פוקימון; במהירות החושך – פרק 141: יחד אנחנו אוקיינוס שלם / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

ריק, לאנס ואקירה התעתקו בעזרת ופוריאון אל דרום העיר גולדנרוד. גם גולדנרוד הייתה קרה וגשומה, אבל הפעם זה עבד לטובתם, משום שריק ולאנס יכלו להתעטף במעילים גדולים וברדסים שהסתירו את פניהם, מבלי למשוך תשומת-לב. ריק הביט לצדדים וראה שהרחובות כמעט ריקים, מה שאפשר לו לדבר בחופשיות.

"עכשיו מישהו מוכן לספר לי מה קורה?"

"ריק, אני בטוח שיש לך מיליון שאלות, אבל בבקשה חכה בסבלנות".

"סבלנות? מגיעות לי תשובות! אם אפשר להחזיר את המתים לחיים, מה עם אבא שלי?!"

"אני מבטיח לך שעד מחר בבוקר הכול יתבהר".

"אני לא רוצה לחכות עד מחר בבוקר! אני רוצה תשובות עכשיו!"

"אני מזכיר לך שאקירה ומאיקו יכולים להיפגש שוב אתך או בלעדיך", ענה לאנס בשקט, "הסכמתי לקחת אותך איתנו בתנאי שלא תפריע, לכן עד שנחזור, סתום את הפה בבקשה".

"אם כבר מדברים", התערב אקירה, "אני לא הסכמתי שהצוציק הזה יבוא".

"ריק צריך לבוא. זה חלק מההסכם".

"אני חשבתי שההסכם הוא שאני עוזר לך נגד צוות רוקט, ואתה מחזיר לי את מאיקו".

"זה ההסכם שלי עם ריק. הוא צריך לדעת. הבטחתי לו שאם הוא יצטרף אליי, הוא יגלה איתי את סודות עולם הפוקימונים, ואני מקיים".

"לא 'כפת לי מסודות עולם הפוקימונים, עם אשתי מגיע לי פרטיות!"

"ואם תציל אותה מהשודד, יהיו לכם עוד חיים שלמים של פרטיות", אמר לאנס, "זו העסקה, הכול או כלום".

וכך, השלושה המשיכו בגשם השוטף לכיוון יער אילקס, שהפריד בין הערים גולדנרוד ואזליה. ריק זכר איך בפעם הקודמת שהיה כאן, לפני שנים, היער היה אפל למדי גם ביום מרוב שצמרות העצים היו צפופות. הערב, הגשם כמעט ולא חדר דרכן. בפעם הקודמת לקחו לו, לריאן ולגרייס ימים רבים לחצות את היער. הפעם היו להם פוקימונים מעופפים, ולמרות שבדרך כלל שנאו לעוף בגשם, העצים הסבוכים חסמו את הטיפות מספיק כדי שהוא לא יפריע במיוחד. ריק שחרר את פלייגון שלו, בעוד לאנס בחר בפוקימון משלו, צ'ריזארד הדרקון עם הלהבה בקצה זנבו.

"ומה איתי?" שאל אקירה.

"תרכב אתה על צ'ריזארד. הוא חזק מספיק כדי לשאת גם אותי בידיים".

בדרך כלל היה נוח יותר לרכוב על פוקימון, אבל הפעם גופו של צ'ריזארד חסם את הטיפות שהצליחו לחדור מבין העצים, כך שריק חשד שללאנס הכי נוח מבין כולם. צ'ריזארד הוביל את פלייגון בטיסה בין העצים הצפופים, וריק היה בטוח שזנבו הבוער יפגע בעץ בכול רגע, אבל לצ'ריזארד הייתה מיומנות תעופה מרשימה, וכעבור כמה שעות הם עצרו מול צריף עץ קטן בלי שום תקלה בדרך.

"הייתי כאן", נזכר ריק, "זה המקדש של היער".

