שלמרות הביישנות שלה תמיד מוכנה לסייע למי שצריך עזרה. היא הייתה רחוקה מלהיות הכי חזקה בצוות – למעשה, כל השאר היו חזקים ממנה – אך למיטב הבנתו היא הייתה האס של המאמנת שלהם לפני שהוא הצטרף, אולי דווקא בזכות האישיות שלה. לפעמים הוא תהה אם הוא נבחר לאס החדש פשוט כי הוא מזכיר את לאקי.

לב-אמיץ האלקטרוהרט וספארקל הקספירל ישנו מצונפים יחד, כרגיל, עם הסלינקון הזוהר שלהם שעדיין לא ניתן לו שם ישן ביניהם. הוא דווקא היה מצפה שאחד מהם יהיה האס – ספארקל הייתה החוליה החזקה בצוות, ולב-אמיץ התנהג כמו הורה לכולם גם אם היה באמת הורה רק לפוקימון שלא היה חלק מהצוות. ואולי זה העניין – הם צריכים לדאוג לתינוק שלהם; גם אם הם נלחמים, הם לא יכולים לשאת את כל הצוות על כתפיהם.

תמיד הייתה לו חיבה מסוימת לחתולים, ופורבול הניין בוי הזכיר לו למה. גם כשהוא ישן הוא עדיין מגרגר ומשנה תנוחה כל שתי שניות, תוך כדי שהוא נראה חמוד ודורש ליטוף כל הזמן. לפעמים היה ממלמל כל מיני דברים מתוך שינה – מתאמן על אסטרטגיות הקרב שלו, כנראה. הוא היה הטנק של הצוות, ואחת הסיבות שלו עצמו לא יצא כמעט להילחם מאז שהגיע לכאן.

וכמובן, הייתה הכבשה השחורה – או ליתר דיוק, סגולה – של הצוות. הוא באמת לא הצליח להבין למה יש איתם גלוארק – לא רק שזה לא פוקימון פיה, כבר יש פוקימון חשמל בצוות – או למה קוראים לה קרים, אבל הוא ידע שהיא קרובה מאוד לליבה של המאמנת. ספארקל הסבירה לו שהיא קיבלה אותה במתנה, אם כי לא סיפרה ממי. גם ביצור שכמעט ולא ישן, ומרחף עם עיניים זוהרות פקוחות באמצע הלילה – לפחות היא טורחת לפנות לכיוון שבו האורות שלה לא יפריעו לאחרים לישון – רב הנסתר על הגלוי. היא הייתה ביישנית יותר מלאקי, כך שלנסות לקשור איתה שיחה היה רעיון לא מעשי.

הוא התכוון לחזור לישון, כשמשהו לכד את עיניו – הקריסטל של ספארקל התחיל לנצנץ. גם כשהיא ישנה, היא יכולה לחוש דברים בסביבה דרך הקריסטל. ההבהוב הזה אמר שיש מישהו בדלת. לא מנסה לפרוץ – פשוט נמצא ליד הדלת. לא היה לו ברור למה שמישהו יגיע למכון בשעה כשאת מאוחרת – בוודאי שלא בשביל לאתגר את המנהיגה – אז הוא החליט שאם הוא כבר ער הוא ילך לבדוק את העניין.

הוא ריחף אל דלת הכניסה למכון, תוך השתדלות שלא להיתקל בקרים או להעיר אף אחד, כשלפתע שמע "בום" של משהו כבד נופל מחוץ לדלת. הוא הציץ בעינית, אבל לא ראה כלום. הוא ניסה לפתוח את הדלת בשקט, אך מצא שהיא תקועה. בלית ברירה הוא פתח חלון סמוך וריחף החוצה לראות מה גרם לבעיה. כשהגיע לצידה השני של הדלת, הוא הצליח לראות מה חסם אותה, אבל לא היה בטוח מה זה בדיוק. זה היה גוש ורוד ומוזר, והוא היה חושב שזה חפץ דומם אם זה לא היה זז וחושף שתי עיניים בוהקות.

"הווו," הוא אמר, מוצא שזה הדבר הכי ראוי לומר בסיטואציה הזאת. "אממ… שלומולגה?"

