פוקימון; במהירות החושך – פרק 102: ממנטו מורי / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

אחד היתרונות החדשים בהתעתקות היה שריק לא לחוץ יותר בזמן. כבר באותו בוקר הוא התעתק עם ופוריאון לספרון, ומשם לאוליבין בעזרת סלופוק של קמרון, שהכיר הרבה יותר מקומות מופוריאון. ריק עצמו מעולם לא היה באוליבין; חוף הים שם היה ענק, ומלבד הנמל היה מלא גם במסעדות ובתי קפה תיירותיים, והוא כעת השקיף עליהם מצוק שהתנשא מעל הים לרגלי מגדלור. יהיה לו עוד יום וחצי בעיר הזו עד שהסנט אקווה תעגון שם וריק יוכל להצטרף להפלגה להואן.

"תודה, קמרון", אמר ריק.

"אני יכול ללכת? סברינה מחכה לי".

"חכה רגע. לפני שאתה הולך, יש עוד דבר אחד שאני צריך לדבר אתך עליו".

"זה לא יכול לחכות עד הערב?"

"האמת היא שזה לא משנה", אמר, "אני רוצה שתתפטר מהמכון".

עיניו של קמרון נפערו לרווחה. "מה?!"

"סלופוק שלך הוא הפוקימון השימושי ביותר בצוות. הייתם במסע פוקימונים ביחד, ראיתם את כל קנטו וג'וטו, וסלופוק יכול להתעתק לכול מקום. זה לא הגיוני שרוב הזמן אף אחד לא יכול להיעזר בכם. אני רוצה שיהיה לכם יותר זמן פנוי, כדי שתהיו שם בשביל שאר החברים לצוות".

"ומה אני אמור לעשות? אני לא יודע לשדוד בנקים".

"אני לא רוצה שתשדוד בנקים או תעשה שום דבר אחר שיסכן אותך. אני צריך שתישאר חופשי. אל תדאג, עדיין תקבל משכורת כרגיל".

"המשכורת פחות מדאיגה אותי. אני אוהב את העבודה שלי, אני לא רוצה להשתעמם".

"חזור אל מסע הפוקימונים שלך. תפתח את סלופוק. הוא אתך כבר הרבה שנים ועוד לא הייתה לו הזדמנות להתפתח, אני חושב שזה מגיע לו".

קמרון הביט בסלופוק, שבהה באוויר כרגיל במבט חלול, כאילו כל השיחה הזו לא נוגעת לו כלל.

"בסדר. זה בטח ייקח לי שבוע לכול היותר. אחרי שסלופוק יתפתח, מה נעשה?"

"אין לך איזה תחביב שהיית רוצה לפתח?"

"אני אוהב לאמן פוקימונים. העבודה שלי הייתה מושלמת בשביל זה".

"אז תעשה את זה מעכשיו בעצמך. הרבה מאמני פוקימונים מחפשים קרבות כדי להתחזק. אתה אפילו יכול להמשיך בדיוק באותו תפקיד ולגייס לצוות את מי שנראה לך מתאים, פשוט לא כחלק ממכון".

"ומה עם המשכורת שהייתי מקבל מהמכון? אני צריך לשלם שכר-דירה, יש לי הרבה הוצאות, המשכורת מצוות רוקט לא תספיק".

"מה אתה אומר על העלאה במשכורת?" שאל ריק, "בדקתי מה השכר של עוזר במכון פוקימונים. אני אוסיף לך את אותו הסכום למשכורת מצוות רוקט".

קמרון חשב לרגע. "בסדר", אמר לבסוף, "אבל תן לי לפחות עד סוף החודש".

"טוב, אבל אם אחרי שבוע סלופוק עדיין לא יתפתח, אתה תשמע ממני".

קמרון הנהן בחיוך, ונעלם יחד עם סלופוק, משאיר את ריק לבד.

אוליבין הייתה העיר היחידה במחוז ג'וטו בה ריק לא ביקר עדיין. את רוב המחוז הוא ראה כשהיה במסע הפוקימונים שלו, ובסיאנווד ביקר לא מזמן. במובן מסוים היה בזה משהו סמלי – היום הוא סיים לראות את כל הערים במחוז הבית שלו (ובקנטו הצמוד אליו) ומחר הוא ייצא לראות עולם חדש. מכיוון שלא היה לו מה לעשות עד ההפלגה, ריק החליט להקדיש את היום לטיול בעיר, כמו בימים עברו, בהם הוא היה מאמן במסע פוקימונים בלי שום משימות ושום מחויבות כלפי אף אחד.