"נכון מאוד", אמר לאנס, "תחזיר את פלייגון לפוכדור ותיכנס פנימה. אנחנו לא רוצים לפתוח את כדור הקריסטל מחוץ למקדש, סמוך עליי".

למרות שריק עדיין שמר ללאנס טינה על הפעם הקודמת שאמר לו לא לפתוח פוכדור מסתורי, הוא ציית, בשעה שגם לאנס עצמו השיב את צ'ריזארד לפוכדור ונכנס אל הצריף בעקבותיו ובעקבות אקירה.

"מה עושים עכשיו?"

במקום לענות, לאנס פתח את כדור הקריסטל. ריק ציפה שישתחרר ממנו משהו מרשים במיוחד, ולרגע אחד לבו צנח כשראה מי הופיעה מולו: פיה קטנה, ירוקה ותכולת עיניים, מעופפת במקום בעזרת שתי כנפי שפירית קטנות. אבל האכזבה נמוגה והתחלפה בן-רגע בהתרגשות, כשריק זיהה את הפיה בזכות חפיסת הקלפים שקיבל במתנה מנדיה, אבל עד כה היה בטוח שמדובר באגדה בלבד.

"אני לא מאמין", מלמל.

"כדאי לך להאמין", אמר לאנס, "אבל אני מזכיר לך לשמור את כל השאלות שלך בינתיים".

"אבל אם…"

לאנס הניח יד על כתפו מעט חזק מדי. זה הספיק כדי להשתיק את ריק, אפילו שמולו ניצבה סלבי, הפוקימון המיתית הנוסעת בזמן. לאנס מסר את כדור הקריסטל לאקירה, והניח עליו את אחת מידיו וגם את ידו של ריק.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל לאנס.

"לכיכר העיירה של קיין", אמר אקירה בקול רועד אך בטוח, "לפני 14 שנים, היום הרביעי לחודש השני, בחצות".

סלבי אפילו לא הייתה צריכה לגעת באף אחד. מספיק שנגעו בכדור הקריסטל. ריק חש את האנרגיה מתפשטת מתוך הפוכדור החוצה, ולרגע אחד הרגיש כאילו הוא עצמו פוקימון שנשאב לתוך הפוכדור, אבל אז ההרגשה המוזרה התחלפה בתחושה הרגילה של התעתקות, אליה כבר הספיק להתרגל והייתה עבורו לא יותר ממצמוץ. הם שוב היו באי קיין, וריק הבחין שסלבי חוזרת בעצמה אל תוך כדור הקריסטל שבידו של אקירה.

ריק הביט בחבריו למסע. אקירה העביר את משקלו מרגל לרגל מרוב התרגשות, אבל לאנס נראה רגוע לחלוטין.

"איך אתה כל כך רגוע?" ריק ניסה להיות שקט לא הצלחה מרובה, "אנחנו נסענו בזמן! אתה מבין את זה בכלל?"

"אנחנו עושים את זה בשביל אקירה, לא בשביל עצמנו".

"אבל… מסע בזמן! האפשרויות! ועדיין יש לנו את סלבי! אתה קולט בכלל מה עוד אפשר לעשות?"

"בהחלט", אמר לאנס בשקט, "אבל בינתיים לא כדאי שנבלוט. בואו נסתתר עד שמאיקו תגיע הנה".

הם עלו בגרם מדרגות חירום אל אחד מגגות הבניינים, שהעניק להם נקודת תצפית טובה על העיירה כולה. כעת, כשנרגע מעט, ריק שם לב שכמה שלטי ניאון התחלפו באחרים, אבל הכיכר עצמה נותרה כשהייתה. גם אז, כמו בעוד 14 שנים, ירד גשם זלעפות, ואופנוענים דהרו בכבישים כמו מטורפים. אקירה צפה בהם בעיניים יוקדות.

"אחד מהבחורים האלה הוא ג'וני פאקסטון", לחשש כמו נחש, "אני ארצח אותו".

