פוקימון; במהירות החושך – פרק 58: מטבע המזל / איידן סוייר

דמות רעולת פנים התגנבה בחסות חשכת הלילה אל המגדל. הקירות הלבנים החשופים היו מקום מושלם לגרפיטי, והדמות שלפה תרסיס צבע וריססה את הכתובת באותיות אדומות גדולות: "צוות רוקט לנצח".

דרכים עקלקלות קישרו בין פיושיה ללבנדר. זה היה המרחק הרב ביותר שריק נאלץ לעבור אי-פעם בין שתי ערים, במיוחד משום שהדרך הייתה מפותלת מאוד, בין שדות מגודרים ומוצפים מגשמים שאילצו אותם להסתובב מדי פעם ולבחור בדרך אחרת, ובין מערכות גשרים רעועים מעל האגם מדרום ללבנדר, שאילצו אותם לחנות לפניהם כדי שלא ייאלצו לעצור באמצע. לאחר שחצו מספר גשרים ונחו לקראת חציית הגשר הבא, הפוקיפון של ריק צפצף. שם לא מזוהה הופיע על המסך, וריק ענה. על המסך הופיעה אישה לבושה מדים שחורים, ממש כמו המדים הרגילים של צוות רוקט שראה בבאר בעיר אזליה, לפני זמן רב כל כך.

"שלום", אמר ריק, "מי את?"

"שמי פטרישיה", ענתה האישה, "נשלחתי מטעם צוות רוקט לתת לכם משימה מיוחדת".

"הדרקון האדום שלח אותך?"

"לא התקשרתי אליך כדי לענות על שאלות".

"אבל חשבתי שאולי את יודעת לאן נעלם…"

"ריילי", אמרה האישה בקול רגוע, "תבצע את המשימה שלך, ואני אענה על כל מה שתרצה".

ריק ופרסי הביטו זה בזו, ואז בחזרה במסך הפוקיפון.

"בסדר, אנחנו מקשיבים".

"אתם נמצאים כרגע בדרך ללבנדר, נכון?"

"כן".

"לפני כמה שעות אימתנו את קיומו של ארטיפקט שחבוי בעיירה. הוא נקרא מטבע המזל, ובכוחו לחקות את היכולת של הפוקימון מיאו לייצר זהב מגופו".

גם ריק וגם פרסי פערו את עיניהם לרווחה. חפץ שמייצר זהב עשוי להיות הדבר היקר ביותר בעולם.

"אז את רוצה שנשיג עבורך את הארטיפקט?"

"בדיוק", אמרה פטרישיה, "אתם הכי קרובים לשם כרגע, אבל תצטרכו להזדרז. מישהו עלול להקדים אתכם".

"רק רגע", אמר ריק, "איך נדע שאת לא עובדת בשביל העורב, או אחד הגנרלים האחרים?"

"אתם לא חייבים לסמוך עליי. תוכלו למסור את מטבע המזל ישירות לבוס".

"הבוס?" פרסי פערה את עיניה, "הוא שלח אותך בעצמו? אבל חשבתי…"

"כמו שאמרתי, אני כאן כדי לתת לכם משימה, לא לענות על שאלות", אמרה פטרישיה, "כל מה שאגיד לכם עלול להיות מעבר לסמכות שלי, וחבל על הזמן של כולנו".

"אבל אנחנו רק רוצים לדעת…"

"נתתי לכם את כל המידע שאושר לי לתת. אם תבצעו את המשימה או תזניחו אותה, זו בחירה שלכם. אני מאמינה שאתם יודעים בעצמכם מה טוב בשבילכם".

לבו של ריק לא היה שקט, אך הוא שתק, וכך גם פרסי.

"רק עוד פרט חשוב אחד: תמצאו את מטבע המזל בבית הקברות של לבנדר. חפשו את חלקת הקבר של משפחת סטנטון. זו הייתה משפחת מגדלים שהתמחו בפוקימון מסוג מיאו, ובין הקברים האנושיים תמצאו כמה קברים קטנים של הפוקימונים שלהם שנקברו לצדם. שם קבור גם הארטיפקט".

והשיחה נותקה.

"זה לא מוצא חן בעיניי", אמר ריק, "לפי מה שהדרקון האדום אמר, הבוס אמור לפקח על הגנרלים ולא להיות בקשר ישיר עם החיילים. מה פתאום אנחנו מקבלים משימה ישירות ממנו?"