אחרי שהעפיל לראש המגדלור וראה את כל העיר מלמעלה, ירד לשתות תה באחד מבתי הקפה על החוף. המחיר היה יקר בצורה מגוחכת, אבל ריק הרשה את זה לעצמו הפעם. אחרי שראה את החוף בדרום העיר, הלך אל הצפון, לראות את השדות שהפרידו בין אוליבין לאקרוטיק. בדרך הוא חלף על פני מכון הפוקימונים, ולפי הקולות שעלו מבפנים, נשמע שמתרחש שם כעת קרב פוקימונים רציני. אבל זה כבר לא עניין את ריק, והוא פשוט חלף על פניו.

מצפון לאוליבין השתרע שטח עצום של שדות פרא ירוקים, מעט עצים גבוהים צומחים בצדיהם, ועשרות פוקימונים קטנים כמו רטטה ומיאו משוטטים בהם. ריק לא שוטט בדרכים כבר חודשים רבים, מאז שפידג'יוט הפכה לאמצעי התחבורה העיקרי שלו ושל פרסי והם העדיפו לעוף מאשר ללכת ברגל. הוא המשיך בדרכו אל השדה. היה לו יום שלם, והוא החליט לישון שם ולחזור לעיר למחרת. בכול מקרה שינה בשטח הייתה בטוחה יותר, למקרה שהמשטרה תמצא אותו במקרה ו-ופוריאון תהיה עייפה מכדי להתעתק. ריק שחרר את כל הפוקימונים שלו והם המשיכו בדרך. רק קווילאבה נשארה מאחור.

"בואי, קווילאבה", קרא לה.

קווילאבה לא זזה ורק חשפה את שיניה לעומתו. ריק התקרב אליה, אבל היא נשפה בזעם והבעירה על מצחה להבה זועפת לשנייה קלה.

"ריאן שטף לך את המוח נגדי, מה?"

למשמע שמו של ריאן, קווילאבה נשפה שוב. הפעם הלהבה נותרה לבעור לזמן מעט קצר יותר. ריק ידע שזה עלול לקרות – קווילאבה כבר ברחה ממנו בעבר וחזרה אל ריאן, אחרי שכמעט השיב אותה אליו בפעם אחרת. הוא קיווה שהפעם זה יהיה שונה, אבל בעצם לא הייתה שום סיבה שזה יהיה כך. יהיה עליו לעבוד קשה כדי להרוויח את אמונה מחדש, כמו שהרוויח את נאמנותה של ניינטילס.

בעצם, ריק לא ידע כיצד הרוויח את נאמנותה של ניינטילס. היא שנאה אותו בתחילת דרכם המשותפת, כשעוד הייתה וולפיקס, ואפילו הייתה לה סיבה מוצדקת לכך. אחר כך הוא איבד אותה והיא הייתה אצל אביו. רק לאחר שהשיב לו אותה (דבר שלא הבין כשלעצמו, כי בפעם הקודמת לכן שפגש את אביו, הוא סירב בכול תוקף להשיב לריק את הפוקימונים שלו) וולפיקס התחילה פתאום להקשיב לו. ריק היה רוצה לשאול את אביו מה בדיוק קרה כשהפוקימונים היו אצלו, אבל למרבה הצער הוא איבד את חייו רגע אחרי שהשיב לו את הפוקימונים. עם הזמן, ריק נאלץ להשלים עם העובדה שכנראה לא ידע זאת לעולם.

אבל כעת זה נראה חשוב מאין כמוהו. ריק הרגיש שאילו רק היה יודע מה קרה אז, היה יכול לדעת גם איך לזכות באמונה של קווילאבה. כל מה שידע שניסה אי פעם עם וולפיקס לא הועיל בזמנו, ולא היה לריק שום רעיון אחר. הוא בכול זאת ניסה לפתות אותה ללכת אחריו בעזרת תותים שקטף, שלח את שאר הפוקימונים לנסות לשכנע אותה ודאג להפגין חיבה כלפיהם. כשדבר לא הועיל, השיב את קווילאבה לפוכדור והמשיך בלעדיה, עם ארבעה פוקימונים בלבד לצדו.

אחרי כמה שעות של טיול, הלילה כבר ירד. ריק פרש את שק השינה שלו בצד הדרך והלך לישון, הפוקימונים שלו מתכרבלים לצדו. הלהבים של סניזל, שהיו מחוברים לזרועותיו במקום כפות ידיים, דקרו אותו מעט, אבל הוא לא אמר דבר. כמו קווילאבה, גם סניזל שב אליו רק לאחרונה, ולא התחשק לו להרגיז פוקימון נוסף שיפנה נגדו.

