פוקימון; במהירות החושך – פרק 82: אוצר משפחתי / איידן סוייר

בדרך לביתו של קמרון, חשב ריק מה עשויה להיות המשימה הבאה שיטיל עליהם הדרקון האדום, אם בכלל יחליט לתת להם עוד אחת כזו. רק לא להתעמת עם עוד מנהיג מכון, חשב, מהם כבר היה להם מספיק. כשהגיע לבית, הופתע לגלות שהדרקון האדום כבר חיכה שם.

"שלום, גנרל", אמר, "הגעת בדיוק כשהייתי במכון של סברינה".

"אני יודע. הגעתי לספרון כבר לפני יומיים. חיכיתי שתסיימו את המשימה שלכם כדי לפגוש אתכם".

"איוי אצל סברינה, והיא הבטיחה שתתחיל במחקר בהקדם האפשרי".

"טוב מאוד", אמר הדרקון האדום, "ונדמה לי שיש אצלך עוד משהו שאתה צריך למסור".

ריק הסיר את כובעו ואת כתר האופל שמתחתיו, ומסר אותו לדרקון האדום. הוא עשה זאת בצער מסוים – הוא כבר התחיל להתרגל אליו, והיה נעים לו לדעת שסברינה לא מסוגלת לקרוא את מחשבותיו.

"אתם עדיין חייבים לי סיפור על איך השגתם אותו".

כפי שסיכמו, פרסי החלה לספר את כל מה שקרה, אבל שינתה את המיקום – היא התישה את הפוקימונים של פרייס בקרב, ואז ריק שדד ממנו את הכתר בלי פוקימונים שיגנו עליו. כשהדרקון האדום שאל אותה באילו פוקימונים פרייס השתמש בקרב, פרסי ענתה מבלי להסס שאלה היו סווינאב, פילוסוויין וסניזל – גם על זה היא חשבה מראש.

"וכל זה קרה במכון של מהגוני?" שאל הדרקון האדום, "מעניין מאוד".

"מה מעניין כל כך?" שאלה פרסי.

במקום לענות, הדרקון האדום שלף עיתון. אחת הכותרות הראשיות דיווחה על שוד במכון של אקרוטיק, במהלכו נשדד רכוש אישי של מורטי, מנהיג המכון. פניהם של ריק ופרסי נפלו.

"ובכן, מה יש לכם לומר להגנתכם?"

ריק היסס ואז אמר, "שיקרנו כדי שלא תכעס על הולי. היא עזרה לנו מאוד, והבטחנו לה שלא נספר לך שזה קרה במכון שלה. מה שלא תעשה, בבקשה אל תעניש אותה".

"זה מעניין. חשבתי שאתה והולי לא כל כך מסתדרים".

"היא עדיין חברת צוות שלי ולא הייתי רוצה שהיא תקבל עונש שלא מגיע לה".

עיניו של הדרקון האדום, שנצצו מתחת לברדס הארגמני שלו, ננעצו בריק.

"ומי אתם שתחליטו איזה עונש מגיע לה ומי לא?"

"זה אולי לא תפקידנו להחליט, אבל אנחנו עדיין לא מלשינים".

העיניים הנוצצות נדדו לכיוון פרסי, ושבו אל ריק.

"אם כך, אני חושב שאתם מוכנים למשימה הבאה", אמר.

ריק נאנח בהקלה. למרות הכול, הגנרל עדיין רוצה אותם למשימות.

"מה המשימה?" שאלה פרסי ללא שאלות מיותרות.

"שמעתם על צ'אק, מנהיג המכון באי סיאנווד?"

לא עוד מנהיגי מכון, חשב ריק. הפוקימונים שלו ושל פרסי היו מותשים מספיק. למרות זאת, הפעם המשימה שלהם לא כללה קרב, אלא רק לשדוד את האוצר המשפחתי של צ'אק, שאמור להיות בביתו. הפעם שום צוות מתחרה לא אמור לעמוד בדרכם, כך שזה לא עומד להיות מסובך במיוחד – אלא אם, כמובן, צ'אק יתפוס אותם והם ייאלצו להילחם בו.

"צ'אק הוא הנצר האחרון לאחד מניצולי מלחמת האזרחים באקרוטיק", הסביר הדרקון האדום, "ולאחרונה גיליתי שמשפחתו שמרה אוצר משפחתי שנחשב אבוד במשך שנים רבות".

"צ'אק זה לא שם אקרוטי", ציין ריק.

"האקרוטים לא קיימים יותר כעם. רוב ניצולי המלחמה ברחו לערים אחרות ונאלצו להתבולל עם המקומיים, אבל הם הקפידו להעביר מדור לדור את השמות והמסורת של אקרוטיק. לא כך משפחתו של צ'אק, שהסתירה אותה ככול האפשר. נראה שמסיבה מסוימת הם לא היו גאים במוצאם".