= = = = =

"טוב, בואו נעבור על מה שאתם זוכרים, כדי לוודא שכולנו באותו קו."

"בטח, אם כי לא ברור לי איך לעשות את זה פעם שנייה יהפוך את הסיטואציה ליותר מובנת," אמר יואב, מה שזיכה אותו בתקיעת מרפק מאחותו.

ציפורה נאנחה. "שלושתכם עמדתם ללכת היום בשעה ארבע אפס אפס בצהריים למעבדה של פרופסור הרצל ביבנה כדי לקבל פוקימון התחלתי, נכון?"

"כן."

"כשהגיעה השעה רבע לארבע ועמדתם לצאת, קיבלתם הודעה מאדל, מנהיגת המכון הקודמת ומנהיגת הדוג'ו הנוכחית של העיר, שמסרה לכם כי הפרופסור נאלץ ללכת בגלל בלת"ם וביקש ממנה להביא לכם את ההתחלתיים. היא אמרה לכם להתייצב בשעה המיועדת בכניסה לתל אביב ושהיא תפגוש אתכם שם, נכון?"

"כן."

"אתם הגעתם לכניסה לתל אביב בארבע וראיתם את אדל מגיעה מכיוון רחובות עם מזוודה קטנה…"

"כן…"

"…והדבר הבא שאתם זוכרים הוא ששלושתכם יושבים במרכז הפוקימונים של העיר ביחד עם אדל, בלי שאף אחד מכם זוכר איך הגעתם לשם. אתם בדקתם מה השעה וגיליתם שהשעה היא ארבע וחמישה – ולאף אחד מכם לא היה מושג מה קרה בחמש הדקות האחרונות?"

"כן."

"האחות אמרה שהיא לא ראתה שנכנסתם אבל אולי הייתה עסוקה מכדי להבחין. הטלוויזיה במרכז פעלה, ובדיוק דיווחו בחדשות כי פרופסור הרצל זומן באופן ספונטני לאי חזית הקרב כדי לחקור תופעה מסוימת, ולכן לא יהיה במעבדה עד להודעה חדשה. ואז ארבעתכם שמתם לב למשהו שכנראה קיבלתם במהלך אותן חמש דקות; לכל אחד משלושתכם היה פוקימון התחלתי, בעוד שלאדל היה כאב ראש נוראי שאילץ אותה להתנצל, לחזור הביתה ולסגור את הדוג'ו -"

"כנראה שהיא שכחה את המהלך תודעה רגועה," התבדחה ירדן, מה שהפעם זיכה אותה בתקיעת מרפק מאחיה.

ציפורה נאנחה בשנית. "ואתם החלטתם ללכת אליי, הפקחית ומנהיגת המכון המקומית, כדי לראות אם אני אוכל לעזור. טוב, לאחר חקירה ממושכת של הנושא –"

"חזרה על הפרטים המעטים שאנחנו יודעים פעמיים," השלים אריאל, וחטף מירפוק כפול משני התאומים.

"אולי תפסיקו עם זה ותיקחו את המצב ברצינות? אני חושדת שמדובר ביותר מצירוף מקרים!"

"לאאאאא, את חושבת?" אמרו יואב וירדן בסנכרון מושלם, וכל אחד מהם חטף מרפק אחר של אריאל.

"משלישייה בעייתית אחת לאחרת… אבל כן. ארבעה אנשים שוכחים את אותן חמש דקות ספציפיות שהחלו מרגע שנפגשו, ואחת מהן – אחד המוחות הגדולים במחוז – סובלת פתאום מכאב ראש. זה כבר חשוד, שלא לדבר על הפיל שבחדר – או בעצם, הצבי הזהוב, העטלף האפרפר והלטאה הירוקה שבחדר." היא החוותה לעבר שלושת ההתחלתיים הזוהרים, ששיחקו ביחד בפינת החדר.

