פוקימון; במהירות החושך – פרק 145: מתכות כבדות / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

לאחר מה שנדמה כמו נצח של דממה, מאחורי הדלת נשמע משהו כבד שהכה במישהו. אחרי כמה צעקות ומאבק קצר, מפתח נשמע מסתובב במנעול, והדלת נפתחה.

"שלום, אח יקר".

ריק נאלץ להודות שריאן נראה הרבה יותר טוב מהפעם האחרונה שראה אותו: מגולח, מסופר, וכמובן שלא פצוע וחבול. הפוקימון שעמו נראה כמו כדור מתכת גדול חצוי לשניים, שבין שני חצאיו הסתתר גופו האדמדם ובצבצו שתי עיניים שחורות עגולות. מאחוריהם, עאישה שכבה על הרצפה נאנקת מכאבים לצד וינומות' שלה.

"אף פעם לא שמחתי כל כך לראות אותך, ריאן".

"יש לך הרבה חוצפה להתקשר אליי ולבקש עזרה".

"ובכול זאת הסכמת לבוא ולעזור, כי אתה יודע מה בילי עלול לעשות".

ריק ניסה להביט היישר בעיניו, בתקווה לשכנע אותו. הוא שם לב שריאן נמנע ככול האפשר מלהסתכל לו בעיניים.

"תן לי סיבה אחת למה אני צריך לעזור לצוות רוקט".

"אני כבר לא בצוות רוקט. עכשיו אני מנסה להפיל אותם. צדקת כל הזמן, ריאן, לא הייתי צריך להיכנס לשם מלכתחילה ועכשיו אני מנסה לתקן את הטעויות שלי".

"אם אתה רוצה שאאמין לך, תחזיר לי את הפוקימונים שלי".

"אני לא יכול", אמר ריק, "הם כבר לא אצלי. לא יכולתי לשמור את כולם ונתתי אותם למאמנים טובים".

"אתה מתכוון שחילקת אותם לפושעים?"

"אני מצטער, באמת. אבל אני בטוח שלא יהיה לך קשה להאמין שבילי הוא חלק מצוות רוקט, ושמה שהכי חשוב עכשיו הוא לעצור אותו".

ריאן חשב לרגע לפני שאמר, "בסדר, אבל יש לי שני תנאים אחרים שאותם בטח תוכל למלא".

"ריאן, בילי הולך ומתרחק…"

"דבר ראשון, כל עוד אתה נלחם בצוות רוקט, אתה מעדכן אותי בכול צעד וצעד. אני רוצה לקחת חלק במלחמה באנשים שהרסו לי את החיים", אמר ריאן, "ודבר שני, אם ננצח, אחרי שהסיפור הזה יסתיים אתה יוצא מהחיים שלי לתמיד. אני לא רוצה לשמוע ממך יותר לעולם".

"נשמע לי לגיטימי", אמר ריק, "עכשיו קדימה, בוא נמצא את בילי".

ריק מצא את התיקים שלו ושל חבריו זרוקים בערימה בחדר הסמוך. הוא לקח את התרמיל שלו וניגש אל עאישה.

"איפה השותף שלך?" שאל.

"אני לא יודעת".

"אם את לא רוצה להילקח כבת ערובה, אני מציע לך לדבר".

אעישה גיחכה, למרות שהדבר עלה לה בכאב חד בצלעות. "חשבתי שאתם מכירים את בילי", אמרה, "אתם יודעים שלא יהיה אכפת לו ממני".

"זה אומר שתישארי שבויה שלנו הרבה זמן וכדאי שתדברי".

"הוא התעתק עם וינומות'. הוא לא אמר אפילו לי לאן".

ריק הוציא מתרמילו את אחד השיקויים שקנה עבור הפוקימונים שלו.

"אני ארפא את וינומות' עם השיקוי הזה, ואת תגידי לו לקחת אותנו לאן שהוא לקח את בילי. אם תשתפי פעולה, הפוקימון שלך יחזור אלייך ותהיי חופשיה ללכת".

"אתם לא תנצחו", השתעלה עאישה, "חמישה ילדים נגד צוות רוקט, אין לכם סיכוי".