בלילה חלם ריק על כל הפוקימונים שהיו לו אי-פעם. הוא היה במין אצטדיון ענק, צופה בו מן האוויר כמו תלוי מעליו. ניינטילס ניצבה בצד אחד של הזירה, קווילאבה בצד שני, וכל השאר ביניהן, מנסים לבחור לאן ללכת. אנורית' וופוריאון חברו אל ניינטילס, אבל סלוברו וסלוקינג הצטרפו במהרה אל קווילאבה, ועמם גם בידריל. הוא הבחין בקלויסטר, הרקרוס ופראליגטור מתלבטים קשות, וקווילאבה וניינטילס מנסות לשכנע אותם בנהמות. כעת ריק ידע שהן מתווכחות האם להוציא אותו להורג אותו או לא. הנהמות הלכו ונהיות זועמות יותר, והן החלו לנשוף אש זו על זו. במהרה הצטרפו אליהן גם שאר הפוקימונים, גם אלה שלא מסוג אש, יורקים להבות כחולות וירוקות ושחורות. פוקימון נוסף הצטרף אל קווילאבה, פוקימון שנראה כמו צל שחור וריק לא יכול היה להבחין בצורתו, פרט לעין אדומה במרכזו. ריק ידע שגורלו נחרץ, אבל ניינטילס לא ויתרה, וקולות הקרב נמשכו…

ריק התעורר לקול נהמות ונשיפות שהקיפו אותו. השמש כבר האירה, אבל משהו לא היה בסדר, ולקחו לו כמה שניות להבין מה קורה: ניינטילס, אנורית', סניזל וופוריאון הקיפו אותו מארבעה כיוונים, ניצבים בתנוחה מאיימת מול עדר שלם של פוקימונים שהקיפו אותם. מעגל של איילים פראיים וזועמים הקיף אותם, ולפי נשיפות הזעם שבקעו מפיהם, הם עומדים לתקוף בכול רגע.

"כולם צעד לאחור", לחש ריק, "ופוריאון, תתכונני להתעתק מכאן".

אבל ברגע שכולם התקרבו, הסטנטלרים הסתערו. הם היו מהירים כל כך, עד שריק בקושי הספיק לתפוס בזנבה של ופוריאון ולהיעלם יחד עמה. שוב הם היו בתוך העיר, ועוברים ושבים הביטו בנער שהופיע לפתע באמצע הרחוב, פלג גופו העליון חשוף ומציץ מתוך שק השינה שלו. ריק הביט סביבו, וראה שניינטילס הספיקה ללפף את אחד מזנבותיה סביב גופו, ואנורית' טיפס על שק השינה שלו. אבל סניזל לא היה שם.

"לא!" קרא, "חזרי ליער, אסור להשאיר שם את סניזל!"

והם התעתקו בחזרה אל צמרתו של עץ גבוה, מתחתיהם ראו את סניזל מטפס על עץ אחר כשהוא נועץ בו את להביו. כמה מהסטנטלרים החלו לנגוח בעץ בקרניהם, מנסים להפיל אותו.

"ופוריאון, התעתקי אל סניזל ותביאי אותו הנה".

ריק ניסה לדבר בשקט, אבל אחד הסטנטלרים שמע אותו. הוא הפנה אליו את מבטו, נשף לעברו בזעם, וקבוצה נוספת של סטנטלרים הסתערו לעבר העץ שלהם וניסו להפיל גם אותו. הכדורים הקבועים בקרניו של הסטנטלר שהיה כנראה המנהיג החלו לזהור; ברגע שופוריאון הופיעה לצד סניזל, הוא ירה מהן שתי קרני אור שפגעו בה ישירות והפילו אותה מן העץ.

"ופוריאון, לא!"

זה היה אבוד – ופוריאון נפלה ונדרסה מתחת לרגלי העדר. העץ שעליו ישבו ריק, ניינטילס ואנורית' החל לרעוד.

"אין ברירה", אמר, "תקפו!"

סילונים של אש, קרח ואבנים המטירו על הסטנטלרים מצמרות העצים. סטנטלרים בודדים נפלו, אבל השאר החלו להשיב אש בעזרת קרניהם. שלושת הפוקימונים של ריק היו זריזים, אבל הסביבה הטבעית של אף אחד מהם לא הייתה על העצים, והם לא הצליחו להתחמק היטב מההתקפות של הסטנטלרים. גם הם נפלו במהרה מן העצים, ממש כמו ופוריאון.