"אולי זה קשור לזה שהדרקון האדום נעלם. למצוא את מטבע המזל פשוט היה דחוף מדי עבור הבוס, ואנחנו היינו הכי קרובים ללבנדר".

"אם כך, זה אומר שהוא באמת נעלם. אם אפילו הבוס לא מסוגל למצוא אותו…"

"אתה צודק, זה באמת מדאיג", אמרה פרסי, "אבל עכשיו זה לא הזמן לדאגות. יש לנו משימה, ואם נצטרך לדעת משהו בקשר לדרקון האדום, מישהו כבר יעדכן אותנו בכול הפרטים".

ריק הרים גבה. "יחסית לארגון פשע, את באמת סומכת עליהם".

"זה ארגון פשע שאני חלק ממנו, וגם אתה. כדאי גם לך להתחיל לסמוך עליהם".

היא הרימה את האופניים ועלתה על האוכף.

"בוא לא נבזבז זמן. אני אנהג הפעם".

בתים פרטיים קטנים ונמוכים, בעיקר עם גגות סגולים, הרכיבו את העיירה לבנדר, שהדבר הבולט ביותר בה היה מגדל הרדיו בקצה העיירה. לא היה ברור למה בדיוק, אבל דומה היה שבעיירה כולה שוררת אווירה מדכאת. אולי זה היה היעדר האנשים ברחובות, ואולי העובדה שבית הקברות תפס שטח של כמחצית העיירה – בית הקברות היחיד במחוז המשותף לאנשים ופוקימונים, אשר מגדלים מכול רחבי המחוז ביקשו להיקבר דווקא כאן, לצד הפוקימונים האהובים שלהם. למרות שהייתה זו שעת אחר-צהריים, בעיירה שבה מוקם מגדל הרדיו שררה, באופן אירוני, דממה מוחלטת, מלבד נגינת קלרנית שבקעה מבית מרוחק אחד.

"בית הקברות נראה דיי ריק יחסית למקום שמצאו בו ארטיפקט", ציין ריק.

"כנראה הגענו ראשונים".

"זה נראה לך הגיוני?"

"מישהו חייב להיות ראשון, לא?"

ריק ופרסי קשרו את האופניים שלהם בכניסה לבית הקברות ונכנסו פנימה. לצד אחד הקברים הטריים שכב את חפירה משומש. פרסי הרימה אותו והמשיכה לחפש את הקברים של משפחת סטנטון. ריק, לעומתה, נעצר במקומו.

"חכי רגע", אמר.

היא עצרה והסתובבה אליו.

"מה הבעיה?"

"יש לי הרגשה רעה בקשר לזה. אנחנו מדברים פה על לגנוב משהו ממישהו מת. זה לא נראה לך קצת לא בסדר?"

"אתה חושב שכול מה שעשינו עד עכשיו היה כן בסדר?"

"ברור שלא, אבל יש גבול".

"והגבול עובר דווקא כאן?" שאלה פרסי, "ריק, אנחנו גנבנו מאות אלפי קרדיטים מאנשים חיים".

"את מתכוונת לבנקים שיש להם מיליארדים כאלה?"

"הם עדיין היו צריכים את הכסף הזה הרבה יותר ממה שאנשים מתים צריכים אותו. למשפחת סטנטון אין מה לעשות יותר עם מטבע המזל שלה, אבל לנו יש".

"לא יודע", אמר ריק, "אני עדיין מרגיש שזה לא בסדר".

"ריק", שאלה פרסי, "אתה הכרת פעם מישהו שמת?"

"לא", ענה.

"יופי", אמרה פרסי, "אני הכרתי. אימא שלי מתה כשהייתי קטנה. היא קבורה בסלאדון, ומאז הלוויה לא ביקרתי בקבר שלה אפילו פעם אחת".

"באמת?"

"אני אזכור אותה בכול מקרה. אתה חושב שאכפת לה אם אני אבקר דווקא במקום שהיא קבורה בו? אם מישהו יחפור בקבר שלה, אתה חושב שזה ישנה לה משהו?"

"כנראה שלא, אבל לך זה לא ישנה כלום?"

"לא אם היה שם משהו שמישהו אחר צריך. כל מה שיש בעולם הזה צריך לעזור לחיים, לא למתים".

היא דחפה את האת לידיו. ריק אחז בו, אך הרחיק אותו מגופו כמו לפיד בוער.