"כבר ניצחנו עם סיכויים גרועים יותר", ענה ריק, "קדימה, שגרי אותנו מכאן".

בלב יער כרונו הופיעו חמישה בני-אדם מלווים בשני פוקימונים. הפוקימון של ריאן ריחף מעלה אל השמיים כמו צלחת מעופפת, הסתובב במקום וצפה על סביבתו מלמעלה.

"אני רואה שפיתחת את פינקו שלך לפורטרס", אמר ריק.

"זה היה קשה. לקח לו הרבה זמן ללמוד להפסיק להתפוצץ".

"מה גרם לך להתחיל להשקיע בו?"

ריאן הביט מעלה אל פורטרס. "בעיקר חוסר ברירה", אמר, "מישהו לקח לי את כל שאר הפוקימונים".

פורטרס התחיל לנחות בחזרה. נראה שהוא מצא משהו.

"בילי בכיוון הזה", ריאן החווה לכיוון אליו הביט כעת פורטרס.

"בסדר. אתה ואני נלך. כל השאר, תישארו לשמור על וינומות'".

"חשבתי שאנחנו בסיפור הזה ביחד!" מחתה גרייס.

"עכשיו באמת אין סיבה שכולנו נסתכן. אני חייב להיות שם וריאן הוא היחיד שיש לו פוקימון, אבל כל השאר צריכים להישאר".

"ומה אם וינומות' יחליט לתקוף אותנו?"

בתשובה לשאלה, תותח זרם נורה מתוך קנה בגופו של פורטרס, חישמל את וינומות' ושיתק אותו לחלוטין.

"הבעיה נפתרה", ענה ריאן.

בילי היה בדרכו אל בית החולים במטרה ליצור קשר עם הבוס בהקדם האפשרי. לפתע הוא שמע טיפוף צעדים מאחוריו, הסתובב וראה שתי דמויות מוכרות דולקות אחריו, יחד עם פוקימון שהתגלגל בעקבותיהם.

"האחים ריילי", לעג, "מי היה מאמין?"

"סתום את הפה! פורטרס, תותח זרם!"

פורטרס ירה שוב את הזרם החשמלי, אבל דיוק המתקפה הזו היה הרבה פחות מוצלח מול מטרה ניידת, ובילי התחמק ממנה בקלות.

"סייזור, צא!"

החרק המתכתי המעופף עף החוצה מן הפוכדור של בילי וצלל ישירות לעבר ריאן, אבל פורטרס זינק בסיבוב מול סייזור, נגח בו והסיט אותו ממסלולו. ההתנגשות ביניהם נשמעה כמו גונג מחריש אוזניים. אבל ריק כבר למד מניסיון העבר ולא הוריד את עיניו מבילי. הוא ידע שישלוף את האקדח ברגע שיהיו מרוכזים מדי בקרב הפוקימונים.

"תמשיך בקרב ותמצא מקום בטוח", לחש ריק, "אני אטפל בבילי".

"עם הרגל הזאת? אין לך סיכוי לרדוף אחריו".

"אבל אתה צריך לדאוג לפורטרס…"

"שמור עליו אתה", אמר ריאן, "אני יודע שאתה מאמן טוב".

קרקוש גדול החריש את אוזניהם כשסייזור חג במהירות עצומה סביב פורטרס וחבט בו בצבתות המתכת הכבדות כמו פטיש בסדן. פורטרס מצדו ננעל בתוך שריונו הכבד, ונראה כעת כמו סתם כדור מתכת גדול.

"באמת?" ריק הסיט את מבטו מבילי לראשונה, "אבל בפעם הקודמת שנתת לי לפקד על פוקימון שלך…"

"אני זוכר מה קרה. אם תאכזב אותי גם הפעם, אני אחנוק אותך".

ומבלי לחכות לתשובה, ריאן הסתער לעבר בילי, משאיר את ריק לבד במערכה.

"פורטרס, תעשה כל מה שריק אומר לך כל עוד בילי בסביבה!"

יפה, חשב ריק, הפעם הוא לא השאיר מקום לפרשנות.

"בסדר", קרא, "פורטרס, השתמש בסיבולת שלך!"