כעת הסטנטלרים נרגעו, ומתוך העדר יצא המנהיג ושלח בריק מבט זועף. כעת ריק זיהה אותו: את אותו מבט בדיוק הוא שלח אליו בפעם האחרונה שראה אותו.

"מה אתה רוצה ממני?"

ריק ידע שסטנטלר לא יוכל לענות לו, וגם ניחש את התשובה בעצמו: סטנטלר מאשים אותו במותה של המאמנת שלו. במובן מסוים הוא צודק, חשב ריק, למרות שאין לו דרך לדעת שהוא קשור לכך. אולי סטנטלר בכלל לא יודע שריק היה קשור למותה של הולי, אלא פשוט זוכר אותו כאדם שנוא, וכעת כשהוא רואה אותו שוב הוא עושה מה שהולי הייתה רוצה. מה שלא תהיה הסיבה, היא חשובה מספיק כדי שישכנע את כל העדר לתקוף את ריק.

"סטנטלר, אני…"

סטנטלר נשף בזעף, מבהיר לריק שאם יוציא עוד מילה, יורה לעדר לתקוף ללא רחמים, והפעם לא תהיה לו שום דרך להתגונן. אבל ריק לא ידע מה עוד הוא יכול לעשות. האם סטנטלר מצפה ממנו לפצות אותו על מותה של הולי? ואם כן, איך בדיוק הוא אמור לעשות זאת?

את אפו של ריק מילא ריח חזק, מתוק ומחניק. שכבת אובך התפשטה באוויר, כאילו מישהו שפך מהשמיים דלי של חול שעשוי מסוכריות ורודות. הוא הרגיש את עפעפיו נעשים כבדים ואת ידו מאבדת אחיזה בענף. הוא נאבק להיאחז גם בידו השנייה, אפילו שידע שאין טעם. זו לא הייתה שום מתקפה שהכיר שסטנטלר עשוי ללמוד להשתמש בה; אבל ברגע אחד של צלילות הבין שאלה לא הסטנטלרים, כיוון שגם הם החלו להירדם ולקרוס. מנהיג הסטנטלרים כנראה חשב שריק עשה משהו, כיוון שהוא כיוון עליו את קרניו, אבל לא ירה – הוא היה עייף מכדי לירות, ובמהרה נרדם בעצמו. מחשבותיו של ריק התערפלו, והוא הרגיש את עצמו נופל…

ריק פקח את עיניו, מגלה שהוא מביט בפרצוף כחול וגדול שהביט בו בחזרה בפה ענק מזיל ריר. הסירחון המתוק עוד נמשך, אם כי לא בעוצמה חזקה כל כך, וריק הבין שהוא כבר לא היה ביער, אלא שכב על מיטה רכה.

"בוקר טוב", נשמע קול נשי מוכר.

ריק הביט מעלה וראה את פניה הלבנים של מלכת השלג רוכנות מעליו. הפוקימון שלה, אותה זיהה כעת בתור גלום, ישבה על הכרית לידו ואמרה משהו בקול גבוה ודק כמו דנדון פעמונים.

"איפה אני?"

"בבית של אחת החיילות שלי. הפוקימונים שלך כאן".

ריק הביט בשידה שלידו. חמשת הפוכדורים שלו היו עליה, ולרגליה נח התרמיל שלו. מלכת השלג כנראה התאמצה מאוד לסחוב את הציוד שלו הנה.

"למה הצלת אותי?" שאל.

"אתה מתלונן?"

"לא, אבל חשבתי שאת לא מחבבת אותי".

"חשבתי על מה שאמרת. לשמור על צוות רוקט זה האינטרס שלי בדיוק כמו שלך. לא הייתי רוצה להיות האויבת שלך, והפעם אני מתכוונת לכך באמת".

"ואיך ידעת למצוא אותי באוליבין?"

"יש לי דרכים", אמרה מלכת השלג, "יש עוד דרכים לאתר אדם מלבד באמצעות הפוקיפון".

ריק הרגיש שאם ישאל על כך, לא יקבל תשובה, לכן ויתר מראש.

"נראה שמותה של החיילת שלך עלה לך ביוקר", היא המשיכה לאחר שתיקה ממושכת, "אפילו הפוקימון שלה מאשים אותך".

