פוקימון; במהירות החושך – פרק 76: נפילת נוצה / איידן סוייר

ריק שלשל אסימון לטלפון הציבורי. המוזיקה, הדיבורים והצלילים של מכונות המזל סביבו הפריעו לו לשמוע, והוא הידק את השפופרת לאוזנו בכול הכוח.

"כן?" ענה הדרקון האדום.

"גנרל, זה ריק".

"ריילי, אתה טיפש או מה? אסור לך להשתמש בפוקיפון!"

"התקשרתי מטלפון ציבורי. הייתי חייב לומר לך…"

"איפה אתה נמצא עכשיו?"

"בקרן השפע".

"אתה עדיין בגולדנרוד?! ברח משם מהר, העיר מלאה בפטרולים של המשטרה. יש לך מזל שלא תפסו אותך עד עכשיו".

"אבל אף אחד בקרן השפע לא ילשין עליי…"

"הם לא צריכים להלשין. המשטרה יכולה לפשוט על המקום בלי לשאול אף אחד, ואחרי שאדם כמו לורנס קינג נשדד, הם יעשו את זה. חצי מכוחות המשטרה של הערים הסמוכות הוזעקו כדי לתגבר את גולדנרוד".

"גנרל, פרסי נעצרה", אמר ריק לפני שהדרקון האדום שוב ימנע ממנו לדבר.

"אני יודע שפרסי נעצרה. אני שלחתי אתכם לגולדנרוד למשימה הזאת בדיוק, אתה חושב שלא בדקתי אם אתם בסדר ברגע שהחדשות דיווחו על הפריצה? בשביל זה התקשרת?"

"כן, אבל רק רציתי להיות בטוח…"

"אז עכשיו אתה בטוח. חזור לאקרוטיק ופגוש אותי שם לפי התוכנית. המשטרה יודעת שיותר מפורץ אחד היה מעורב, והיא עדיין מחפשת את השאר".

"ומה עם פרסי?"

"אל תחכה לה. אני מטפל בה".

"אבל אנחנו צוות…"

"אתם צוות שעובד בשבילי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שגם אתה תיעצר, כי אם זה יקרה, כנראה שנאבד אותך. אני מספיק ברור?"

"כן, גנרל", נאנח ריק.

הוא ניתק את הפוקיפון, בדיוק בזמן לראות קבוצת שוטרים נכנסת אל הקזינו. הוא חמק אל השירותים וברח דרך החלון. כל הפוקימונים שלו ושל פרסי הובסו בלילה הקודם, ולא היה אף אחד שיוכל להגן עליו כעת.

– – – – –

ג'ני חזרה אל משרדו של מגדל הפוקימונים המשטרתי. תומאס שוב חיכה לה עם אותו חיוך מוכר, משחק בפוכדור בין אצבעותיו.

"נו?" שאלה, "השגת את הפוקימונים שביקשתי?"

"רק אחד", ענה תומאס.

"אחד?! אמרתי לך שאני צריכה שניים!"

"את יודעת שזה קשה, יש הרבה עומס בזמן האחרון. אבל אני מאמין שמי שהצלחתי להשיג לך תענה על כל מה שאת צריכה".

והוא שחרר את הפוקימון מהפוכדור. לרגע אחד ג'ני חשבה שהיא לא רואה טוב – היא נראתה יותר מכול כמו אישה נמוכה ושמנה, בעלת שיער צהוב ועור שחור משחור, לבושה בשמלה אדומה ששוליה נגררים על הרצפה. לקח לה זמן להיזכר שמדובר בעצם בפוקימון, וזה עדיין היה אחד הפוקימונים המוזרים שהכירה.

"ג'ינקס?" שאלה, "הבאת לי ג'ינקס?"

"היא בדיוק מה שחיפשת. היא חצי מסוג קרח וחזקה מול פוקימוני אוויר, וחצי על-חושית ויודעת להתעתק".

