פוקימון; במהירות החושך – פרק 85: שוג'ין / איידן סוייר

ריק ופרסי נשארו בחורבות אלף ועזרו לתמי במלאכת התרגום של היומן. הם אמנם לא ידעו שום דבר על השפה העתיקה, אבל מדי פעם תמי ביקשה מהם עזרה בהשוואת מילים וביטויים שחזרו מספר פעמים, בתקווה שתצליח להבין יותר מהם. פרסי עזרה לה אפילו יותר ממה שקיוותה, בזכות הידע הרב שלה במציאת מידע ברשת, ובמהרה החלה לשבת ולעבוד על התרגום לא פחות ממנה. באשר לריק, לא נותרה לו עוד הרבה עבודה, לכן הוא דאג לנהל את לוח הזמנים של תמי ולדאוג שיהיה לה זמן גם לשאר העבודות שלה במקום הזה, ברוב המקרים כשהיא משאירה עבודה רבה לפרסי.

את שאר הזמן ריק הקדיש לאימון הפוקימונים שלו ושל פרסי. פריימיפ, שהיה פוקימון לוחם וכעת גם מפותח, דרש אימונים גופניים רבים על בסיס קבוע. פידג'יוט הרגישה כלואה אם לא היו לה מרחבים עצומים להתעופף בהם, ולעתים הייתה מתרחקת ליום שלם וחוזרת רק בערב. בין וולפיקס, אנורית' וליליפ ריק היה עורך תחרויות, וכשהרגישו מספיק טוב, גם קרבות. הם החלו באימונים במנהרות, וככול שחלף הזמן, הלך ופחת הגשם שאף אחד מהם לא סבל, והם התאמנו יותר ויותר באוויר הפתוח. פעם אחת ריק החליט לערוך קרב בין שלושתם יחד לבין פריימיפ. זו הייתה טעות, כיוון שפריימיפ התקשה להבין את המשמעות של קרב אימונים, ופצע את חבריו הרבה יותר חזק ממה שהתכוון. ריק נאלץ לקחת את הפוקימונים למרכז הפוקימונים בויולט הסמוכה ולחכות שבוע לפני שיוכלו להתאמן שוב.

"מה גיליתן בינתיים?" שאל את פרסי יום אחד.

"לא הרבה. היא כותבת בעיקר על חיי היום-יום במקדש. ידעת שהכוהנים האקרוטיים התנזרו מכול דבר?"

"מה זה כל דבר?"

"אני לא יודעת אם זה ממש מפורט, אבל כתוב שאסור להם ליהנות. הם שתו רק מים, אכלו רק אוכל לא מבושל בצורתו הטבעית, ישנו על הרצפה, ואפילו תרופות היה אסור להם לקחת אם החיים שלהם לא היו ממש בסכנה".

"לא נשמע שהם הצטערו למות במיוחד".

"אתה צוחק, אבל זה רציני. האם נוריקו כותבת שהקדשת החיים למען האבות הקדמונים היא הדרך הראויה ביותר לחיות, אבל למות למענם זה מעשה ראוי אפילו יותר".

"את בטוחה שזה יומן? זה נשמע יותר כמו מדריך לפנאט המתחיל".

"היא כתבה על מה שהיה לה בחיים. אם המקדש היה כל החיים שלה, הגיוני שעל זה היא תכתוב".

"טוב, נשמע שאתן מתקדמות יפה בסך הכול. מתי תגיעו לחלק שהיא מספרת מה באמת קרה במלחמה?"

"זה ייקח זמן. זה בטח נמצא בעמוד האחרון של היומן".

"אז למה לא התחלתן מהעמוד האחרון?"

"תמי רוצה שנלך לפי הסדר. היא אומרת שקשה לה לעבוד אחרת".

"חשבתי שהיא רוצה לגלות מה קרה באקרוטיק".

"נכון, אבל גם כל שאר היומן מעניין אותה. היא לא רוצה לוותר על אף חלק ממנו. זו העדות היחידה שיש לנו ממישהי שחיה באקרוטיק באותו זמן, אז לא רק מלחמת האזרחים מעניינת אותה".

"הבנתי", אמר ריק, "תעדכני אותי כשיקרה משהו מעניין".

זה לא לקח זמן רב. פחות משבוע לאחר מכן, בשעה שריק אימן את אנורית' וליליפ בקליעת סלעים למטרה, פרסי ניגשה אליו בסוף יום העבודה.

"חדשות טובות. גולדנרוד הטילה מצור על אקרוטיק".

ריק הביט בה והרים גבה.

"ביומן, זאת אומרת. הגענו לחלק הזה".

"ונוריקו אומרת על זה משהו מעניין?"

"אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהיא מתארת רגשות. עד עכשיו היא בעיקר כתבה על דברים שקורים מסביבה, תיארה אנשים ששירתו איתה במקדש או ביקרו בו. עכשיו בפעם הראשונה היא כותבת שהיא מפחדת. זה מצב חדש עבורה, אקרוטיק הייתה דיי שלווה עד שהתחיל המצור".

"אז דבר אחד אנחנו כבר יודעים. המלך לורנס הוא זה שתקף ראשון, לא הייתה מתיחות בלתי מוסברת ביניהם".

"ככה זה נראה", הנהנה פרסי, "הוא כנראה הרגיש שהעיר נמצאת מחוץ לשליטתו, ורצה שתהיה שלו כמו כל שאר ג'וטו. לכן הטיל עליה מצור. הוא לא תקף ישר כדי לא לשפוך דם, אבל הבהיר לתושבים שכדאי להם להיכנע".

"ומה נוריקו חשבה על זה?"

"בהתחלה היא לא הבינה מה יהיה לא בסדר אם הם יצטרפו לממלכה, כל עוד המלך ייתן להם לשמור על הדת ואורח החיים שלהם. אבל האב העליון היקארו אמר שאסור להיכנע, ואף אחד לא ערער עליו. ביום הבא נוריקו כבר כותבת שהם עומדים איתנים מול הכובש. הדעה של האב העליון השפיעה עליה".

"לא נשמע שחשיבה עצמאית הייתה הצד החזק שלה".

"אנחנו מדברים כאן על מישהי שהקדישה את כל החיים שלה לשרת משהו גדול ממנה בהרבה, אל תשכח. אם האקרוטים היו נכנעים, כל זה היה יכול להימנע, אבל לא רק המקדש הלך אחרי האב העליון, אלא כל העיר".

ריק הנהן. כעת לפחות הלך הרוחות באקרוטיק היה ברור – תושבי העיר לא הסכימו להיכנע בשום מחיר. לכן, כנראה, דבר לא הציל אותם מהטבח.

"אני הולכת לאכול", אמרה פרסי, "אתה בא?"

"היינו באמצע אימונים. נסיים עוד כמה דקות".

"בסדר. אל תתעכב יותר מדי, או שאני אסיים לך את כל הצ'יפס".

בניין המגורים שכן ליד הספריה, ובכול ערב התמלא החדר המרכזי שלו בחוקרים שסיימו את יום העבודה ולרוב דיברו על כל דבר חוץ מהעבודה, כיוון שרוב המחקרים היו סתומים ולא הובילו לשום מקום. כשהגיעו לחורבות תיירים, הם כמעט תמיד היו מרכז תשומת הלב, וכך גם היום, כששני מאמני פוקימונים הגיעו למקום.

"אז 12 שנים את במסע פוקימונים, ועד היום לא ביקרת בחורבות?" שאל אחד החוקרים.

"מה לעשות?" ענה קול מוכר, "אני מעדיפה ליצור היסטוריה מלחקור אותה".

ריק הביט מסביב למצוא את מקור הקול המוכר, וראה אותה במהרה: ג'סי, שיערה קלוע בשתי צמות בצורה שנראתה מאוד לא מתאימה לה. גם ג'יימס היה שם, אבל נראה שהוא לא היה במרכז העניינים, שאת כולו תפסה ג'סי. גם פרסי הייתה שם איתם וישבה לידם, אבל נראה שהיא העמידה פנים שהם לא מכירים.

"אז באילו דברים מעניינים נתקלתם במסע?"

"אתה שואל אותי? חשבתי שהמקום הזה אמור לגלות לכם דברים כאלה".

"זה לא בדיוק עובד ככה…"

"אתה אומר לי שסתם בזבזנו את הזמן שלנו כשהגענו הנה? קדימה, תראה לי משהו מרשים".

החוקר החל לגמגם, כשבינתיים ריק תפס את מבטו של ג'יימס. הוא החווה בראשו מעלה, וריק הבין את הרמז ועלה אל הקומה השנייה, שהייתה כעת ריקה מאדם, כיוון שאף אחד עוד לא הלך לישון בשעה כזו. ג'סי פיהקה.

"נראה לי שאלך לישון", אמרה, "אנחנו צריכים להמשיך את המסע מחר, ולא נראה שיש לנו על מה להתעכב".

כעבור דקה ארבעתם נפגשו בפינה שקטה.

"מה אתם עושים כאן?" שאלה פרסי.

"הגנרל שלח אותנו לקחת מכם תיבה", ענה ג'יימס, "חוץ מזה באנו למסור לכם את המשימה הבאה שלכם".

"והוא אמר דווקא לנו לתת לכם אותה, כדי להרגיז אותי בכוונה".

ג'סי נראתה עצבנית יותר מהרגיל. נראה שהיא לקחה באופן אישי את העובדה שלא היא זו שקיבלה את המשימה הזאת.