"למה?"

"אני לא יודע, אבל נראה שהיה להם כל כך חשוב להיטמע בשאר האוכלוסיה, שהם אפילו בחרו בני-זוג שיטשטשו את מאפייני הגזע של צאצאיהם. האקרוטים נוטים להיות נמוכים ורזים, בעלי עיניים מלוכסנות וסגולות. צ'אק הוא גבוה וחסון ועיניו עגולות, אם כי הן נשארו סגולות. צ'אק הוא הראשון שהחליט לשבור את המסורת המשפחתית לטשטש את השורשים האקרוטיים, והוא גאה במוצאו. כך הבנתי שכול השנים הללו היה נצר נוסף לעם האקרוטי, וייתכן שהאוצר האבוד נמצא אצלו. לא טעיתי".

"אם צ'אק כל כך מפרסם את היותו אקרוטי, איך זה שאף אחד אחר לא חשב עדיין לחפש אצלו את האוצר?"

"ייתכן מאוד שמישהו יעשה את זה בקרוב. לכן אנחנו חייבים למהר. אני אתן לכם לנוח הלילה, אבל אני רוצה שכבר מחר תצאו למשימה".

"גנרל", אמר ריק, "אני צריך שק שינה. איבדתי את השק הישן שלי בגולדנרוד. תוכל לתת לי אחד על חשבון המשכורת הבאה?"

"למה אתה לא הולך לקנות אחד?"

"אני לא יכול להשתמש בכרטיס האישי שלי. כולם יזהו אותי".

"יש לך שם אלפי קרדיטים. אתה באמת מתכוון לא להשתמש בהם לעולם?" שאל הדרקון האדום, "אתה מאכזב אותי, ריילי. תמצא פתרון. עוד שאלות?"

"עוד דבר אחד", אמר ריק.

"מה?"

"הוא היה כאן הרבה לפנינו ויישאר הרבה אחרינו. אם תאכל אותו תמות, ורק האדם שיש לו הכול צריך אותו".

זה נראה כאילו משהו זז בפניו של הגנרל מתחת לברדס. "אתה חושב שיש לי זמן לשטויות האלה, ריילי?"

"רק חשבתי…"

"אנחנו לא משחקים כאן בחידות. אם אין לכם שום דבר חשוב לומר, יש לי עוד כמה עניינים לטפל בהם".

אותו לילה הלכו ריק ופרסי לישון מוקדם, קמו לפנות בוקר והלכו לבצע את השוד הפשוט ביותר אי פעם. הם פרצו לחשבון הבנק של ריק והוציאו משם את כל הכסף במזומן, ומיד לאחר מכן התעתקו לסיאנווד בעזרת קמרון, שנפרד מהם שוב. ריק לא ידע כמה כסף היה לו בדיוק, אבל מספירה מהירה הוא העריך שגנב מעצמו בערך 9000 קרדיטים, מה שאמור לסדר אותו לחודשים הקרובים. פרסי התקשתה להבין ממה הוא מרוצה כל כך.

"מי משתמש היום במזומן? זה יהיה חשוד אם תשתמש רק בכסף מזומן".

"זה עדיף מלהשתמש בכרטיס האישי ושכולם ידעו שאני פושע".

"יש לי מספיק כסף בשביל שנינו…"

"תודה על ההצעה, מיץ-גזר, אבל אני לא מוכן לחיות על חשבונך".

הם ניצלו את שאר היום להכיר את האי סיאנווד, שאיש מהם לא היה בו בעבר. את מרכז הפוקימונים והשוק הם מצאו בקלות. הבית של צ'אק שכן בסמוך למכון, במערב העיר, אשר ממערב לה התנשאו צוקים גדולים. צוקים נוספים תחמו את העיר גם מצפון ומדרום, ורק במזרח העיר הסתיימה ברצועת חוף, שכעת הייתה שוממת מאדם בשל הגשם שאיים לרדת בכול רגע.

"נראה לי שאנחנו מכירים את כל המקומות החשובים באי", אמר ריק, "יש עוד משהו חשוב?"

"עוד דבר אחד", אמרה פרסי, "מה הולך בבוקר על ארבע רגליים, בצהריים על שתי רגליים, ובערב על רגל אחת?"

"סתמי את הפה".

מכיוון שאשתו של צ'אק הייתה בבית כל היום, ריק ופרסי נאלצו להמתין ללילה כדי לפרוץ לבית. היה זה בית קטן וצנוע, ובהשוואה לפריצה לבית כמו של לורנס קינג, הפריצה הייתה פשוטה מאוד. תוך כמה דקות של התעסקות עם המנעול, בשיטה שלמדו כשחיפשו כיצד לפרוץ מנעולים פשוטים, הם היו בתוך הבית. הבעיה הייתה ששם רק החלו הצרות שלהם.