"אני אתן לך להתחיל", אמרה, "אולי כשתעשה את זה, תרגיש שזה לא נורא כל כך".

ארבע דמויות ישבו על גג מגדל הרדיו, כאשר ריק ופרסי מצאו את חלקת הקבר הנכונה והחלו לחפור בה. הם לא שמעו את שיחתם, אך ראו אותם בבירור לאור השקיעה כאשר השקיפו עליהם מלמעלה. ריאן חייך חיוך של ניצחון – אחרי כל הפעמים שריק פגע בו, סוף סוף גם הוא הצליח להערים עליו בחזרה. פתי מאמין לכול דבר, חשב בלבו.

"אתן רואות?" אמר לשני הפוקימונים שלצדו, "אתן רואות איזה מין אדם המגדל שלכן הפך להיות?"

וויפינבל וקווילאבה צפו בריק החופר בקברים באימה. שלא כמו בני האדם, הן יכלו לחוש את הנזק האמיתי בפעולתו של ריק: כאתר קבורה לפוקימונים, בית הקברות היה בית-גידול לפוקימוני רוח. ריאן ידע זאת בזכות פטרישיה. היא הייתה תושבת לבנדר והכירה את האופי המיוחד של המקום, וריאן ידע שהיא מתנגדת לצוות רוקט בזכות שאט הנפש שהביעה כשעברה ליד הגרפיטי, בצהרי היום שבו ריסס אותו. יחד הם רקמו את התוכנית לתפוס את ריק.

"תחזיר אותן לפוכדורים שלהן", ביקשה פטרישיה, "כואב להן".

מחשש שלא תרצה לשתף עמו עוד פעולה, ריאן עשה כרצונה.

"מה עכשיו?" שאל.

"עכשיו מחכים. פוקימוני הרוח כועסים מאוד, אבל הם יופיעו רק כשהשמש תשקע".

ריאן הביט לעברם. השמש כבר עמדה לשקוע, וכעת האירה ישירות עליהם. הוא הבחין בפניה של שותפתו של ריק.

"אני מכיר אותה", אמר, "זאת ליילה!"

"מי?"

"מישהי שפגשתי בפיושיה בשבוע שעבר. חשבתי שהיא התחמקה ממני כי היא סתם מוזרה, אבל לא חשבתי שהיא חברה בצוות רוקט".

פטרישיה הביטה בו בחשדנות. "אתה בטח שזו היא?"

"במאה אחוז".

"אני מציעה לך להיזהר עם המידע שאתה מציג כעובדות. הם נשמעו מאוד חשדנים כשאמרתי להם שהבוס שלח אותי. אתה בטוח שככה הם קוראים למנהיג שלהם?"

"שמעתי חיילים של צוות רוקט מדברים עליו", אמר ריאן, "אל תדאגי, אני לא טועה".

חלקת הקבר של משפחת סטנטון הייתה עצומה, וריק ופרסי נאלצו להעביר ביניהם את האת כדי שלא ייגמר להם הכוח לחפור. הם כבר חפרו כמה קברים, וכולם התגלו כריקים, פרט לגופות קטנות של פוקימונים. קרני השמש האחרונות נעלמו, והם נאלצו להסתמך על התאורה המרוחקת שהגיעה מן העיר, ולהתעטף במעילים מפני הקור המקפיא בשטח הפתוח. לפתע ריק הבחין במשהו.

"פרסי", אמר, "מה הדברים האלה?"

היא הרימה את מבטה מן הקבר שחפרה כרגע. במבט ראשון זה נראה כמו פרצוף מפחיד שצמח מתוך החשכה עצמה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עד שהיו מוקפים בעשרות כאלה. הפרצופים הביטו בהם בעיניהם הגדולות והמרושעות למראה. רק כאשר הבחינה בעננת הגז הקלושה העוטפת כל פרצוף, הבינה שאלה פוקימונים. מתוך העננות יצאו כמה פוקימונים חדשים, אותם ריק זכר ברגע שהתגבר על הפחד: האנטרים, כמו ההאנטר שראה במכון של מורטי באקרוטיק.

"פוקימוני רוח", אמר.