"מה המשימה?" שאל ריק.

"עונת התיירות החלה, והעורב החליט לשלוח את קאסידי ובוץ' לחופשה באי סיניבר, בתור בונוס על העבודה הטובה שלהם. הדרקון האדום חושב שהוא מראה יותר מדי שאננות. הוא רוצה שתנקמו בהם על כך שהם הביסו אתכם במשימה קודמת".

"לנקום? זאת אומרת, להביס אותם בחזרה בקרב פוקימונים?"

"מצדי תטביעו אותם בים", אמרה ג'סי, "העיקר שאני אהיה שם בשביל לצפות ולצחוק עליהם".

"אבל כן, מה שהגנרל רוצה הוא שתביסו אותם בקרב פוקימונים", הבהיר ג'יימס.

"למה דווקא אנחנו? הוא יודע שהם חזקים יותר מאיתנו".

"הוא טוען שזה חייב להגיע מכם, כדי להבהיר להם שלא יעשו מהחיילים שלו צחוק".

"אני חושבת שהוא סתם רצה למנוע ממני את התענוג בלכסח לקאסידי את הצורה אחת ולתמיד".

"מה שלא תהיה הסיבה, זו המשימה שלכם".

"בסדר", אמר ריק, "פרסי, התיבה אצלך?"

"בטח. היא אצלי בחדר. אני כבר אביא לכם אותה".

לאחר שג'סי וג'יימס עזבו את החורבות עם התיבה, מעט קלה יותר ממה שהייתה כשריק ופרסי גנבו אותה, פנתה פרסי אל ריק בחשש.

"אתה חושב שזה בסדר שלא נתנו להם גם את היומן?"

"היה שם שלושת-רבעי מהאוצר, והיומן גם ככה לא שווה כלום אם הוא לא מתורגם".

"אבל הגנרל בטח יכעס…"

"זוכרת מה אמרת לי בקשר לנאמנות לגנרל או לעצמנו?" שאל ריק, "זה בדיוק הזמן להחליט למי אנחנו נאמנים. הבעיה היחידה היא שעכשיו אנחנו צריכים לעזוב את חורבות אלף, ואנחנו עדיין לא יודעים מה קרה באקרוטיק".

"אני אבקש מתמי לתרגם מחר את העמוד האחרון של היומן. אני אגיד לה שאנחנו צריכים לעזוב, ונשמח לגלות קודם את האמת על מלחמת האזרחים".

למחרת, אחרי שסיים לארוז את כל החפצים שלו ושל פרסי, ריק הלך אל החדר בספריה בו פרסי ותמי שקדו על עבודת התרגום. גם בלי להכיר את הכתב, ריק יכול היה להבחין בקלות שהעמוד האחרון נכתב ביד רועדת במיוחד. אבל הן כבר הכירו את רוב המילים והאותיות, ולא לקח זמן רב לתרגם את מה שנשאר מהיומן – עד אמצע היום העמוד האחרון היה מתורגם, והם קראו יחד את התרגום:

"היקארו נכשל. אלו מילותיי האחרונות. מגדל האש עולה בלהבות, ועמו גם התקווה האחרונה שלנו מול המצור. (שוג'ין) הוא התקווה האחרונה שלנו, וכעת כבר אין דרך חזרה. סאצ'יקו מתה. אני (שוג'ין) אותה בעצמי. גם נערי המקהלה ורוב הכוהנים, וריח האש והדם כבר בכול מקום. אין דרך חזרה. אבות קדמונים, שירתתי אתכם בחיים ובמוות כראוי לכול אדם. כעת העניקו לי שלווה וישועה, וקבלו אותי לצדכם. אור ואהבה, נוריקו".

ריק נאלץ לקרוא את הטקסט פעמיים, כדי להבין שהוא לא מבין שום דבר.

"מה זה שוג'ין?" שאל את פרסי.

"אני לא יודעת. זו הפעם הראשונה שאני נתקלת במילה הזאת, לא הצלחתי לתרגם אותה".

"זו מילה באקרוטית עתיקה שמשמעותה טיהור", אמרה תמי.

"איך זה יכול להיות שאני לא זוכרת אותה? טיהור כבר הופיע ביומן בעבר".

"כי זו מילה במשלב גבוה. לא משתמשים בה כך סתם, יש לה משמעות עמוקה מאוד. במקרה הזה, נראה שנוריקו מדברת על טיהור חיים".

"טיהור חיים? את מתכוונת…"

תמי הנהנה. ריק פער את עיניו לרווחה.

"האקרוטיים הם אלה שהתאבדו?"

"לא התאבדו, אם תשימו לב, נוריקו מזכירה כוהנת אחרת שהיא טיהרה. נראה שהכוהנים הבכירים הם אלה שטבחו בכול שאר התושבים של אקרוטיק".