"אני לא צריך את זה. אני מאשים את עצמי מספיק".

"אני לא מאשימה אותך".

"תודה", ריק משך בכתפיו, "אז זה מה שקורה לפוקימון אחרי שהמאמן שלו מת? ממשיך את דרכו?"

"לא תמיד. בדרך כלל הם פשוט משתחררים לטבע, אבל זה לא אומר שהם שוכחים את מי שהיה בחייהם עד כה".

בעצם, ריק מעולם לא עצר לתהות על כך. הוא זכר שיוסין סיפר לו על חיות הפרא, שנאלצות להתמודד עם מותם של המגדלים שלהם פעם אחר פעם, אבל ריק תמיד ייחס זאת לחיי הנצח שלהן. הוא לא חשב כלל על העובדה שכול אדם עלול למות לפני הפוקימונים שלו, אפילו הם פוקימונים רגילים לחלוטין. בעיני רוחו דמיין את הפוקימונים שלו משתחררים מהפוכדורים בכוחות עצמם ויוצאים לחופשי – אבל הפוכדורים שלהם נותרים פעילים, ומישהו, אולי בילי, מניח את ידיו על הגופה של ריק ויוצא לצוד את הפוקימונים שלו.

"מה עם הפוכדורים שלהם?" שאל.

"הם נשלחים להשמדה. חברות הקבורה אחראיות על כך… אבל במקרה של הולי, אני לא יודעת מה קרה להם".

"את מבינה בפוקימונים", ציין ריק.

"אני מכירה את האנשים הנכונים", ענתה מלכת השלג.

לאחר שהתאושש, ריק קם על רגליו והביט מהחלון. השמש החלה לשקוע, מה שאומר שהוא עוד יכול להספיק להפלגה ואפילו לא למהר במיוחד.

"תודה על הכול", אמר, "אני חייב לזוז".

"אני יודעת. יש לך אוניה לתפוס".

ריק הביט בה בתדהמה.

"כמו שאמרתי, יש דרכים לאתר אדם, וגם מה שהוא עושה".

"למה את כל כך מתעניינת במה שאני עושה?"

"למה אתה מפליג למקום שאין ולא תהיה לצוות רוקט דריסת רגל בו?"

"זה העסק שלי, אבל אם את מתעקשת, תעני לי ואענה לך".

"איך אני עוקבת אחריך או למה אני מתעניינת בך?"

"כרגע השאלה השנייה מעניינת אותי יותר", אמר ריק, "את אומרת שהצלת אותי ממוות כי אכפת לך מהצוות. אבל כולם, הבוס וגם הגנרלים, חושדים שאני או בוגד או סתם לא מתאים לתפקיד. אם יקרה לי משהו, יוכל למלא את המקום שלי מישהו ותיק ומנוסה הרבה יותר. את לא חושבת לפעמים שזה מה שיהיה טוב לצוות?"

"אולי", הודתה מלכת השלג, "אבל זה לא יהיה טוב בשבילי".

"מה כל כך אכפת לך ממני?"

"צוות רוקט זה מקום מסוכן. כשאמרתי שאני לא רוצה שנספוג עוד אבדות, התכוונתי לחיילת מסוימת אחת שאני יודעת שתשמור עליה".

ריק פתח את פיו לשאול מי, אבל לא היה צורך בכך. מבט אחד בעיניים האפורות ובעור הלבן, שהיו כל כך מוכרים פתאום, הבהיר לו את התשובה.

"פרסי?" ריק פקח את עיניו לרווחה.

מלכת השלג הנהנה.

"מי את?"

"אני חוששת שזה מעבר למה שהתחייבתי לענות לך עליו".

"אבל אני חייב לדעת! אם את קרובת משפחה שלה, למה מסרו אותה לאימוץ? איך זיהית אותה אחרי כל השנים האלה? איך היא בכול זאת הגיעה אלייך לצוות רוקט? למה היא הלכה לעבוד בשביל הדרקון האדום ולא בשבילך?"

מלכת השלג לא קטעה אותו, אבל גם לא ענתה על שום שאלה. נראה שכול אחת מהן מפלחת את לבה כמו חץ בלב, למרות שהשתדלה לא להראות זאת. רק לאחר שתיקה ארוכה, אמרה לבסוף:

"מילה אחת עליי לפרסי או לכול אחד אחר, וזה סוף הקריירה שלך בצוות רוקט".

"אבל…"

"מילאתי את החלק שלי בעסקה. עכשיו מלא את שלך. מה אתה מחפש בהואן?"