הם רצו לברוח, אבל מבטם של הגסטלים וההאנטרים כמו הקפיא אותם במקום. הם הרגישו שהם לא מסוגלים לזוז. ריק הרגיש יותר מכך: להבה סגולה הקיפה את רגלו המתכתית, התיכה אותה והפילה אותו לאדמה. הוא התגלגל אל תוך בור קבר פתוח, ומעליו ראה את המוני הפרצופים המבעיתים מביטים בו, מחייכים חיוכים מעוותים ומתחילים לצחוק לו. צחוק נוסף נשמע, וריק ראה לפתע את ריאן גוהר מעל הבור, את החפירה בידו, והוא קובר את ריק בעודו בחיים… הוא ניסה לצעוק אך רק טעם את טעמה המר של האדמה המכסה אותו, ראה את הפרצופים לועגים לו מבעד לקבר, הרגיש את המוות מושך אותו מטה אל תוך הקבר, שמע את אחיו צוחק וצוחק…

ריאן שחרר את ספירו, שהטיס אותו מן המגדל אל בית הקברות.

"ריאן, חכה!" קראה אחריו פטרישיה.

"לא! זאת ההזדמנות שלי!"

הוא טס לעבר בית הקברות, לא יכול לחכות לתפוס סוף סוף את אחיו. אם יחכה יותר מדי, חשב, הפוקימונים ייעלמו ואחיו עלול להתעורר ולברוח שוב. ההאנטרים הבחינו בו ראשונים. הם המטירו כדורי-צל על ספירו, אך הוא היה חסין להתקפותיהם, ונחת באין מפריע ליד ריק ופרסי המתהפכים בשנתם. ריאן ניסה לתפוס בידו של ריק, אך גסטלי זועם הופיע מולו. ספירו צלל לעברו וניקר אותו בזעם, אך מיד הותקף בידי עשרות אגרופים שנורו עליו; כל ההאנטרים יחדיו תקפו אותו בעזרת אגרופי-פתאים. ריאן הבין שזהו לא קרב פוקימונים רגיל, ויהיה עליו לנצח את כולם בבת-אחת.

"אני בוחר בכולם!" קרא.

בליל של זעקות, צחקוקים מרושעים, כדורי-צל ומתקפות שונות ומשונות עטף את האוויר, עד שריאן בקושי הצליח לראות מה קורה סביבו. הוא הספיק לראות את קרוקונאו מחסל גסטלי בנשיכה, אך עשרה אחרים מתנפלים עליו ומטביעים אותו בגז רעיל; סלוקינג מעיף בכוח מחשבתו גסטלים והאנטרים לאוויר, ממשיך להיאבק באומץ למרות שעוד ועוד כדורי-צל פוגעים בו ולבסוף מביסים אותו; סניזל יורה קרן-קרח על גסטלי שהופך לעננת גז קפוא, רגע לפני שנעלם בתוך צללים שחורים יותר מגופו; קווילאבה לא עושה דבר ורק מביטה בריק, רגע לפני שהאנטר הופיע במקום ומבטו הצטלב עם זה של ריאן, והעולם השחיר…

ריאן התעורר בבגדיו במרכז הפוקימונים. ראשו הלם מכאב, והוא ניסה לקום מהמיטה, אך נכשל ונפל מרגליו. הוא נאחז במוטות המיטה בניסיון לייצב את עצמו, והמשיך להתנדנד בהליכתו ולהיעזר בקירות. בקומה התחתונה הוא כבר מצא את פטרישיה שחיכתה לו בחדר הקבלה.

"התעוררת".

"מה קרה?" שאל ריאן בקול רפה.

"ניסיתי להזהיר אותך", ענתה פטרישיה, "למה היית חייב לעוף לתוך בית הקברות, עם כל פוקימוני הרוח בחוץ? באמת חשבת שזה יכול להיגמר טוב?"

"אבל הם לא כעסו עליי, הם כעסו…"

"הם כעסו, וזה מספיק".

"איפה… צוות רוקט?"

"התקשרתי למשטרה. הם נכנסו פנימה כשהמצב נרגע ועצרו אותם".

ריאן ניסה לחייך ברפיון.

"ניסיון יפה", אמר, "אבל זה לא יעזור. יש להם קשרים במשטרה, הם ישתחררו משם בקרוב".

"הבנתי", אמרה פטרישיה, "אז מה אתה מציע לעשות?"

"נארוב להם מחוץ לתחנת המשטרה. לי יש פוקימונים, להם אין. אני אתגבר עליהם בקלות".

"ריאן, אני לא חושבת שהפוקימונים שלך בדיוק במצב להילחם".

