פוקימון; במהירות החושך – פרק 74: ג'ני / איידן סוייר

שיטור-פוקימונים היה אחד המקצועות היחידים שאפשר למאמני פוקימונים להתפרנס מהתחביב שלהם: לאמן פוקימונים ולהילחם בקרבות מאתגרים, תוך כדי שיטוט ברחבי העולם, ובמקרה הזה גם לעזור לבני-אדם. לכאורה זה היה העיסוק המושלם, לולא היה בו פגם אחד: שוטרי-פוקימונים לא מורשים להחזיק פוקימונים משלהם. כל הפוקימונים שייכים למשטרה, ועל השוטר להיפרד מהם בסוף כל משימה, ולקבל בתחילת המשימה הבאה פוקימונים חדשים לפי צרכיו. במקרה שפוקימון ושוטר מהווים צוות מוצלח במיוחד, ייתכן שיצוותו אותם מחדש למשימות הבאות, אך עדיין ישנו סיכוי נמוך מאוד שזה יהיה הפוקימון המתאים ביותר גם למשימה הבאה.

לג'ני זה לא הפריע. ממילא לא היו לה פוקימונים משלה. היא התחילה כמאמנת פוקימונים כמו כל המאמנים, אבל הפוקימון האהוב ביותר שלה, מריפ, כבר לא היה בין החיים. אחרי שהתאוששה מהרגע ההוא, היא הסכימה ברצון לתרום את שאר הפוקימונים שלה למשטרה, וללכת בעצמה לתפוס פושעים ולהגן על החוק. זה, בעצם, מה שרצתה תמיד; הייתה לה עבודה שהיא אוהבת, שכר לא גבוה אבל ללא הרבה הוצאות, והרבה פוקימונים לצדה, יותר ממה שרוב המאמנים יזכו לאמן בכול ימי חייהם. כל משימה לצד ג'ני חישלה אותם עוד ועוד, ולכן היה לה חלק באימון שלהם כמו כל שוטר-פוקימונים אחר, הם היו שלה בדיוק כפי שהיו אם היא הייתה מאמנת פוקימונים והם היו הפוקימונים שתמיד לצדה. הכול היה יכול להיות מושלם, לו רק מריפ עדיין היה שם.

היא ביקשה לראות את מפקד המחוז באופן אישי. היא רכבה אל מטה מחוז קנטו בספרון, בירת המחוז, והגיעה לשם כעבור מספר ימים בדרכים. חייהם של שוטרי-פוקימונים היו מעט יותר מסודרים משל מאמנים רגילים. במקום לישון במרכזי פוקימונים, היו עבורם חדרי שינה מסודרים בתחנות המשטרה ברחבי המחוז, וברוב הימים היה לג'ני מזל וחדר השינה של הנשים היה ריק, כולו רק בשבילה. לג'ני לא היה בית משלה; עם חיים כמו שלה היא לא הרגישה צורך שיהיה לה. הדבר הקרוב ביותר לבית בשבילה היה החווה שבה גדלה בצפון-מערב ג'וטו, ולשם לא הייתה לה שום כוונה לחזור.

ניצב קרופקי ישב במשרדו, קורא בפעם האחרונה את התיק, עדיין לא בטוח מה החליט בקשר לבקשתה של ג'ני. כשהתבשר שהגיעה אל המטה, הוא הניח את הניירת בצד וקרא לה להיכנס. ג'ני התיישבה בצדו השני של השולחן הגדול והשחור, שהיה מבריק מספיק כדי שתוכל לראות בה את השתקפותה, בפרט את שני התלתלים הקופצניים שאף פעם לא הצליחה לאסוף לקוקו.

"קיבלתי את הבקשה שלך, מפקחת", אמר קרופקי, "אני חייב לציין שזה מאוד חריג מצדך, לבקש לטפל בתיק באופן אישי".