"אני צריכה גם שתהיה מהירה מספיק כדי להביס פידג'יוט".

"אל תתני למראה שלה להטעות אותך. החושים של ג'ינקס יוצאים מן הכלל, היא תקפיא את פידג'יוט בקרן הקרח שלה לפני שבקושי תספיק להמריא".

הוא העביר את ידו בשיערה של ג'ינקס ונראה גאה בה מאוד. נראה שג'ינקס אומרת משהו בתגובה, אף על פי שזו לא הייתה שום שפה שמוכרת לג'ני או לתומאס.

"בסדר", אמרה, "אני אקח אותה".

היא הושיטה את ידה לעבר הפוכדור, אך תומאס הרחיק את ידו.

"מה תתני לי בתמורה, מפקחת?"

"תומאס, אל תתחיל".

"אני אתן לך את ג'ינקס אם תצאי איתי".

בתנועה מהירה, ג'ני חטפה לו את הפוכדור מהיד והשיבה את ג'ינקס לתוכו.

"אין לי כוח לזה עכשיו. לשנינו יש עבודה".

היא יצאה מהמשרד בצעדים מהירים ועצבניים.

– – – – –

הכניסות והיציאות מגולדנרוד היו חסומות בידי שוטרים. גם המנהרות התת-קרקעיות של גולדנרוד, שהיו מוכרות לריק מתחילת המסע שלו כמקום שבו הסתובבו הטיפוסים המפוקפקים יותר של העיר, שרצו כעת שוטרים. המרכז המסחרי היחיד בגולדנרוד מלבד המנהרות היה בניין כלבו גדול, שהיה למעשה שוק הפוקימונים הגדול ביותר במחוז. לריק הייתה תוכנית: אם הוא יקנה שיקוי כמו זה שבוץ' השתמש בו, הוא יוכל לרפא את פידג'יוט ולברוח מכאן מיד, ולא יצטרך לחכות במרכז הפוקימונים עד שיטפלו בה ולהסתכן בלהיתפס, וגם לא לברוח ברגל בחורשות בין הערים, שגם בהן ככול הנראה מסיירים שוטרים.

הבעיה היחידה הייתה שהמרכז המסחרי היה הומה אדם באופן קבוע. לא היו שם כל כך הרבה שוטרים כמו במנהרות, אבל ריק חשש גם מאזרחים שיזהו אותו, למרות שפרסי אמרה לו שאין סיבה לפחד. הוא החליט בפעם הראשונה להקשיב לה בעניין הזה. הוא המשיך ללכת עם שיער פזור שכיסה חלק גדול מפניו, אבל מלבד זאת השתדל להתנהג כרגיל. הוא עלה לקומה השניה במעלית השקופה, שהשקיפה אל החלל הגדול של בניין הכלבו, ולמרות שעלה רק קומה אחת, הזמן שבילה במעלית נראה לו כמו נצח; הוא סרק את ההמון מלמעלה לראות אם מישהו מסתכל עליו פתאום, או אם אחד השוטרים מבצע תנועה פתאומית כאילו ראה משהו. אך שום דבר לא קרה בינתיים, וריק יצא מהמעלית והמשיך בדרכו.

כל מיני שיקויים הוצגו בבית המרקחת לפוקימונים: לא רק כאלה שמשיבים לפוקימונים את הכושר במהרה, אלא גם כאלה שמרפאים אותם מרעל, כוויות, שיתוק וכדומה. בכול הדברים הללו היה ניתן לטפל גם במרכז הפוקימונים, אולם במצבי לחץ כמו זה, עדיף גם להחזיק כמה מהם למקרה חירום. אבל השיקוי הבסיסי ביותר, כמו זה שבוץ' השתמש בו, עלה 300 קרדיטים, ולריק בקושי היה כסף לקנות אחד ממנו.