"יופי, כולנו מסכימים שהמצב די סאס – אני לא מצטער," אמר יואב, "אבל זה רק מעלה יותר שאלות: מי או מה היה יכול לגרום לכל זה? למה הוא עשה את זה? מה קרה באותן חמש דקות שאילץ את אותו חורש רעה תיאורטי לגרום לנו לשכוח אותן? למה אדל חטפה כאב ראש? למה אנחנו לא? והכי חשוב… מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עכשיו?"

ציפורה שלפה את תעודות המאמנים של השלושה. "עכשיו, אריאל חנניה, יואב יוזיפוביץ', ירדן יוסיפוביץ' – רגע, מה?"

"שתי צורות האיות נכונות, כמו מוזיקה לעומת מוסיקה, אבל כל אחד מההורים שלנו מעדיף צורה אחרת, וכמוהם גם אנחנו," הסבירה ירדן.

"בסדר. לאור העובדה שלא נראה שנגרם נזק ממשי בתקיפה האפשרית הזאת, הוחלט לאשר לכם את תעודות המאמנים." היא הושיטה לכל אחד את התעודה המתאימה, ביחד עם שבב שנראה כמו טקרס אדום. "שבבי פוקידע לסמארטפונים שלכם. עכשיו לכו, תתפסו פוקימונים, תאתגרו מכונים, תעשו מה שבא לכם – רק תזכרו שלמכון שלי נכנסים רק עם מקרה חירום או עם תג אחד לפחות. אנחנו נשתדל לחקור את התקרית, ונהיה איתכם בקשר אם נגלה פרטים חדשים או אם מצבה של אדל ישתפר. פשוט… צאו לי מטווח הראייה, אני צריכה שקט. ותאספו את המזיקים שלכם על הדרך!"

השלושה התקינו את שבבי הפוקידע, והלכו לעבר היציאה. יואב אסף את קוהיט, ירדן את נגביר ואריאל את סליאאון, והם יצאו מהמכון.

"כדאי שנעבור אצלכם בבית, לקחת ציוד ולומר להורים שלכם שאנחנו בסדר והולכים," הציע אריאל תוך כדי שסידר את משקפיו על אפו.

"ומה עם אמא שלך?" שאלה ירדן.

"אבא ואמא כבר יספרו לה. את יודעת שהיא תילחץ נורא אם הוא יספר לה בעצמו על מה שקרה," ענה יואב.

הוא סקר את אחותו התאומה ואת חברם הטוב ביותר, אם כי הוא חשד כבר הרבה זמן שירדן התחילה לראות את אריאל כקצת יותר מזה. שניהם נראו מוכנים למסע ובטוחים בעצמם, כאילו שלא חוו את אחת הסיטואציות המשונות בחייהם לפני פחות מחצי שעה. אם הם רגועים, גם הוא צריך להיות רגוע, לא?

"קדימה," אמר. "האחרון שיגיע לבית הוא סטינק בומב!" והם פתחו בריצה אל הבניין שלהם.

= = = = =

עשר שנים בדיוק לפני כן, התאומים הכירו את אריאל לראשונה.

טוב, זה לא היה מדויק לגמרי – הוא גר בדירה הסמוכה לשלהם בבניין, כך שיצא להם לראות אותו הרבה – אבל הם מעולם לא באמת דיברו איתו. אותו יום במגרש המשחקים היה הפעם הראשונה שבה הם הכירו אותו באמת.

באותה תקופה, כמעט היה בלתי אפשר להבדיל בין התאומים – אותו שיער שחור-על-גבול-הכחול-כהה קצר (של ירדן התארך עם חלוף השנים), אותן עיניים ירוקות, מבני גוף כמעט זהים – רק הבגדים בצבעים אחידים עזרו להבדיל ביניהם, וזה רק אם ידעת מי לובש איזה צבע באותו יום. ההורים שלהם כמובן אף פעם לא התבלבלו ביניהם, אבל פחות או יותר כל אחד אחר – אנשים וילדים מהשכונה, הילדים בגן, הגננת, אפילו קרובי משפחה – תמיד היו צריכים שיזכירו להם מי זה מי. יואב וירדן, מצידם, ניצלו את הפוטנציאל של הדמיון ביניהם עד תום – בעיקר בלמתוח אחד את השניה ולהפך על ידי האשמת האחר במה שהם עשו. במילים אחרות, הם היו החברים הכי טובים – בדרכם המיוחדת של אחים בני חמש.