השריון של פורטרס נפתח, ומה שנראה כמו גל הדף השתחרר מתוכו בטבעת גדולה – פורטרס השיב לסייזור כפליים מהנזק שספג, וסייזור, למרות משקלו הכבד, נהדף כמה מטרים מעלה באוויר. בינתיים, בילי שלף את האקדח לעומת ריאן המסתער עליו, וריאן הצליב את שתי זרועותיו על חזהו, מגן על גופו. בילי ירה בו ופגע בזרועו הימנית, אבל איכשהו, לא נראה שריאן הרגיש זאת כלל – בילי היה מופתע כל כך, עד שלא הצליח לירות שוב עד שהיה מאוחר מדי וריאן התנפל עליו.

"פורטרס, הטחה כבדה!"

פורטרס כאילו ירה את עצמו לעבר סייזור. הוא היה מוחץ את החרק הענק לולא היה עשוי בעצמו ממתכת, אבל סייזור לא התרשם והשיב לו בשיסוף-לילה. התקפת האופל חדרה את השריון הקשיח של פורטרס, והוא צנח בחזרה לקרקע והשאיר מכתש קטן במקום שבו נפל.

"סייזור", נשמעה זעקתו של בילי, "רוח-תער!"

ריק הביט לעברם וראה שבילי וריאן נאבקים בקרב אגרופים אכזרי. האקדח נפל לרגליהם ובילי ניסה להגיע אליו, ואילו ריאן אחז בבילי בזרוע אחת ומנע ממנו להושיט את ידיו מטה. הרוח של סייזור חתכה בבשרו של פורטרס מתחת לשריונו, ופורטרס ירה שוב את תותח הזרם, לא במטרה לפגוע בסייזור אלא כדי לשבור את הריכוז שלו.

"נסה להשתמש ביתדות", קרא ריק.

שלא כמו תותח הזרם, היתדות שירה פורטרס היו קטנים ולא מדויקים, ולא הזיקו לסייזור בכלל. עם זאת הם הציקו לו והפריעו לו לתקוף, וסייזור צלל שוב. זה בדיוק מה שריק קיווה שיקרה.

"פורטרס, הגנת ברזל!" קרא.

ברגע שסייזור התכוון להטיח את הצבת שלו בפורטרס, הוא ננעל שוב בתוך שריונו – והפעם הוא ננעל על זרועו של יריבו. סייזור ניסה בכול כוחו להיחלץ ולעוף, אבל הוא היה לכוד ולא יכול היה להשתחרר.

"אל תבזבז כוח! תקוף אותו!" צעק בילי.

"סתום את הפה", אמר ריאן, "זה נגמר, בילי. ריק, אתה יודע מה לעשות!"

ובעת שסייזור שב לתקוף את פורטרס במתקפת זעם מהירה שחתכה דרך שריונו שוב ושוב, ריאן לפת את ראשו וחזהו של בילי, והתחיל לרוץ בכול הכוח לעבר הפוקימונים הנלחמים, גורר עמו את בילי. ריק הבין באותו רגע מה ריאן רוצה שיעשה: הוא יכול לסיים את הקרב במכה אחת עבור סייזור וגם עבור בילי.

"פורטרס", הוא בלע את הרוק, "פיצוץ!"

ריק הספיק לתפוס מחסה בדיוק ברגע שפורטרס התפוצץ בפניהם של ריאן ובילי. סייזור הושלך אל האוויר מעוצמת הפיצוץ, אבל זרועו עדיין הייתה לכודה היטב בשריונו של פורטרס, והיא נתלשה ממנו בכוח. ריאן ובילי עפו כמה מטרים לאחור ונחתו ללא הכרה על אדמת היער. במרחק לא רב מהם נחת סייזור, חרק מתכתי אימתני עם צבת אחת בלבד.

כשריאן פקח את עיניו, הוא מצא את עצמו שוכב על מיטה לבנה וחבוש בכמה מקומות בגופו הדואב. זה היה מוכר מדי – בשנה האחרונה הוא בילה יותר מדי זמן בבית החולים, והדבר האחרון שרצה היה לחזור לאחד כזה. גם גרייס הייתה שם, יושבת ליד מיטתו וקוראת ספר.