זה היה נכון; שוטרי-פוקימונים כמעט לעולם לא מקבלים על עצמם תיקים. אם שוטר נתקל בקושי לטפל בגנב-פוקימונים סורר, התיק עובר מהר מאוד לשוטר אחר, עם סגנון לחימה אחר וסיכוי גבוה יותר לנצח בקרב פוקימונים בעזרת אסטרטגיה אחרת.

"המפקד, הבקשה הזו מאוד חשובה לי. הייתי רוצה לקחת על עצמי את הטיפול באריק ריילי".

"אני יודע שהיית רוצה. זה לא עונה על השאלה למה".

"פגשתי את ריילי בעבר", ענתה ג'ני, "ראיתי אותו לפני שנה וחצי באזליה. הוא עזר לי לטפל בכנופיית גנבי פוקימונים מצוות רוקט".

"צוות רוקט? זה מעניין. את יודעת שכיום הוא חשוד בחברות בצוות רוקט, נכון?"

"בדיוק בגלל זה הסיפור הזה מוזר לי. הוא מאוד התנגד למעשים שלהם בזמנו. אין לי ספק שיש משהו שאנחנו מפספסים בתיק הזה".

קרופקי קימט את מצחו וגירד אותו מעט.

"יש לי תחושה שזו תהיה טעות, דווקא מהסיבה הזאת", אמר, "כבר אמרתי לך שאת חייבת להשתמש יותר בראש ופחות בלב. הרגשות שלך הפריעו יותר מדי לעבודות שלך בעבר".

ג'ני השפילה את מבטה. היא ידעה בדיוק על מה הוא מדבר – על מה שקרה בפיושיה לפני כמה שנים וכמעט עלה לה בחייה. זו הייתה אז ממש תחילת הקריירה שלה כשוטרת, ולכן לא היה לה ספק שאף אחד לעולם לא ישכח לה את הטעות ההיא.

"המפקד, זה היה מזמן. אני מבטיחה לך שהעבודה שלי תהיה הכי מקצועית שרק אפשר".

"אני מאמין לך. אבל כבר הייתה לך הזדמנות אחת לתפוס את ריילי, ונכשלת. התקנות אומרות שעליי להעביר כעת את המשימה לשוטר אחר. תני לי סיבה אחת למה להשאיר אותה בידייך".

"אני נתקלתי בו במקרה. הוא היה קרוב אליי אז החלטתי לנסות לתפוס אותו, אבל לא היו לי פוקימונים מתאימים. עכשיו אני יודעת בדיוק אילו פוקימונים יש לו ולשותפה שלו, ואני יודעת אילו פוקימונים להביא בפעם הבאה".

"ולמה את חושבת שתעשי עבודה טובה יותר מכול שוטר אחר?"

"כי הוא מכיר אותי. אני מאמינה שאם אני אצליח לדבר אתו, הוא יקשיב לי יותר מכול שוטר אחר. ואם זה לא יעבוד, בדיוק בשביל זה יהיו לי את הפוקימונים".

ג'ני הביטה לו בעיניים ודיברה בנחישות. קרופקי רצה לסרב לה, אבל לא יכול. מגיעה לה ההזדמנות הזו להוכיח את עצמה, החליט.

"בסדר", אמר לבסוף, "יש לך הזדמנות אחת. הנה לך התיק עם כל הפרטים שאת צריכה לדעת".

והוא הגיש לה את התיק שהיה מונח על שולחנו. ג'ני קיבלה אותו והנהנה.

"תודה, המפקד. אני אעשה את המיטב".

"אני רוצה שתגשי כבר עכשיו אל מגדל הפוקימונים המשטרתי. תגידי לו בדיוק מה את צריכה ותדאגי לקבל את הפוקימונים הרלוונטיים בהקדם האפשרי".

ג'ני עיקמה את אפה, אך לא אמרה דבר. אם היא מתכוונת להתנהל במקצועיות, כדאי שתתחיל כבר מעכשיו.