"מה עכשיו?" לחשה פרסי, "הוא בטח מסתיר את זה טוב, ואם נתעכב יותר מדי או נעשה יותר מדי רעש, הוא יתעורר ואנחנו נהיה בצרות".

"אנחנו צריכים למצוא את חדר השינה", ענה ריק.

"מה פתאום חדר השינה? זה המקום שיש הכי הרבה סיכוי שישמע אותנו!"

"הוא ישמע אותנו בכול מקום. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לנטרל את צ'אק".

בעוד פרסי החלה לחפש בסלון, ריק הלך אל חדר השינה. הוא מצא שם את צ'אק ואשתו ישנים במיטה גדולה, הוא תופס כמעט את כל המקום והיא מכורבלת על חזהו הענק. חגורת פוכדורים הייתה תלויה על הקיר לצדם. ריק הסיר אותה משם בזהירות, התגנב בשקט בחזרה לסלון, והחביא אותה מאחורי הטלוויזיה.

"זהו", לחש ריק, "עכשיו הוא לא מהווה עוד איום".

"לא מצאתי שום דבר בסלון".

"בואי נעבור לחפש במטבח".

היה קשה לשמור על שקט בעת שחיפשו בין כל כלי המתכת, והם עשו זאת בזהירות מירבית. הם פתחו מגירות וארונות, משימה בלתי אפשרית לשמור בה על שקט מוחלט. גם מאחורי המקרר לא נמצא שום דבר. ריק התכוון לשאול אם פרסי רוצה לעבור כבר לחפש בחדר הבא, אך במקום שייצאו מילים מפיו, הוא החל להיחנק – משהו גדול לפת אותו והרים אותו באוויר מצווארו, בעוד פרסי מביטה בו בעיניים קרועות לרווחה.

קול עמוק נשמע באוזנו של ריק.

"יש לנו כאן בעיית מזיקים", אמר.

ריק חרחר בתשובה, מנסה להתנתק מהזרוע הענקית סביב צווארו, אך לשווא. הוא לא חשב לרגע על כך שגם אם ינטרל את צ'אק מהפוקימונים שלו, הוא עצמו עדיין גדול וחזק מספיק להביס את שניהם בקלות. למזלו, פרסי הצליחה להתעשת ונזכרה שלהם עדיין יש פוקימונים, ושלהביס את צ'אק לבדו יהיה קל עבורם.

"אל תחשבי על זה אפילו!"

צ'אק הניף את ריק באוויר והחזיק אותו כמגן אנושי בינו לבין פרסי. היא בכול זאת שחררה את מאנקי, שזינק היישר לעבר רגליו של צ'אק, אך הוא הגיב במהירות והוריד את ריק. בעיטתו של מאנקי ריסקה את זרועו של ריק כשפגעה בה, והוא היה זועק מכאב אם היה מסוגל להוציא הגה. מאנקי הקטן הקיף במעגלים את צ'אק, אך לא הצליח למצוא זווית טובה לתקוף בה שוב מבלי לסכן את ריק.

"חבל על החבר שלך", הזהיר אותה צ'אק, "אין לכם סיכוי כאן".

"לאדם אין סיכוי נגד פוקימון. מאנקי, על התקרה!"

בעת שפרסי צעקה זאת, היא הצביעה למעשה על שולחן העץ הגדול. מאנקי הבין אותה, והוא קפץ למעלה ונתלה במנורה שמעליו. צ'אק הרים את ריק מעל לראשו כדי להשתמש בו כמגן, אבל מאנקי כלל לא נחת על ראשו של צ'אק – הוא הסיח את דעתו בהצלחה, והטיח את שתי רגליו בשולחן, שובר אותו לקרשים שהעלו ענן גדול של אבק ונסורת. צ'אק השתעל ונפנף את האבק מפניו, וכשהענן התפזר, לא ראה עוד את פרסי. מאנקי קם מן ההריסות, מוכן לזנק עליו שוב אם ינסה לפגוע בריק, אבל פרסי לא הייתה שם.

"היי, צ'אק!" קראה.

צ'אק הסתובב. פרסי הייתה שם מלווה בליליפ, שאחז בחוזקה באשתו.

"שחרר אותו".

"בשביל מה? שתפגעי בה?"

"אני אפגע באשתך רק אם אתה תעשה משהו טיפשי. אין לך סיכוי כאן. לנו יש פוקימונים, לך אין".

צ'אק נאלץ לשחרר את ריק. זרועו עדיין הלמה בכאב, אבל צווארו השתחרר, והוא נשם עמוק אוויר מלא אבק ונסורת, השתעל בחוזקה, נשם שוב ושוב השתעל.

"בסדר", אמר צ'אק, "ניצחתם. מה אתם רוצים?"

