פוקימון; במהירות החושך – פרק 59: הסוד של ריאן / איידן סוייר

שדות רחבי-ידיים הפרידו בין לבנדר לסאפרון. ייתכן שרוב הזמן הדרך הזו הייתה יפה, אך כעת גשם ירד חלק גדול מהיום, והאדמה הייתה בוצית ולא נעימה. ריק ופרסי עצרו לנוח בכול פעם שמצאו חלקת אדמה יבשה, בידיעה שעלול לעבור זמן רב עד שתהיה עוד אחת כזו. אם לא היה די בכך, כעת הם נאלצו להביט מעבר לכתפם כל הזמן, למקרה שריאן נמצא בעקבותיהם: הם נאלצו לקחת את האופניים בידיים, משום שלא יכלו לרכב עליהם בדרכים הבוציות, והתקדמו לאט מאוד. לריאן אמנם לא היו אופניים, אבל הוא עדיין יכול לעוף מהר באמצעות ספירו שלו, שהיה מהיר אפילו יותר.

"זה כל כך מעצבן", אמר ריק, "אם רק יכולנו לדעת איך הוא תמיד מצליח למצוא אותנו".

"אין הרבה אפשרויות. הדרך ההגיונית היחידה להמשיך מלבנדר היא לכיוון סאפרון".

"ואיך בדיוק הוא ידע לאן פנינו אחרי ורמיליון, או אחרי סלאדון?"

"זו באמת בעיה", חשבה פרסי, "רגע, לא אמרת שפעם הוא חש את הנוכחות שלך בעזרת פוקימון על-חושי?"

"זה לא עובד לטווח עד כדי כך ארוך. אלה בסך הכול סלוברו וסלוקינג, התפישה העל-חושית שלהם מוגבלת".

"תפישה על-חושית?"

"את יודעת… כמו חוש שישי. תחשבי שאת מסוגלת לראות דרך קירות ולהבחין במבט אחד אפילו בפרטים הכי קטנים, אבל את לא ממש רואה אותם, את יותר… מרגישה אותם".

פרסי הביטה בו מבולבלת.

"לא חשוב, מה שזה לא יהיה, זה לא מה שריאן עושה".

"כדאי שנגלה מהר מה כן".

"אם רק ידענו איפה להתחיל", חשב ריק בקול.

"יש לי רעיון", אמרה פרסי, "אם אנחנו הולכים לסאפרון, יש מקום שבטח יוכל לעזור לנו".

הרבה מגדלים גבוהים שכנו בעיר סאפרון, אך הגבוה מכולם היה בניין המשרדים של תאגיד הטכנולוגיה סילף. הם נכנסו פנימה אל חדר קבלה מפואר, ואת פניהם קידם פסל מסתובב משיש לבן.

"למה את חושבת שיעזרו לנו כאן?" לחש ריק.

"הם מבינים הכול בטכנולוגיה מתקדמת. פריצות, מעקבים, וירוסים, וגם איך אפשר להתגונן מפני כל אלה".

"זה מזכיר לי מישהי".

"כן, אבל בערך עשר רמות מעליי, ועם הרבה יותר כסף".

הם ניגשו אל פקידת הקבלה הלבושה במדי החברה, אשר מבטה היה נעוץ במחשב, ועד שפנו אליה התנהגה כאילו אין אף אחד בחדר הזה.

"סליחה?" אמרה פרסי, "גבירתי?"

הפקידה אפילו לא טרחה להפנות את מבטה אליהם.

"מה העניין?"

"אנחנו צריכים להתייעץ עם מישהו".

"מה השם?"

"ליילה… ריילי".

נראה שהפקידה מתעלמת מהם וממשיכה באותה עבודת מחשב מונוטונית, אך ריק הציץ מעט מעבר לכתפה וראה שהיא בודקת רשימה של פגישות יומיות בחברה. בסופו של דבר אמרה:

"השם שלך לא מופיע לי פה".

"לא קבעתי פגישה, אבל…"

"אם לא קבעתם פגישה, אני לא יכולה לעזור לכם".

"אני מבינה, אבל המצב דחוף".

הפקידה התעלמה מהם והמשיכה לבהות במחשב, מתעלמת מקיומם.

"למה שלא פשוט נקבע פגישה ונחזור מאוחר יותר?" לחש ריק.

"עם מי? אנחנו לא מכירים אף אחד שעובד כאן".

ריק חשב מעט, ואז אמר בקול רם:

"גברת, את לא מבינה עד כמה המצב חמור!"