"ותזכרי, אולי הכרת את ריילי לפני שנה, אבל הרבה דברים יכולים להשתנות בשנה, במיוחד בגיל הזה. עכשיו הוא כבר לא ילד. יש לנו כאן עסק עם רוצח, וכל האמצעים כשרים לתפוס אותו".

"כן, המפקד".

ג'ני קמה מהשולחן. היא כבר שלחה יד אל הדלת, כשקולו של קרופקי שוב נשמע מאחורי גבה.

"מפקחת", פנה אליה, "איפה הנשק שלך?"

הוא הבחין בנרתיק הריק שבחגורתה, הבינה.

"לא הייתי צריכה אותו עד עכשיו".

"את צריכה אותו עכשיו. גשי לנשקיה ותשיגי לך אקדח. תזכרי עם מה את מתמודדת".

"כן, המפקד".

זה כל מה שג'ני התכוונה להגיד לו בנושא. קרופקי ידע שהיא לא מחבבת אקדחים, אבל לא הייתה לה שום כוונה להזכיר לו את זה כעת.

משם המשיכה ג'ני אל הנשקיה. ג'ונתן, מפקד הנשקיה, כבר הכיר אותה אחרי אינספור רענונים שנאלצה לעבור אצלו בשנים האחרונות. הוא היה גבוה וחסון ושיערו הבהיר מסודר בצמוד לעורפו, ובצעירותו היה אחד הקצינים המבטיחים, אבל לאחר שנפצע בברכו בצורה שלא אפשרה לו עוד לצאת למשימות בעצמו, החל לעבוד בנשקיה ולאמן שוטרים אחרים – לשמחתם של אשתו וילדיו, שהיו צריכים כעת לחשוש הרבה פחות לחייו.

"צהריים טובים", אמר ג'ונתן, "באת לקבל את הנשק שלך סוף סוף?"

"לא. באתי לרענון".

"עוד רענון?"

"אף פעם אין יותר מדי".

ג'ונתן הגיש לה אקדח, תחמושת ואוזניות. לאחר שג'ני הרכיבה את האוזניות כך שיאטמו את אוזניה מהרעש הנורא, היא התקדמה לעבר המטרות וטענה את האקדח בכדורי האימונים, ולאחר שג'ונתן סיים להכין ולאבטח את העמדה, החלה ג'ני לירות לעבר המטרות שניצבו מולה. זה לא היה רע בכלל – כל ששת הכדורים פגעו במטרה, ארבעה מתוכם קרוב מאוד למרכז.

"את כישרון מבוזבז", אמר ג'ונתן, "את צריכה להיות צלפת, לא שוטרת-פוקימונים".

"חבל שאני מסתדרת עם פוקימונים ולא עם אקדחים".

"אין מה להסתדר עם אקדחים. הם תמיד יקשיבו לך, יעשו כל מה שתגידי להם. מה שקובע הוא רק הכישרון שלך, ולך בהחלט יש את זה".

"אתה זוכר שאתה מדבר כאן על חפץ דומם, נכון?"

"בטח, אבל אולי כדאי שגם את תזכרי את זה", ענה ג'ונתן, "אקדחים לא עשו לך שום דבר רע, אלא רק האנשים שהחזיקו באקדחים".

"אני יודעת, אבל זה לא הופך את זה לקל יותר".

"אם את יודעת, זה צריך להספיק. תשתמשי יותר בראש ופחות בלב".

"אתה כבר השני שאומר לי את זה היום", נאנחה ג'ני, "יצאה איזו פקודה מיוחדת לומר לי את זה?"

"רק בעיר הזאת", קרץ אליה ג'ונתן.

"עוד יתרון בלהיות שוטרת-פוקימונים. אף פעם לא נשארים במקום אחד".

"את יודעת, חלק מהאנשים יראו את זה בתור חסרון".

"חלק מהאנשים סתם מקנאים כי אין להם ברירה והם לא יכולים ללכת לשום מקום", השיבה לו קריצה.