ריק לקח נשימה עמוקה. כדאי שידבר אם הוא לא רוצה את מלכת השלג בתור אויבת מרה.

"הפוקימון האגדי שאתם מחפשים נמצא שם", אמר, "הדרקון האדום הצליח להערים על הבוס. אתם מחפשים במקום הלא נכון. תחזירי את החיילים שלך כי אתם סתם מבזבזים זמן".

"ולמה אתה יוצא לשם לבד ולא שולח את הצוות שלך?"

"אני חושב שאזכה בהרבה יותר הערכה אם אני אתפוס את ראיקוזה בעצמי, במקום שסתם חייל שלי יעשה זאת. זו ההזדמנות המושלמת להוכיח את עצמי וגם לא לסבול מזה במיוחד".

"ולמה שלא אשלח את החיילים שלי בעקבותיך?"

"אני חשבתי שאנחנו לא אויבים. אל תפריעי למשימות שלי, ואני לא אפריע לשלך".

מלכת השלג היססה. "אני לא אפריע לך בתנאי אחד: ברגע שתתפוס את ראיקוזה, תודיע לי ראשונה, לפני כל אחד אחר בצוות רוקט, ובמיוחד לפני הבוס".

"עשינו עסק", אמר ריק.

הם החליפו מספרי פוקיפון, וריק עזב את הבית ופנה אל הנמל.

למרות שהבטיח לא לומר דבר, פרסי הייתה במחשבותיו של ריק כל הדרך לנמל. זו הפעם הראשונה שהוא בלעדיה מאז שהצטרף לצוות רוקט. הוא ידע שיהיה כך, אבל כעת הוא יוצא למסע אל עולם חדש לחלוטין, והוא לגמרי לבד. הוא הבטיח למלכת השלג שישמור עליה, והוא אכן מתכוון לעשות זאת – היא נמצאת כעת עם האנשים שהוא סומך עליהם יותר מכול, ואם משהו ישתבש, הוא תמיד יוכל להתעתק בחזרה – אבל מה הוא אמור לעשות עם המידע שקיבל לידיו, על זהותה האמיתית? פרסי תמיד אמרה שלא מעניין אותה לדעת מיהם הוריה הביולוגיים שוויתרו עליה, אז אולי לה לא יהיה אכפת כל כך שריק יודע. אבל לריק עצמו בכול זאת היה אכפת.

הסנט אקווה עגנה בנמל, גדולה ומפוארת בדיוק כפי שריק זכר אותה. הוא יעלה על סיפונה וישאיר מאחוריו את כל מה שהכיר. לרגע אחד חשב לחזור לאחור ובכול זאת לקחת עמו את פרסי, אבל הוא ידע שלא יעשה זאת באמת. היא תהיה בטוחה הרבה יותר בלעדיו מאשר אתו בהואן, ולא היה לו שום רצון לסכן אותה גם ללא ההבטחה שלו למלכת השלג. אילו רק הייתה לו דרך לברר מי היא באמת, זה היה משקיט את רוחו מעט, אבל הוא לא ידע אפילו את שמה ולא היה לו מאין להתחיל לחפש.

מיטתו של ריק ניצבה בתא קטן, אותו חלק עם עוד שבעה גברים ואליו היה צמוד חדר שירותים ומקלחת פצפון. למען האמת אלה היו תנאים טובים יותר ממה שריק היה רגיל אליהם רוב הזמן. לאחר שריק צפה במחוז ג'וטו מתרחק ממנו עוד ועוד, עד שנעלם לחלוטין ורק מים שחורים הקיפו אותו, נכנס להתקלח ובילה מה שנראה כמו שעות ארוכות מתחת לזרם המים.

לאחר מכן הביט במראה. בימים האחרונים כמעט ולא היה לו זמן להשקיע בעצמו, וזיפים פלומתיים עיטרו את פניו. זה עדיין לא היה שום דבר שיכול לצמוח לזקן של ממש, אבל במוחו של ריק חלפה מחשבה: אם הוא מתכוון להיות מבוגר אחראי, אולי כדאי שיתחיל גם להיראות כך. במקום להתגלח לחלוטין, ריק גילח רק את לחייו והשאיר לעצמו זקן קאלוסי, כמו של העורב. זה לא היה מושלם אבל זו הייתה התחלה. הוא פותח דף חדש בחייו, וכל מה שעשוי יהיה לגרום לאנשי הואן להתייחס אליו פחות כמו אל ילד, יהיה מבורך.