קולו היה רם וסמכותי כל כך, עד שאפילו הפקידה האדישה הסיטה את מבטה מן המחשב אליו.

"מישהו מטריד את החברה שלי כל יום! אנחנו לא מצליחים לחסום אותו! אנחנו חייבים למצוא דרך למנוע ממנו לעקוב אחרינו, וכאן אולי יוכלו לעזור לנו".

"אדוני, כאן זו לא משטרה", אמרה הפקידה, "עם בעיות כאלה, כדאי שתפנה אליהם".

"אבל…"

"יום טוב".

והיא חזרה אל המחשב שלה, מבהירה ששום דבר שיגידו מעכשיו לא ישנה את החלטתה. הם נאלצו לצאת מן הבניין כלעומת שבאו.

ריק ופרסי ישבו על מדרגות הכניסה לבניין סילף. הגשם חזר לרדת, והם נשארו מתחת לכניסה המקורה לבניין, שתשמש להם מחסה עד שיחליטו לאן ללכת.

"בסדר, אז מה נעשה?" נאנחה פרסי.

"אם יש להם תשובות לכול דבר, את יכולה פשוט לפרוץ למחשבים שלהם ולגלות", הציע ריק.

"אתה כנראה לא מבין באיזו רמה המערכות שלהם מאובטחות".

"יותר מהפוריגונים ההם?"

"בוא נגיד שביום שאני ארצה להתאבד, אני אפרוץ למחשב של סילף".

"בסדר", אמר ריק, "אנחנו לא חייבים לפנות דווקא אל סילף. כל חנות שמבינה בטכנולוגיה תוכל לומר לנו איך בדיוק ריאן עוקב אחרינו כל הזמן".

"אז זהו? החלטנו שמדובר בטכנולוגיה?"

"בטח לא מדובר בפוקימונים. אין לו אף פוקימון עם יכולות כאלה".

"אבל באיזו מין טכנולוגיה הוא כבר יכול להשתמש? לא מתקדמת מדי, זה בטוח".

"זה רק יהפוך את החיפוש לפשוט יותר. משהו שאפשר להשיג בקלות, וכנראה גם להתגונן ממנו יחסית בקלות".

"אז מה נעשה?" שאלה פרסי, "נתחיל להסתובב בגשם ולחפש חנויות?"

אף אחד מהם לא רצה לצאת בגשם. במקום זאת הם העדיפו להישאר על מדרגות הבניין ולהמשיך לחשוב מה לעשות, למרות שהתחילו לאזול להם הרעיונות – עד שריק נזכר במשהו.

"רגע אחד", אמר, "זוכרת איך האישה ההיא אמרה שהיא יודעת שאנחנו קרובים ללבנדר? למה זה לא נראה לנו חשוד בכלל?"

"הדרקון האדום תמיד ידע איפה אנחנו", אמרה פרסי.

"הוא ידע שנפרדנו בסלאדון והכריח אותי לחזור".

"אז אולי אם נדע איך הוא עושה את זה…"

ריק מיהר להתקשר לדרקון האדום בפוקיפון, וגם פרסי התקשרה. זה נראה לריק מיותר לחלוטין ששניהם יתקשרו, במיוחד שכרגיל לא הייתה תשובה, והוא החל להתייאש – כשלפתע קול נשי בקע מהפוקיפון של פרסי.

"פרסי", נשמע קולה של ונדי.

"שלום. יש לנו בעיה".

"מה העניין?"

"רציתי לדעת איך הגנרלים של צוות רוקט יודעים איפה החיילים שלהם נמצאים כל הזמן".

"למה את מתעניינת?" שאלה ונדי.

"מישהו עוקב אחרינו כל הזמן. אנחנו חושדים שהוא משתמש באותה שיטה".

"זו בהחלט אפשרות", אמרה ונדי, "הגנרלים משתמשים בתוכנה פשוטה יחסית. היא מתבייתת על הפוקיפון ומאתרת את מיקום המשתמש על המפה. הוא יכול לראות באיזו עיר או דרך ראשית הוא נמצא, אבל לא את המיקום המדויק שלו בתוך אותה עיר או דרך".

"ואז הוא משתמש בסלוברו וסלוקינג כדי למצוא אותנו במדויק", הבין ריק.

"והתוכנה כל כך פשוטה עד שכול ילד יכול לתפעל אותה?"

"אם היה לו מאיפה להשיג את התוכנה, זו לא בעיה להשתמש בה. אל תשכחי שגם הגנרלים הם לא בהכרח אשפי מחשבים כמוך, חלקם מעדיפים שלא להתעסק עם תוכנות מסובכות".