אבל אז הוא נזכר שבעצם הוא לא יוכל לקנות אפילו שיקוי אחד. בהתחשב בעובדה שכול הכסף שלו נמצא בכרטיס האישי שלו, אם ריק ינסה לשלם בעזרתו, המוכרת תדע מיד מה השם שלו וכנראה תזהה אותו מיד. נראה שהפתרון היחיד היה לגנוב את השיקוי. ריק לא רצה לגנוב ולהסתכן בכך שיעורר תשומת-לב, אבל זה עדיף מלקנות, מה שבטוח יעורר תשומת-לב. הוא העמיד פנים כאילו הוא מסתכל על שיקויים שונים, בודק את המחירים וקורא את התוויות, הביט לעתים לצדדים לבדוק שאיש לא מסתכל. לבסוף אזר אומץ, התעלם מפעימות לבו ההולכות וגוברות, והבקבוקון היה בכיסו.

ריק המשיך להסתכל על השיקויים השונים עוד דקה, ואז הלך משם, כאילו החליט לא לקנות דבר. הוא הצליח להתחמק מהמבט של כל מי שהיה שם, עד שהגיע כבר אל דלת בית המרקחת, עבר בה – ולפתע צפצוף חזק נשמע: מערכת הסריקה האלקטרונית הופעלה.

שני שוטרים סיירו בקומה השניה של בניין הכלבו, והוזעקו מייד לרדוף אחרי הגנב. ריק משך את כובע הקפוצ'ון שלו מעל לראש כדי שאיש לא יזהה אותו והחל לרוץ ללא כיוון, העיקר שיהיה רחוק מהם ככול האפשר. הוא נאלץ לפלס את דרכו בין המוני אנשים שאכלסו את הכלבו והעצים הקטנים שהונחו בעציצים בכול פינה. אבל יכולת הריצה שלו עדיין הייתה מוגבלת ואיטית יותר מזו של השוטרים, ובנוסף, ההמון פינה דרך לשוטרים הרבה יותר מלו. אין לו סיכוי לברוח מהשוטרים אם יסמוך על היכולת שלו לרוץ, והוא ייאלץ למצוא דרך אחרת להתחמק מהם.

ריק הבחין בדלתות המעלית נפתחות במרחק לא רב ממנו. פתרון נואש הבזיק במוחו: הוא רץ בכול כוחו, מפיל בדרך דוכן תצוגה שחסם את דרכו ועליו עיתוני הבוקר שהציגו את תמונתו הגדולה של לורנס קינג, וכעת התפזרו לכול עבר, לקול קללותיו העסיסיות של המוכר. דלתות המעלית כמעט נסגרו על ריק, אך הוא הצליח להידחק ביניהן ולפתוח אותן שוב, זינק לתוך המעלית עם רגלו התותבת שלוחה קדימה ושבר את קיר הזכוכית.

"עצרו אותו!" צעקו השוטרים, שעדיין היו רחוקים כמה מטרים מהמעלית.

אך שאר הנוסעים במעלית לא רצו להתעסק עם המטורף ששבר את קיר המעלית בבעיטה, וריק קפץ למטה אל הקומה התחתונה ונחת על צמרת עץ בגובה שני מטרים. זה לא היה גבוה מספיק כדי שאף אחד לא יוכל להגיע עליו, אבל מספיק כדי להרוויח כמה שניות. לנחות על העץ בהחלט היה עדיף מליפול על רצפת השיש, אבל הענפים שרטו אותו בפניו וגפיו, ואחד מהם קרע את התרמיל שלו. האוכל, הבגדים, שק השינה וכל שאר הציוד שלו נפל והתפזר על הרצפה והענפים הנמוכים. ידו נשרטה שוב כששלח אותה אל הפוכדור של פידג'יוט, אבל כשהגיע אליו, כבר לא היה אכפת לו מהכאב. בינתיים שוטר נוסף מהקומה הראשונה החל לרוץ לעברו, שולף את אקדחו בדרך.

"גנב, עצור מיד!" קרא.