למרבה הצער, לא הייתה שום דרך לדעת מיהו אותו ג'וני פאקסטון, משום שכול האופנוענים חבשו קסדות שהסתירו את פניהם. ריק היה בטוח שאם הוא ולאנס לא היו שם, אקירה פשוט היה טובח בכולם, בתקווה שאחד מהם הוא האופנוען הנכון. אבל במקום לעשות זאת, אקירה רק חיכה.

מחשבה חדשה ומוזרה עלתה במוחו של ריק: ברגע זה ממש בביתו בניו-בארק, הוא פעוט בן שנה שכנראה ישן במיטתו, לא מודע בכלל לעובדה שיש עוד עצמו במקום שהוא עוד אפילו לא שמע עליו בכלל. הוא אפילו לא צריך את רשותו של לאנס להשתמש בסלבי, הוא יכול פשוט להשתמש בופוריאון כדי להתעתק לשם ולראות את עצמו. ואת אבא שלו… אביו עדיין חי, חשב פתאום, ואם יחזור לניו-בארק עכשיו, יוכל להזהיר אותו ממותו הקרב ולהציל אותו. ריק ניסה לדמיין איך היה מרגיש אם מישהו יופיע פתאום, יטען שהגיע מהעתיד ויספר לו כיצד הוא עומד למות. עד לפני פחות משעה, ריק עוד לא האמין בכלל במסע בזמן, וכנראה היה ממשיך לא להאמין לולא היה חווה אותו בעצמו. אין ספק שזה רעיון גרוע. ובכול זאת, האפשרות לראות שוב את אביו כה קרצה לו, וריק נאלץ להזכיר לעצמו שוב ושוב שאם יתפצל מלאנס ואקירה, הוא עלול לאבד אותם ולהישאר תקוע בעבר.

ובעצם, חשב, מה כל כך רע להיות תקוע בעבר? בהווה הוא פושע מבוקש, והוא מתחבא לא רק מהמשטרה אלא גם מארגון הפשע הגדול במדינה. בעבר, הכול נמחק. הוא אדם חופשי, ובעוד כמה שנים הוא יכול להזהיר את עצמו שלא להצטרף לצוות רוקט מלכתחילה, ואז… אז הוא לעולם לא יפגוש את לאנס, לא יוכל לחזור בזמן, לא יוכל להזהיר את עצמו, ומה יקרה אז? עוד משהו שצריך לזכור לשאול את לאנס, חשב, אם הוא בכלל יודע את התשובה.

הרהוריו נקטעו כשאקירה קם על רגליו כנשוך נחש. הוא הבחין מרחוק באישה הולכת ברחוב חשוך לא רחוק מהם, ולמרות שריק לא יכול היה לראות דבר חוץ משיערה השחור הארוך, נראה שאקירה זיהה אותה מיד.

"מאיקו!" צעק.

בלי לבזבז אף רגע, הוא התחיל לרדת בריצה במדרגות החירום, מדלג עליהן שלוש-שלוש. המדרגות המתכתיות השמיעו קרקוש גדול שהדהד בכול הרחוב, אבל אקירה לא עצר. ריק הספיק לראות אופנוען עוצר מול האישה בחריקת בלמים שבקושי נשמעה על רקע קרקוש המדרגות.

"בוא נלך", אמר לאנס.

"אבל למה לא לתת לו להתמודד איתה בעצמו?"

"רצית לדעת, לא? הרגע הזה הוא החוויה האמיתית של מסע בזמן".

לאנס התחיל גם הוא לרדת במדרגות, וריק בעקבותיו. כל אותו הזמן הוא המשיך להביט במאיקו, שלאחר שהאופנוען חסם את דרכה היא ניסתה לפנות לאחור, אבל מהפוכדור של האופנוען זינק מאצ'וק גדול ושרירי וחסם את הרחוב מצדו השני.