"אז מאיפה הוא היה יכול להשיג תוכנה כזאת?"

"אני לא חושבת שזו בעיה. אפשר להשיג תוכנות בלתי-חוקיות בכול פינה בימינו. יש גם תוכנות שמנטרלות אותן, הגנרלים של צוות רוקט משתמשים בתוכנות כאלה, אבל לחיילים אסור להשתמש בהן".

"למה?"

"כדי שהגנרלים ידעו איפה אתם בכול רגע נתון".

"אבל אם יש מישהו שעוקב אחרינו…"

"תצטרכו להתמודד אתו בעצמכם".

"אנחנו מתמודדים אתו, ונדי, אבל הוא תמיד הורס לנו הכול בדרך. הוא כבר כמעט תפס אותנו כל כך הרבה פעמים, שרוב הפעמים שנכשלנו בהשגת כסף לצוות רוקט היו בגללו".

"מצטערת, פרסי. את יודעת שאני מחבבת אותך, אבל לא אני קובעת את החוקים".

"לפחות תתני לנו משהו שיעזור לנו להתמודד נגדו?" התפרץ ריק לשיחה.

"מה?"

"איבדנו את כל הפוקימונים שלנו", אמר ריק, "הוא לקח את כל הפוקימונים שלי בעבר, ועכשיו בגללו איבדנו שוב את אלה שכבר היו לנו".

"ומה אתה רוצה שאני אעשה?"

"אולי תשיגי לנו פוקימונים חדשים, כמו שהשגת לי את וולפיקס?"

ונדי הנידה בראשה. "זה בלתי-אפשרי, ריילי. אין לי מאגר בלתי-נדלה של פוקימונים. אם אתם לא יודעים לשמור על הפוקימונים שלכם, תצטרכו לשאת בתוצאות".

"אבל אנחנו אומרים לך שהוא…"

"לא חשוב את מי תאשימו".

ריק פלט אנחת ייאוש. כנראה שבסופו של דבר, השיחה הזאת לא תעזור להם כלל.

"ונדי", אמרה פרסי, "אם אפשר לשאול רק עוד שאלה אחת…"

"מה השאלה?"

"מה קרה לדרקון האדום?"

ונדי היססה לרגע, ואז ענתה: "לא קרה לו כלום. הוא בסדר גמור".

"אז למה הוא לא מדבר אתנו?"

"סיכמנו רק על שאלה אחת", אמרה ונדי, "להתראות".

הגשם נפסק, אך השמיים נותרו אפורים. היה ברור שזו הפוגה זמנית, וריק ופרסי ניצלו אותה כדי להגיע אל מרכז הפוקימונים. כשהיו בטוחים שאיש לא מאזין להם, הם החליטו לפשוט בלילה על חנות המחשבים, להשיג מחשב חדש, להמשיך לורמיליון ולנסות לשדוד שם את הבנק, ומשם להפליג בספינה אל האי סיניבר, שם נמצאת המעבדה של ויקטור פוג'י, שיוכל לשבט את אירודקטייל מן המאובן. ולמרות זאת, החזרה לסאפרון נראתה להם כמו בזבוז זמן אחד גדול. סוף סוף הם גילו משהו שיוכל לעזור להם להיפטר מריאן אחת ולתמיד, ובכול זאת הוא כנראה ימשיך להפריע להם, אם לא עכשיו אז בעיר הבאה, בזו שאחריה ובזו שאחריה.

"דווקא החוקים של צוות רוקט הם אלה שמפילים אותנו", התלונן ריק.

"אני יודעת. אם רק היה משהו שאפשר לעשות נגדו".

"אין שום דבר", אמר ריק, "פעם לו היו הרבה פוקימונים ולנו מעט, אבל עכשיו אין לנו אפילו אחד".

ריק השתרע על הספה בחדר הקבלה, זרועו שמוטה לעבר הרצפה. פרסי בהתה בזרועו המתנדנדת קדימה ואחורה, ועליה ענוד הפוקיפון דמוי השעון.

"ריק", ביקשה, "תן לי את היד".

"מה?"

"פשוט תן לי אותה רגע".

פרסי לקחה את ידו של ריק והסירה ממנה את הפוקיפון. היא פירקה בזהירות את המסך שלו, הוציאה מתוכו את הסוללה, והחזירה לריק את המכשיר והסוללה בנפרד.

"בבקשה", אמרה, "עכשיו אף אחד לא יכול לעקוב אחרי הפוקיפון שלך, גם בלי שום תוכנה".