כשהוריהם דרשו באותו יום שירדו למגרש המשחקים שליד הבניין (הם עשו הרבה רעש והפריעו להם לעבוד) ואולי גם ינסו לשחק עם אריאל, הבן של השכנים, השניים היו לבושים במקרה בתלבושות כמעט זהות. לכן הם הופתעו כשהם ניגשו אל הנדנדה שעליה הילד הבלונדיני התנדנד תוך כדי קריאת ספר, והוא הרים אליהם את עיניו הכחולות, הביט בהם למשך שנייה וחצי ואז אמר, "ירדן…" והצביע על ירדן, "ויואב, נכון?" והצביע על יואב.

"זה היה ניחוש?" שאלה ירדן, מופתעת אפילו יותר מאחיה מהזיהוי המהיר.

"מה פתאום, קל להבדיל ביניכם. את תמיד מחייכת ומדלגת ממקום למקום כשאת ממש מתלהבת, ואתה עם פרצוף רציני כל הזמן והולך כמעט עקב בצד אגודל. זה ששניכם תמיד מגיעים באותו זמן זה מה שבאמת תמיד הפתיע אותי. אני אריאל, דרך אגב."

"אנחנו יודעים, אנחנו גרים לידך. ואיך אתה שם לב לדברים כאלה?" שאל יואב. "אף פעם לא דיברנו קודם!"

"אני איתכם בגן אם לא שמתם לב. האמת שאף אחד לא מדבר איתי שם כמעט, אבל זה בסדר כי אני מעדיף לקרוא בשקט. יצא לי לראות איך אתם מתנהגים שם, וככה אני יודע להבדיל ביניכם. אבל האמת היא שאני פשוט רגיל בזיהוי תאומים מהבית."

"לא ידעתי שיש לך אחים תאומים, אריאל," אמרה ירדן.

"אין לי, אני בן יחיד, אבל לאמא שלי יש פוקימון. שמעתם פעם על ניין מצפון?"

יואב הניד את ראשו לשלילה, אבל ירדן קפצה ואמרה, "או, או! זה שני החתולים המחוברים הצהוב ואדום, נכון?"

"יפה, אבל של אמא שלי מזן יותר נדיר – שחור ולבן. פעם אחת נפל עליהם צבע גואש, ולא היה אפשר להבדיל ביניהם כי האורות שלהם לא זהרו מספיק. אז הסתכלתי על ההתנהגות שלהם במשך כמה זמן, וניחשתי לפי זה מי זה מי. ואז, כשניקו אותם, ראיתי שאני צדקתי. אז אפשר לומר שאני פרופסור לתאומים."

"אתה כזה חכם, אריאל," אמרה ירדן. "מה זה הספר הזה שאתה קורא?"

"חנוני פוטר ולב הפילוסוף," אמר אריאל. "זה על חנונשוף שלומד להיות ינשומורדור, ומנסה למצוא את הלב של פוקימון אבן אגדי, שאמור להיות מסוגל לרפא כל מחלה."

"אין מצב שאתה באמת מצליח לקרוא את כל זה," אמר יואב. "זה ספר ענקי!"

"ואני בכלל שמעתי שפילוסוף הוא פוקימון מיתולוגי," אמרה ירדן.

אריאל חייך. "גם את חכמה, את יודעת?" המחמאה גרמה לירדן להסמיק מעט. "אבל פוקימונים מיתולוגים הם גם פוקימונים אגדיים, פשוט לא כל פוקימון אגדי הוא מיתולוגי. וכן, יואב, אני דווקא כן יכול לקרוא את כל זה. תמיד אמרו לי שאני חכם לגילי."

"תוכל להקריא לנו? בבקשה? בבקשה?" התחננה ירדן. גם יואב הסתקרן והצטרף לתחינות. "בבקשה? בבקשה?"

זה הוציא צחקוק מאריאל. "בסדר, בסדר. רק שבו בשקט בבקשה." התאומים ישבו על הנדנדות הסמוכות ואריאל התחיל להקריא. "פרק 1 – הינשוף שנשאר בחיים…"

מאז השלושה היו בלתי ניתנים להפרדה.