"תוריד ממנה ת'ידיים המטונפות שלך!" שמע את אקירה שואג.

ריק התקשה לרדת במדרגות. למרות שכבר התחיל להתרגל לרגל העץ שלו, זו עדיין הייתה משימה קשה, והוא ידע שלעולם לא ישיג את אקירה. לפתע נזכר שהוא יכול להשתמש בפוקימונים שלו. הוא שחרר את ניינטילס, טיפס על גבה, ובכמה זינוקים זריזים הם היו על הכביש, בעוד לאנס ואקירה עדיין מתנשפים במדרגות.

"אל תתקרב!" קרא לעברו אקירה, "זה העסק שלי!"

הוא החליט שלא להסתבך עם אקירה. במקום להמשיך להתקרב, ריק צפה במאיקו שולפת פוכדור משלה. היא הייתה הרבה פחות חסרת אונים משנשמעה לו בסיפור של אקירה, ובהחלט השיבה מלחמה: מהפוכדור קפץ ברווזן צהוב עם מקור ורגליים שטוחות ורחבות.

"מאצ'וק, חסלי אותה!"

"פסיידאק, אקדח מים!"

מאצ'וק הסתערה, אבל נאלצה להיאבק בזרם המים שהאט אותה, גם אם לא עצר אותה לחלוטין.

"עכשיו מכת זן!"

כשמאצ'וק הגיעה אל פסיידאק, היא הפסיקה את אקדח המים וזינקה אליה בראשה קדימה. אגרופה הכבד של מאצ'וק הונחת היישר על ראשה של פסיידאק, אבל המכה זיעזעה את מאצ'וק לא פחות, ושתי הפוקימונים התמוטטו על המדרכה בזעזוע. באותו זמן, אקירה הגיע לתחתית המדרגות והתחיל לרוץ בטירוף לעבר הקרב.

"קדימה, מאצ'וק, קומי על הרגליים!"

ג'וני עוד ניסה לעודד את הפוקימון שלו, אבל לא שם לב מה קורה מאחוריו עד שאקירה משך אותו בכוח מהאופנוע, הפיל אותו על המדרכה ודרך בכוח על בטנו. ג'וני השתעל בכבדות.

"אקירה!" נבהלה מאיקו.

ג'וני ניסה לקום, אבל אקירה בעט בבטנו פעם נוספת, ואז הרים אותו בכוח וניסה לתלוש את הקסדה מעל ראשו.

"אני יראה לך", צעק, "אני יראה לך מה זה להתעסק ככה עם אשתי!"

ריק לא היה בטוח, אבל נדמה היה לו שראה את ג'וני משתעל דם מהמכות שספג בבטנו. הוא לא היה מעיז להתקרב לשם גם לולא אקירה היה מאיים עליו, ורק קיווה שאקירה יעזוב את ג'וני בקרוב; אין סיכוי שימשיך להיטפל לאשתו עכשיו. אבל אקירה לא ויתר, המשיך להכות אותו נמרצות והיה תולש את ראשו של ג'וני יחד עם קסדתו, לולא מאצ'וק הייתה מוצאת את הכוחות להציל את המאמן שלה. היא קמה על רגליה, הכשילה את אקירה בבעיטה מהירה וחטפה את ג'וני מידיו. ג'וני מיהר לעלות על האופנוע ולרכוב משם מהר ככול האפשר, ורק אחרי שכבר התחיל לנסוע השיב לפוכדור את מאצ'וק, שבינתיים הספיקה להעניק לאקירה פנסים בשני העיניים וחתך מכוער לאורך הלחי. ריק הרגיש את רוח הפרצים כשהאופנוע חלף במהירות לידו וליד ניינטילס. ג'וני פאקסטון נמלט.