ג'ונתן אחז בלבו.

"ואוו, ישר מתחת לחגורה".

"חשבתי שזה היה קרוב יותר לברך".

"תיזהרי, ג'ני, אני עוד עלול לכתוב בדו"ח שפספסת את כל היריות".

"איזה מזל שאתה מקצועי מדי בשביל זה".

היא החזירה לו את האוזניות והאקדח, מילאה את הטפסים שהייתה צריכה למלא, ויצאה מהנשקיה.

ג'ני עיינה בתיק בדרכה אל מגדל הפוקימונים המשטרתי. היא לא רצתה ללכת לשם, אבל ידעה שאין לה ברירה, ובינתיים ניסתה שלא לחשוב על כך. בינתיים קראה את כל החומר שהייתה צריכה לדעת. שום דבר לא היה חדש לה. אריק ריילי היה בן 14, יצא למסע פוקימונים לפני שנה וחצי וקיבל פוקיפון מפרופסור אלם, אבל כמובן שלא יכלו לאתר אותו בעזרתו – בהתחלה המשטרה אמנם חשבה שאיתרה אותו בגולדנרוד, אך אז הוא נזכר לכבות את הפוקיפון שלו, ומאז נעלמו עקבותיו עד לאותו יום ביער וירידיאן. השותפה של ריילי, אותה ג'ני ראתה יחד אתו, לא הוזכרה כלל בתיק וזהותה לא הייתה ידועה, ולכן גם אותה לא הייתה אפשרות לנסות לאתר. נראה שאין כרגע קצה-חוט, אלא אם מישהו יראה אותם במקרה וידווח למשטרה, ואז ג'ני תוזעק. היא תזדקק לפוקימון מתאים… ובדיוק לשם כך היא הולכת אל מגדל הפוקימונים המשטרתי.

אם מישהו היה שואל את ג'ני לפני שנה, אין סיכוי שהיא הייתה חושבת שהילד שפגשה אז יהפוך להיות חבר בצוות רוקט, ובטח שלא ירצח את אבא שלו. ילד שהיה מוכן לסכן את חייו כדי לעזור לשוטרת מול שישה פושעים בוגרים, זה לא משהו שרואים כל יום. אבל מה יגרום לילד כזה להצטרף בסופו של דבר אל אותם פושעים? לג'ני לא היה מושג, אבל כרגע זו גם לא הייתה העבודה שלה לגלות את זה. קודם היא תתפוס את ריק, ואחר כך יהיה לה מספיק זמן לדבר עמו.

בעוד ששוטר-פוקימונים היה המקצוע שהמשטרה הציעה למאמני פוקימונים, מגדל פוקימונים משטרתי היה המקצוע שהמשטרה הציעה למגדלי פוקימונים. אף מגדל אחר לא זכה לטפל ביותר פוקימונים ממגדל הפוקימונים המשטרתי: הוא היה אחראי על עשרות פוקימונים, טיפל בהם בין המשימות, דאג שיהיה בכושר גופני מושלם, וידע להחליט איזה פוקימון בדיוק מתאים לאיזו משימה ולאיזה שוטר לצוות אותו. זו הייתה עבודה קשה, אבל תומאס אהב אותה. הוא לעולם לא נתן לשוטר פוקימון בתוך הפוכדור; תמיד הוא היה משחרר אותו ומעניק לו ליטוף וחטיף אחרון לפני שהוא נפרד ממנו, מכיוון שכול משימה הייתה עלולה להיות האחרונה. את משרדו של תומאס עיטרו תמונות של פוקימונים שנהרגו במהלך שירותם, חלקם היו של המגדלים הקודמים, ואת חלקם הוא זכה להכיר באופן אישי. וינומות' היה האהוב עליו. הוא היה תלוי גבוה מעל כולם, כראוי לפוקימון מעופף. תומאס היה בטוח שוינומות' היה רוצה להיות מונצח כך.