הוא הביט מבעד לחלון הזכוכית, שהפריד בין חדר הקבלה של מרכז הפוקימונים לחדר הטיפולים. כולם שכבו שם ללא תנועה, הבחין. לא היה להם סיכוי להתמודד עם כל הגסטלים וההאנטרים הללו. ריאן ניסה לחשוב מה בכול זאת אפשר לעשות, לפני שיגלו שמדובר בתרמית.

"תתקשרי אליהם ברגע שישתחררו", אמר לבסוף, "תני להם להרגיש שהם פישלו בגדול, ותזהירי אותם לא לדבר על הכישלון הזה יותר, אחרת הבוס יכעס מאוד. ככה הם ימשיכו לחשוב שהם באמת נכשלו".

ריק ופרסי שוחררו בצהריים מתחנת המשטרה. הכניסה לתחנה הייתה ריקה הפעם, ואף אחד לא חיכה להם שם.

"הבוס בטח רותח מזעם", אמרה פרסי, "אכזבנו את הדרקון האדום, ועכשיו אכזבנו גם אותו".

"כדאי שנתקשר לפטרישיה לראות כמה נזק עשינו".

ריק חייג את המספר שממנו התקשרה פטרישיה אתמול. פניה הופיעו על המסך לאחר מספר צלצולים.

"אז נכשלתם", אמרה בסבר פנים חמור.

"מצטערים", אמר ריק, "אם רק נוכל לחזור שוב לבית הקברות…"

"מאוחר מדי. המשטרה מצאה את מטבע המזל ולקחה אותו".

ריק השפיל את מבטו.

"חייבת להיות דרך לפצות על זה…"

"רוצים לפצות על זה? נסו לפרוץ לתחנת המשטרה ולהשיג את הארטיפקט משם".

"אולי נוכל לגלות מה…"

"לא שמעת אותי, ליילה? את מבינה בכלל עד כמה הבוס כועס?"

לריק היה נדמה לרגע שלא שמע טוב. פרסי, לעומתו, הבינה מיד מה קורה.

"ריק, נתק את השיחה מהר!" צעקה.

פרסי כלל לא חיכתה שיגיב, אלא פשוט משכה בידו, שלחה את ידה אל הפוקיפון שלו ולחצה על כפתור הניתוק. גם לאחר שהדמות על המסך נעלמה, פרסי עדיין אחזה חזק מדי בידו, מבטה משתנה במהרה מאימה להקלה.

"פרסי, מה קורה כאן?" שאל ריק.

"היא קראה לי ליילה".

"זו לא הסיירת ההיא?"

"כן", ענתה פרסי, "וזה גם השם הראשון שעלה לי לראש כשריאן שאל אותי איך קוראים לי".

הבלבול לא נעלם מעיניו של ריק. למרות זאת, גם הוא התחיל להבין.

"את אומרת שריאן…"

"הוא סידר אותנו בגדול. מטבע המזל לא קיים, הוא רק רצה לטמון לנו פח".

"אבל מה הוא השיג בזה?" תהה ריק, "הוא בטח לא רצה סתם להסגיר אותנו שוב למשטרה, ולא נגרם לנו שום נזק לטווח ארוך".

"הוא כמעט הצליח לגרום לנו לחשוב שנכשלנו, ובהחלט לא היינו צריכים עוד כישלון".

"וזה הכול? לטרוח כל כך הרבה על דבר אחד?"

"ריק, אני לא יודעת מה אחיך ניסה להשיג, אבל הוא מתחיל להפחיד אותי", אמרה פרסי, "אני יודעת שהוא רק ילד בן 13, אבל הוא מתחיל להיות מתוחכם".

"הוא לא עד כדי כך מתוחכם. לטעות בשם שלך, באמת", אמר, "הוא היה יכול פשוט לשאול אותי. הייתי אומר לו שקוראים לך מיץ-גזר".

"ריק, אני רצינית. הוא כבר לא סתם מופיע בסמטאות ותוקף אותך. זה לא מוצא חן בעיניי בכלל".

"גם בעיניי לא", ריק הנהן, "אני חושב שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא להסתלק מהעיירה הזאת".

העיר הקרובה ביותר ללבנדר הייתה סאפרון, עיר הבירה. לבנדר הייתה אחת הערים שהקיפו אותה. הם החלו ללכת מערבה, ורק כאשר הגיעו לבית הקברות גילו שאיבדו יתרון נוסף שהיה להם על ריאן.