"דווקא אותך השאירו איתי?" רטן.

גרייס הרימה את מבטה מן הספר.

"אני הייתי האפשרות היחידה. ריק והאחרים נמלטים מהחוק, היה קצת בעייתי בשבילם להישאר".

"מה עם בילי?"

"ריק לקח אותו כשהתעתקנו מכרונו. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא נראה טוב כמוך".

"יופי. לפחות זה לא היה לשווא", אמר ריאן.

"אחיך ביקש ממני לתת לך את זה כשתתעורר".

גרייס הגישה לו מעטפה קטנה. ריאן פתח אותה וקרא את המכתב שבתוכה.

"אח יקר, אני מקווה שאתה זוכר את הקרב הראשון שלנו יחד במכון של ויולט. אחרי ההפסד המביש מול פלקנר, הייתי בטוח שלעולם לא נצליח להילחם כצוות. אילו הייתי רואה אותנו היום, הייתי חושב אחרת. אני יודע שזה לא יחזיר אותנו עכשיו להיות חברים טובים, אבל זה משהו".

ריאן חש דקירה קלה של כאב, והיה בטוח שהיא לא קשורה לעוצמת הפיצוץ שחטף.

"ביקשת להיות מעורב במלחמה נגד צוות רוקט", הוא המשיך לקרוא, "יש לי משימה שאתה האדם היחיד שיכול לבצע כרגע. עלינו לעקוב אחרי ג'ובאני קטצ'אם, מנהל קזינו כוכב הכסף בסלדון ואדם בכיר בצוות רוקט. ברגע שתרגיש טוב יותר, אשמח אם תתפנה לעקוב אחריו, רצוי בערבי יום שני. אם תוכל, שלח לי תשובה עם גרייס, היא כבר תדע איך ליצור עמי קשר. החלמה מהירה".

– – – – –

אדם ופוקימון הגיעו למכון של ספרון. סברינה חשה את נוכחותם ברגע שהגיעו לשם, עוד לפני שראתה אותם, והיא ידעה שהם לא נכנסו דרך הדלת, אלא פשוט הופיעו שם. סברינה פקחה את עיניה וראתה שהיו שם בעצם שני נערים, אחד מהם מוכר ומלווה בוופוריאון, השני מחוסר הכרה.

"אריק ריילי", אמרה, "הנוכחות שלך מעורפלת כתמיד".

"את זוכרת אותי?"

"כמובן. אני גם זוכרת את ופוריאון שלך. חבל שלא פיתחת אותה לאספאון, אבל ידעתי שזו לא הכוונה שלך כשרצית ללמד אותה להתעתק כאיוי".

"היא עזרה לי מאוד, בזכותך. עכשיו באתי להשיב לך טובה".

"אתה לא חייב לי דבר, אריק".

"אולי לא לך, אבל לקמרון כן".

עיניה של סברינה נפקחו מעט יותר, והיא קמה מהכס שלה למשמע שמו של העוזר הנאמן שלה.

"מה אמרת?!"

"הבאתי לך את הרוצח של קמרון. אולי תרצי להסגיר אותו למשטרה, אבל חשבתי שלך צריכה להיות הזכות להחליט מה לעשות בו".

בכוח המחשבה, סברינה זימנה את הפוקימון החזק ביותר שלה, ואלקזם התעתק לצדה.

<האם זה נכון?> שאלה.

אלקזם מיקד את כוחו העל-חושי במוחו של בילי. המיקוד העיר את בילי מעלפונו, וכשחזר להכרה, לא יכול היה שלא לחשוב על הבוקר שבו ירה בלבו של קמרון בפקודתו של הבוס. כשראה מי ניצבת מולו, לבו התמלא אימה.

"תודה לך, אריק", אמרה סברינה, "השאר אותנו לבד בבקשה".

לפני שריק פנה ללכת, הוא הספיק לראות את עיניו של אלקזם זוהרות באור מטריד כאשר גרם לבילי לפקוח את עיניו לרווחה בכוחו הטלקינטי ולנעוץ אותן בעיניו-שלו. זעקות סבל קשה מנשוא ליוו את ריק כשהתרחק מן המקום.