כשתומאס שמע שג'ני הגיעה למטה, הוא קיווה שתזדקק לשירותיו. היא אכן הגיעה אליו כעבור שעה קלה, ותומאס הסיר את מבטו ממסך המחשב שלו וחייך אליה. ג'ני לא חיבבה את החיוך הזה. היא ידעה בדיוק מה המשמעות שלו.

"מה מביא אותך למחוזותינו, השוטרת ג'ני?" שאל.

"אני צריכה פוקימונים חדשים, כמקובל בתחום".

"משהו מיוחד?"

"תיק הרצח של ג'ואכים ריילי".

"אהה, רצח", תומאס נראה נלהב לשמע המילה הזו, "נראה שאנחנו צריכים להשיג לך מישהו קשוח במיוחד".

"נכון מאוד. אני צריכה שני פוקימונים. אחד על-חושי שמסוגל להתעתק, ואחד זריז במיוחד שחזק מול פוקימונים מעופפים".

"לאט לאט, מפקחת. יש גבול למה שאני מסוגל להשיג".

"זה קריטי. יש לו פידג'יוט. הוא והשותפה שלו השתמשו בה כדי לברוח, וזה מה שהם יעשו גם בפעם הבאה. בגלל זה אני חייבת פוקימון מהיר מספיק שגם יכול להתמודד עם פידג'יוט. והם מהירים יותר מהאופנוע שלי, ולכן אם אני לא אתעתק מיד כשאקבל דיווח על מקום הימצאו, כשאני אגיע לשם הוא כבר לא יהיה שם".

"הבנתי", אמר תומאס, "אמרת פידג'יוט, מה? אנחנו בבעיה. זה פוקימון רציני".

"אני בטוחה שלמשטרה יש פוקימונים שמסוגלים להתמודד עמה".

"שלושה סוגים חזקים מול אוויר", הסביר תומאס, "ואת צריכה פוקימון זריז, אז אין מה לדבר על פוקימון מסוג אבן. זה משאיר לנו חשמל או קרח. יש לך העדפה?"

ג'ני חשה צביטה בלב. מריפ היה פוקימון חשמלי.

"אני מעדיפה קרח", ענתה.

"אני אבדוק מה יש לנו ברשימות".

תומאס חזר אל המחשב ופתח את מאגר הפוקימונים. ליד השמות של רובם הופיעה נקודה צהובה, שאומרת שהם כעת במשימה. רק ליד מעטים הופיעה נקודה ירוקה, שאומרת שהם פנויים. תומאס השתדל שלא לחשוב על אלה שסומנו בנקודה אדומה, שנמצאים כעת בהתאוששות לאחר משימה. במונחים של המשטרה, "התאוששות" היא ברוב המקרים מצב רע מאוד. כדי להסיח את דעתו, פנה שוב אל ג'ני.

"אז, מה את עושה כשאת לא… מפקחת?"

"אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שזה קרה. יש לך משהו בשבילי?"

"יש לי שני כרטיסים ל…"

"התכוונתי לפוקימונים. מצאת משהו?"

תומאס הניד בראשו. "אולי, אבל כולם במשימה. תצטרכי לחכות כמה ימים, אולי יותר".

"פשוט תן לי את הראשונים שייתפנו. לא אכפת לי שלא יהיו הכי חזקים, אני אסתדר עם מה שיש".

"את מתכוונת לתת לרוצח לברוח?"

"תאמין לי שאין לי שום כוונה כזו".

"בסדר", אמר, "אני אראה מה אפשר לסדר לך. אני אתקשר אלייך. אל תסנני אותי שוב".

אותו לילה נשארה ג'ני בתחנת המשטרה, וידעה שלא תוכל לצאת למשימות בימים הקרובים, עד שתקבל את הפוקימונים שלה. חדר השינה שוב היה ריק וכולו שלה, אבל הפעם ג'ני לא הרגישה שהמזל שיחק לה; הפעם היא הייתה שמחה למעט חברה.