"אמור לנו איפה האוצר המשפחתי שלך".

"קודם כל תשחררו אותה".

מאנקי התייצב מול צ'אק, מזהיר אותו מלעשות משהו טיפשי, בעוד פרסי השיבה את ליליפ לפוכדור שלה.

"בחדר השינה…" צ'אק היסס לרגע, "בשידה הימנית".

פרסי רצה לשם, ריק כושל בעקבותיה. היא מצאה קופסת תכשיטים במגירה, פתחה אותו ומצאה טבעת כסף משובצת באבן ספיר גדולה. צ'אק נכנס לחדר, מלווה במאנקי ששמר עליו.

"זה הכול?" שאלה פרסי.

"לאקרוטים לא היה זמן לארוז את כל התכשיטים שלהם בזמן שטבחו בהם".

"היא נראית חדשה מדי", ציין ריק.

"אני מטפל בה טוב. מבריק אותה לפחות פעם בחודש".

"אם כך בטח לא אכפת לך שנמשיך לחפש בבית".

הם החלו לפתוח את המגירות ולחפש דברים נוספים. מאנקי הרים את המיטה, ומתחתיה ראה ריק תיבת עץ.

"מה זה?" שאל.

פרסי הרימה את התיבה. היא נראתה ישנה מאוד, אבל העץ נראה חזק ועמיד לפגעי הזמן, ומנעול חדיש היה מונח עליה.

"לא אכפת לך שנבדוק מה יש בפנים, נכון?"

מאנקי שבר את המנעול באגרוף, ופרסי פתחה את התיבה – מעל ספר ישן ומצהיב בתחתיתה, היו מונחים טבעת ותליון אדומים, נושאים סמל זהה לא מוכר, ופעמון זכוכית בגודל כדור גולף.

"זה נראה הרבה יותר כמו אוצר עתיק", אמרה פרסי.

"זה לא", אמר צ'אק, "זה שלי…"

"ומה אם ניקח גם את זה אתנו?"

למשמע ההצעה הזאת, צ'אק לא היה מסוגל עוד לשלוט בעצביו. הוא שאג והסתער לעברם, אבל מאנקי הגיב בזריזות. כשריק לא היה עוד בידיו של צ'אק, למאנקי לא הייתה בעיה לתקוף בכול חמת זעמו – הוא בעט, נגח, התאגרף, הכה בכול חלקי גופו האפשריים, וכשבסופו של דבר ריתק את צ'אק מתחת לגופו, הניצחון בער בעצמותיו – גופו החל לגדול, זנבו נעלם, מבטו נהיה זועם אף יותר, וטבעות ברזל צמחו כמו משום-מקום סביב זרועותיו ורגליו. לצ'אק לא היה סיכוי להילחץ מאחיזתו חסרת הרחמים של פריימיפ, הצורה המפותחת של מאנקי.

"מה אתם רוצים ממני?" שאל בקול מובס.

ריק הביט בפניו הספוגים דם, זיעה ודמעות, שעוררו רחמים במיוחד משום שהיה לוחם קשוח כל כך. אשתו, שהגיעה למקום למשמע הקרב, עמדה בפתח החדר והתייפחה בשקט. הבנה נוראה פשטה במוחו של ריק: הוא אכן נהיה פושע. עד כה הוא לא נאלץ להביט בעיני קורבנותיו, אבל הוא חייב להודות שהם קיימים. הוא לא רוצח, אבל הוא בהחלט הפך להיות אדם מסוכן, אדם שמגיע לו שהחוק ירדוף אחריו, אדם שכול מי שהיה קרוב אליו הזהיר אותו שיהפוך להיות בסופו של דבר.

"אנחנו לא רוצים ממך שום דבר יותר. מצטערת שזה הגיע לידי כך. תודה על התיבה".

ריק הביט בפרסי, שדיברה כאילו היא רגילה לפרוץ לבתים ולשלח את הפוקימונים שלה באנשים. גם היא בדיוק כמוהו, אבל הוא סירב לראות את זה עד עכשיו. שניהם פושעים, לא גיבורים ולא ילדים אבודים.

"אתה בא?" קראה אליו פרסי.

ריק הסיט את מבטו. היא כבר עלתה על גבה של פידג'יוט וחיכתה רק לו שיעלה. אסור לו לנטוש את המשימה, ידע. צוות רוקט הוא כל מה שיש לו בחיים כעת. לרגע אחד חשב לשחרר התנצלות אל צ'אק, אבל להתנצל ולברוח עם התיבה היה ציני במידה מחרידה. ללא מילה נוספת הוא טיפס על פידג'יוט, פריימיפ שחרר את צ'אק והצטרף אליהם רגע לפני שהמריאו, ויחד הם השאירו מאחור את סיאנווד.