ריק שחרר את פידג'יוט, שעמדה על אחד הענפים באיזון מושלם, למרות שהייתה כמעט בגודל של העץ עצמו. הוא השקה אותה בשיקוי, שתוך שניות גרם לה לנער את נוצותיה ולשוב לכושר, גם אם לא מלא. אך כל שניה הייתה קריטית, וצעקותיו של השוטר הזכירו לו את זה ביתר שאת.

"עצור או שאני יורה!" חזר השוטר.

ריק קפץ על גבה של פידג'יוט, שפרשה את כנפיה והתכוננה לעוף דרך הדלתות הגדולות הפתוחות לרווחה. רק כעת, כשישב על גבה וכשבגדיו היו קרועים מכדי להסתיר את פניו, הם נראו בבירור לכול הנוכחים.

"זה אריק ריילי!" קרא אחד השוטרים.

"אני קורא לתגבורת!" אמר אחד אחר.

שאר השוטרים שלפו גם הם אקדחים, אך פידג'יוט המריאה מן העץ לפני שהשוטרים הספיקו להגיב, וליריות שלהם לא היה סיכוי להשיג אותה. אך פידג'יוט זכרה היטב מה משמעותן של יריות. היא צללה צלילה חדה דרך הדלתות, רועדת למשמע כל יריה, עפה במהירות גבוהה כל כך עד שריק איבד כל שליטה עליה, ונפל מגבה. הוא רצה לבקש ממנה להאט, אך פידג'יוט פחדה מדי ולא הייתה מקשיבה לו, וגם הוא עצמו לא רצה במיוחד להיפגע מיריה.

ריק הצליח להיאחז ברגלה של פידג'יוט ביד אחת, וכעת היה תלוי באוויר, האדמה תחתיו הולכת ומתרחקת והוא מחזיק בפידג'יוט בקושי בידו המדממת והכואבת. משהו בלתי-נראה חדר אל בטנו – כאב חד ונורא יותר ממה שהרגיש אי-פעם, והדם שהתפשט באיטיות על חולצתו הקרועה גרם לו להבין שנורה. כעת הבין למה פידג'יוט מפחדת כל כך מאקדחים… הוא הספיק לחשוב זאת רגע לפני שהפסיק לחשוב בכלל… העולם סביבו התערפל, חושיו קהו, והוא חש את אחיזתו נשמטת אט אט מרגלה של פידג'יוט. האדמה הלכה והתקרבה שוב, ופידג'יוט נמלטה מקולות הנפץ שהלכו ודעכו. לא היה מי שיציל אותו עכשיו.

– – – – –

ג'ני הופיעה במקום כמו יש מאין, ג'ינקס לצדה. היא הבחינה בריק הנופל לאדמה ובפידג'יוט הנעלמת במרחק, בעוד כמה שוטרים נוצרים את נשקיהם ורצים לתפוס את ריק. אבל גם אם יצליחו, אין לו סיכוי לשרוד נפילה כזו, ידעה.

"ג'ינקס, השתמשי בטלקינזיס שלך", אמרה והצביעה על ריק.

נפילתו של ריק הלכה והואטה, עד שצנח על האדמה באיטיות כמו נוצה. אחד השוטרים, משופם ומבוגר מהשאר שנראה כמו מפקד הצוות, החזיר את נשקו לנרתיק.

"לנער הזה יש הרבה מזל שהגעת עכשיו".

"זה לא מזל", אמרה ג'ני, "אני השוטרת שאחראית על התיק הזה. ברגע שקראתם לתגבורת, הוזעקתי ראשונה".

"אם כך, אני מתנצל שגזלתי ממך את העבודה", אמר בחיוך שלא נראה מתנצל כלל.

"יש לכם מושג מה הוא עשה בגולדנרוד? זה רחוק מאוד מהמקום האחרון שראיתי אותו".

השוטר משך בכתפיו. "אין לי מושג, אבל לדעתי הוא קשור לשוד התכשיטים".