= = = = =

חמש שנים לאחר מכן, השלושה ישבו בסלון של אמא של אריאל וצפו בטלוויזיה, עם מץ ופון ישנים במרחק מה אחד מהשני ליד הספה. התוכנית האהובה עליהם עמדה להתחיל כשלהפתעתם התחיל מבזק חדשות מיוחד. ירדן התעצבנה ורצתה להעביר ערוץ, אבל יואב שם לב שמדברים על פרופסור הרצל ואמר לה להגביר את הווליום. הוא ואריאל היו מעריצים שרופים של חוקר הפוקימונים מאז שהעביר להם הרצאה בכיתה ב'.

"אזרחי מחוז ישראל," אמרה הכתבת, "אני כאן ליד מעבדות הרצל ביבנה עם ידיעה מרעישה – פרופסור הרצל, המדען המוביל בחקר הפוקימונים בארץ, הצליח למצוא דרך להגדלת האוכלוסייה של שלושה זני פוקימונים שנחשבו עד עתה בסכנת הכחדה – צבי העשב נגביר, עטלף האש קוהיט וסלמנדרת המים סליאאון! זאת ועוד, פרופסור הרצל מוסר כי הוא מכריז על שלושת הפוקימונים האלה בתור הפוקימונים ההתחלתיים הרשמיים של מחוזנו, וכי כל שנה כמה מאמנים מגיל שמונה-עשרה ומעלה יזכו לקחת אחד משלושת הפוקימונים האלה מהמעבדה שלו ולהתחיל את מסע הפוקימונים שלהם! עקב הכרזה זו, ראש הממשלה החדש אוהד קליין מוסר כי בכוונתו לבסס ליגת פוקימונים במחוז, עם מכונים והכל, שמאמני פוקימונים יוכלו להשתתף בה! וכעת, בואו נראה את שלושת המאמנים ברי המזל שהיו הראשונים שזכו לקחת איתם פוקימון התחלתי!" המצלמה עברה לפנות אל דלת המעבדה, מולה עמדו בחור ושתי בחורות, וליד כל אחד מהם פוקימון: האחד נמוך למדי עם שיער ג'ינג'י, ועטלף כתום מעופף לידו; השנייה בעלת עור כהה ועם שיער בלונדיני שפרחים שזורים בו, ולצידה צבי קטן וירוק; והשלישית, כהת עור גם היא וגבוהה מהשניים האחרים, עם שיער שחור ארוך וגולש ולטאה כחולה יושבת על כתפה. "כלנית, שמעון וגלי הם המאמנים המבטיחים של השנה, ומי יודע, אולי בשנה הבאה אלה יהיו אתם!"

המבזק נגמר והתוכנית שלהם התחילה, אבל לא היה להם אכפת. כל אחד מהשלושה הביט בשניים האחרים בהתרגשות; להיות מאמני פוקימונים היה החלום שלהם, וכעת נראה שיש לו סיכוי להתגשם.

"בעוד שמונה שנים," הכריז יואב בקול, "אנחנו נעמוד מול המעבדה הזאת."

= = = = =

ארבע שנים לאחר מכן, הסיטואציה חזרה על עצמה, פחות או יותר; שלושת בני הנוער ישבו על הספה (הפעם בסלון של התאומים) וצפו בטלוויזיה, רואים את האלוף החדש וגיבור ישראל, מיכאל יעקבי מיבנה, נכנס להיכל התהילה באי הליגה, כשראש הממשלה והאלוף הקודם אוהד קליין מברך אותו, ומנגינת התקווה מתנגנת ברקע. הוא היה בן שש עשרה – גדול מהם רק בשנתיים – ובכל זאת הורשה בחריגה חד פעמית לצאת למסע פוקימונים עם התחלתי מפרופסור הרצל, ולא רק שהוא הביס את כל תשעת – בעצם, עשרת – המכונים במחוז, את שלישיית העילית והאלוף, אלא גם הביס את צוות חמאס ואת מנהיגם הדו פרצופי, אבו חסן. כשהמנגינה לבסוף שכחה והאורות כבו, החל לפתע מבזק חדשות מיוחד. ובדיוק כמו באותו יום ארבע שנים קודם לכן, התשדיר היה ממעבדות הרצל, אם כי הפעם זה היה כתב.