אקירה קם על רגליו. הוא השתדל לחייך, למרות שניכר שהמאמץ עולה לו בכאב עצום. מאיקו, לעומת זאת, הביטה בו מזועזעת. כעת ריק יכול היה לראות את פניה ואת עיניה העגולות יחסית לעיניהם של רוב האקרוטים, אם כי עדיין בעלות קשתיות סגולות.

"מאיקו שלי…" מלמל אקירה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" שאלה.

"את בסדר".

"ברור שאני בסדר! הייתי מסתדרת גם בלעדיך! תמיד חושב שאני האישה הקטנה שצריך להציל, מה?"

"אבל מאיקו, את לא מבינה…"

"אני מבינה ועוד איך! רק לפני רגע הבטחת לי שתשתנה, שתפסיק להיות כל כך אלים, ומה עשית עם ההבטחה הזאת? כיסחת לבחור המסכן את הצורה!"

"בחור מסכן? החלאה האנושית הזה…"

"לא חשוב מה הוא עשה, זה לא הגיע לו! מי שמך לשופט, אקירה?"

הוא התחיל להתקרב אליה בצעדים גדולים וכושלים, בעוד היא השיבה את פסיידאק והתחילה ללכת אחורנית.

"מאיקו, תקשיבי לי…"

"אני לא רוצה לשמוע".

"לבד אנחנו טיפה אחת, יחד אנחנו אוקיינוס שלם. את זוכרת, מאיקו?"

"זה לא יעזור לך. עזוב אותי, אקירה, אתה שומע?"

במקום רק ללכת לאחור, מאיקו הסתובבה והתחילה להתרחק בריצה. אקירה רדף אחריה, וריק התכוון לרוץ אחריהם, אבל שוב הרגיש את ידו של לאנס על כתפו, מורה לו לא להתערב. הוא צפה במאיקו מגיעה לקצה הרחוב, שהיה מלא בפחי אשפה שעלו על גדותיהם, וחסום בחומה גדולה. למאיקו לא היה לאן לברוח והיא התחילה לטפס במדרגות חירום של אחד הבניינים. המדרגות הללו היו רעועות מאוד וקרקשו אפילו יותר מקודמותיהן, עד כדי כך שברגע שאקירה התחיל לטפס עליהן בעקבותיה, הן כבר לא יכלו לשאת את משקל שניהם. המדרגות התמוטטו תחת רגליהם, ואקירה ומאיקו צנחו היישר אל תוך ערימת הזבל.

אקירה קם על רגליו והתנער. הוא ניגש אל מאיקו בצעדים גדולים, אבל היא לא קמה. אקירה פינה בידיו את הזבל שלתוכו נפלה מאיקו, וחשף אותה בתוך הערימה: היא נפלה ישר על לום חלוד שחדר אל תוך בטנה. לרגע אחד רק בהה בה בפה פעור ועיניים קרועות. ריק הבין מיד מה קרה והסב את פניו אל לאנס באותו מבט בדיוק – ולחרדתו, לאנס עדיין נראה רגוע לחלוטין.

"אתה!" שמע את אקירה שואג.

ברגע הבא אקירה שעט לעברם כמו טאורוס זועם, התנפל על לאנס ולפת את צווארון חולצתו.

"ידעת שזה יקרה!" צעק, "ידעת כל הזמן!"

"אקירה, באמת שלא היה לי מושג…"

"קחי אותנו מפה! קחי אותנו מפה עכשיו!"

אקירה הטיח את כדור הקריסטל במדרכה בעוצמה שכמעט שברה אותו. סלבי השתחררה מתוכו, קטנה וחיננית בדיוק כמקודם, ונראתה כרגע כמו הדבר האחרון שקשור למה שקרה כאן עכשיו. ריק מיהר לתפוס בזרועו של אקירה לפני שייעלמו בלעדיו, ותוך שבריר שנייה העיירה שוב הייתה דוממת, מלבד טיפות הגשם הנופלות וגניחותיה החרישיות של האישה הגוססת מפצעה המזוהם.