"אבל למה?" שאלה פרסי, "למה הם החליטו עבור כל תושבי העיר שעדיף להם למות מאשר להיכנע?"

"המקדש בכול מקרה שלט באקרוטיק כולה. הם ליוו את תושבי העיר בלידתם ובמותם, ובכול אירוע חשוב אחר בחייהם. הכוהנים כנראה האמינו שבלי הדרכה מהם, נשמתם של תושבי אקרוטיק לא תמצא מנוח אם הם ימותו בלי שהכוהנים יהיו בסביבה. לכן הם הרגו את כל שאר התושבים לפני שהתאבדו בעצמם".

"ומי זה היקארו? במה הוא נכשל?"

"היקארו היה האב העליון של המקדש", אמרה תמי, "באחד העמודים הקודמים, האם נוריקו כותבת שציפור הקשת תעמוד לצדם במלחמה כמו בזמן השלום. היא פירטה לא מעט על יחסי אקרוטיק עם הו-הו, שהביאה להם שמש וגשם כשהזדקקו להם. נראה שהמשימה של היקארו הייתה לרתום את הו-הו למלחמה לצדם".

זה היה כמו ברק שהכה במוחו של ריק. פתאום הכול הסתדר, כל הפרטים שלא היו ברורים בסיפור של יוסין.

"אומרים שאיש לא יודע איך המלך לורנס הצליח לברוח ממגדל האש", אמר, "אבל בעצם הוא בכלל לא היה שם כשהמגדל עלה באש. הו-הו כעסה כי האב העליון ניסה להכריח אותה להילחם עבורו, לא המלך".

"זה גם מסביר למה המשפחה של צ'אק רצתה להתנער מהשורשים האקרוטיים שלה", אמרה פרסי, "הם החזיקו ביומן, לכן הם הכירו את הסיפור האמיתי, שבטח כל שאר הניצולים לאקרוטיק לא סיפרו לצאצאים שלהם".

"אבל צ'אק לא ידע את השפה, אז הוא לא הכיר את הסיפור. בגלל זה הוא היה הראשון מזה דורות רבים שהתגאה במוצא שלו".

"צ'אק?"

קולה של תמי נשמע לפתע גבוה ומופתע כמעט כמו קולם שלהם. ריק הבין תוך רגע איזו טעות הם עשו הרגע. פרסי הבינה שבריר שנייה אחריו.

"היומן הזה הוא של צ'אק מנהיג המכון?" המשיכה תמי.

"את מכירה אותו?" שאל ריק בזהירות.

"אני יודעת שהוא מנהיג המכון בסיאנווד. אני יודעת שהוא ממוצא אקרוטי. ואני יודעת שכול האוצר המשפחתי שלו נשדד באלימות".

זיכרון הלילה ההוא הכה בריק כאילו קרה אתמול. תמי הביטה בהם כלא מאמינה. בתנועה מהירה, פרסי שחררה את פידג'יוט מהפוכדור וקפצה על גבה, ריק בעקבותיה.

"אם תחזירי לו את היומן, אל תגידי לו מה גילינו! הוא כבר סבל מספיק!" קרא ריק.

במילים אלו הם התעופפו מהחלון ונמלטו מחורבות אלף דרך האוויר, בהרגשה ששוב אכזבו מישהי שחשבה אותם לחברים.

הם עפו גבוה יותר ויותר מעל החורבות, מנהרות האבן נהיות יותר ויותר קטנות – ורגע לפני שיצאו מעל שטח חורבות אלף, משהו תקף את ריק. הוא הרגיש שהוא נחנק. האוויר בריאותיו אזל, ומשהו נוזלי הקיף את כל גופו. הוא ניסה להביט מסביב, אבל הכול היה מטושטש, ורק ראה שגם פרסי ופידג'יוט נאבקות במשהו בלתי-נראה שהקיף אותן. הוא ניסה לצעוק, אבל רק בועות יצאו מפיו. הוא הלך ואיבד את הכרתו…

"ריק!" נשמעה צעקה מעליו.

ריק התעורר. הוא היה בשדה גדול, ופרסי הייתה שם, רוכנת מעליו. היא נראתה בסדר גמור, וכך גם פידג'יוט.

"מה קרה?" שאל.

"איבדת את ההכרה. כמעט נפלת מפידג'יוט. נאלצנו לנחות".

"הרגשתי שאני טובע", אמר, "כל המים האלה, הם לא היו באמת?"

פרסי הנידה בראשה. "אלה כנראה החורבות. הן גרמו לך לראות משהו".

"אבל מה?"

שניהם שתקו. לפני שתי דקות הם איבדו את כל מי שיכול היה לעזור להם עם השאלה הזו.