"אזרחי מחוז ישראל," אמר הכתב, "אני כאן ליד מעבדות הרצל ביבנה עם ידיעה מרעישה – עקב הצלחתו ופעולותיו של מיכאל יעקבי, המאמן הראשון מתחת לגיל שמונה-עשרה שיצא עם התחלתי מהמעבדה מאז ההכרזה לפני ארבע שנים, פרופסור הרצל מוסר כי החל משנה הבאה, הגיל המינימלי לקבלת פוקימון התחלתי ירד לחמש-עשרה. בעניין אחר –"

אבל זה כל מה שהשלושה שמעו לפני שרצו לטלפון הביתי – רק כדי למצוא את יונתן, אבא של יואב וירדן, בדיוק סוגר אותו.

"יתרון של להיות מבוגר – יש לך קשרים עם מבוגרים אחרים, ואתה מודע להחלטות של מבוגרים אחרים שיש לך איתם קשרים מוקדם יותר. סידרתי לשלושתכם מקום במגמת המאמנים החדשה של בית הספר ברעננה!"

"תודה אבא, תודה!" קראה ירדן וחיבקה את אביה, עם יואב ואפילו אריאל מצטרפים מהר לחיבוק.

= = = = =

"מי היה מאמין שהחלום שלנו יתגשם אבל ההכרזה המפורסמת של יואבי מלפני חמש שנים לא," אמר אריאל כשהם נכנסו לבניין. "לא רק שזה לא לקח שמונה שנים – בכלל לא הגענו למעבדה של פרופסור הרצל, ואנחנו אפילו לא מסוגלים לזכור את הרגע שבו בחרנו את ההתחלתיים שלנו! לא שאני מתחרט על ההחלטה הלא מודעת שעשיתי, איזי פה הוא חברמן אמיתי." הוא החווה לעבר הסליאאון הזוהר שלו, שטיפס לו על הכתף.

"איזי?" שאל יואב.

"מהמילה אזמרגד. אתם יודעים, כי הוא ירוק?"

אה. האמת שגם אני קראתי לשלי על שם הצבע שלה," אמרה ירדן. "תכירו את… פזית!" נגביר קפצה למשמע שמה החדש.

"שניכם כל כך יותר יצירתיים ממני," רטן יואב. "אני פשוט קראתי לשלי כספי." קוהיט ניסה לבצע סלטה באוויר, אבל איבד איזון ונפל על הרצפה.

"אני חושבת שהוא אוהב את השם, וזה מה שחשוב, לא?" אמרה ירדן, משתדלת להסתיר צחקוק.

"אולי את צודקת."

"ברור שאני צודקת, באמת כדאי שתקשיב לעצות מהגדולים ממך לשם שינוי!"

"את מבוגרת ממני רק בדקה!"

"וזאת דקה מאוד קריטית! אתה יודע מה אני עשיתי כשהייתי בגילך?"

"יצאת מהמכון של ציפורה אחרי שהיא נפנפה אותנו משם. כי זה מה שקרה לפני דקה." ציין אריאל, ותפס את ידית הדלת.

"טוב, את אולי גדולה ממני, אבל אני לפחות לא סטינק בומב," אמר יואב ובא לתפוס בידית, אלא שכספי, בניסיון נוסף לבצע סלטה התרסק לו על הראש באותו רגע, מה שאיפשר לירדן לתפוס אותה לפניו.

"אמרת משהו, סטינק בומב?"

"מישהו צריך להסביר לעטלף הזה שהוא יכול ללמוד אקרובטיקה רק מTM." רטן יואב.

"מספיק שניכם. עכשיו ביחד: שלוש, ארבע, ו…"

והם פתחו ביחד את הדלת, לא רק לדירה של משפחת יוז/סיפוביץ' אלא גם להרפתקה חדשה, ומשונה למדי…

המשך יבוא