"למה אתה חושב כך?"

"הבחור הזה קשור לצוות רוקט, לא? שוד התכשיטים בוצע בידי צוות רוקט".

"איך אתה יודע?"

"עצרנו את אחת השודדות. החומר שמצאנו אצלה במחשב מקשר אותה כמעט בוודאות לצוות רוקט, אין לי ספק בכך. הבעיה היחידה היא שהיא לא מוכנה לדבר", השוטר נאנח, "ואני מבין אותה. אין לה סיבה לשתף פעולה, אם גם ככה כל מי שקשור לצוות רוקט משוחרר בערבות והתיק שלו נסגר".

"מאיפה הם משיגים את הקשרים האלה?"

"כנראה מישהו חשוב מאוד בצמרת המשטרה. הלוואי וידענו מי".

"אני מניחה שהמישהו הזה גם דאג שאף אחד לא ישמע על זה", אמרה ג'ני, "שוד בסדר גודל כזה, ואף אחד לא שמע שעצרתם חשודה".

"האמת שזה בגללנו. המעצר הזה לא פורסם מחוץ למשטרת גולדנרוד, כי העצורה היא קטינה".

קטינה מצוות רוקט שעשויה לשתף פעולה עם ריק ריילי – כל הנורות האדומות נדלקו במוחה של ג'ני.

"הבחורה הזאת, תוכל לקחת אותי אליה?" שאלה.

"מצטער. אמרתי לך, החקירה מוגבלת למשטרת גולדנרוד".

"אני שוטרת ואני נמצאת בגולדנרוד", ציינה ג'ני.

אך באותו רגע, השיחה הופרעה בידי שוטר צעיר יותר שהגיע למקום בריצה.

"המפקד!" אמר.

"מצאתם אותו?"

"כן. הוא פצוע וחסר הכרה, אבל הוא כנראה ישרוד. הזמנו לו אמבולנס".

"חבל שלא מת, היה חוסך לנו עבודה", הוא לכסן מבט אל ג'ני, "עוד משהו?"

"כן, המפקד", אמר השוטר, "הפוכדורים שלו נעלמו. חיפשנו בכול מקום, אבל לא מצאנו אותם".

– – – – –

פרסי חיכתה בתא המעצר כל היום. היא ידעה שתשוחרר בקרוב בזכות הקשרים של צוות רוקט, אבל עדיין לא הייתה שקטה. היא שמעה את החדשות, היא ידעה שגולדנרוד מלאה שוטרים שהוזעקו בעקבות שוד התכשיטים. ריק היה שם בחוץ לבדו וייאלץ להתמודד עם כולם. הפוקימונים שלה אתו, והיא עלולה להיות לבד גם אחרי שתשתחרר. הדרקון האדום כנראה יגיד לה בדיוק מה לעשות, אבל אולי הוא כועס עליהם שנכשלו במשימה, ואולי גם הוא לא ירצה לעזור לה… עד עכשיו, פרסי לא חשבה שלהיעצר זה דבר נורא כל כך, אבל כעת משהבינה את חוסר האונים וחוסר הוודאות הכרוכים בכך, לא הייתה רוצה לעבור את זה שוב.

דלת התא נפתחה ושוטרת ניגשה אליה.

"סקובלינסקי, סיימנו אתך", אמרה, "בואי איתי".

השוטרת הובילה אותה אל מחוץ לתחנת המשטרה. פרסי קיבלה בחזרה את ציודה האישי – הפוקיפון, המחשב והתרמיל – ופתחה את הדלת. דמות גבוהה חיכתה לה שם, אבל זה לא היה ריק. זה גם לא היה הדרקון האדום.

"פרסיליה סקובלינסקי", אמרה השוטרת ג'ני, "תסתובבי. אנחנו חוזרות לתחנה".

"חשבתי שסיימנו", אמרה פרסי.

ג'ני חייכה אליה. "רק התחלנו".