פלייגון נכנס לסיפור

אני ואמבואר ישבנו בתוך גזע עץ. העץ היה גדול ומרווח והיה מספיק מקום לשנינו. הבעיה הייתה רק בדלת הכניסה, שם אמבואר התקשה להיכנס בגלל גודלו, או בעצם, בגלל היותו חזיר. לאחר מאמצים רבים, אמבואר התייאש וחתך את הכניסה במהירות בעזרת חרבו. עכשיו אמנם עדיין היה קשה לו להיכנס, אבל לפחות הוא הצליח.

"אז, אני מבין שאף פעם לא היית בחוץ?" שאל אמבואר. הוא היה נראה מסוקרן לדעת הכל עלי.
"לא, מאיפה אתה?" שאלתי, "אתה לא נראה מהאיזור הזה".
"ומאיפה לך לדעת איך נראים היצורים באיזור הזה?" שאל אמבואר. נראה שהוא הטיל בי ספק.
"שמעתי מהדיגלט איך נראה כל יצור כאן", אמרתי, "ולפי מה שהם אמרו אתה לא נראה כמו אחד מהמקומיים".
"טוב, זה נכון", אמר אמבואר והשפיל את מבטו, "הכל התחיל כשנלחמתי באירודקטיל על פסגת הר הגעש. הייתי חייב להשיג את פירות הליצ'י הזהובים שיש שם, או שכוחי היה אוזל. האירודקטיל הקשו מאוד את דרכי, והיה קשה להילחם בהם. חרב הפלדה שלי לא הייתה מספיק טובה, וכך גם התקפות האש שלי, האגרופים והבעיטות גם לא עזרו. האירודקטיל ניצחו אותי בקלות יחסית, והתגלגלתי באגרסיביות מהר הגעש. התעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי כאן, חבול ופצוע". הוא הפסיק לדבר. לאחר דקה של מחשבה, הוא המשיך בדבריו. "כשהתעוררתי, המון פוקימונים מקומיים מהיער הסתכלו עלי. הם טיפלו בי וריפאו אותי, והנה אני כאן, מדבר איתך". הוא הסתכל עלי במבט עצוב ואמר, "זו הפעם הראשונה בערך שהובסתי, לפחות מאז שהתפתחתי לאמבואר. עד אז, הכל היה קשה".

"עכשיו אני אענה לך על השאלה שלך", אמרתי. הבנתי באיזה מצב קשה הוא נמצא, וריחמתי עליו. לא רציתי להקשות עליו ולתחקר אותו. "אני לא הייתי אף פעם בחוץ. ההורים שלי לא הרשו לי".
"טוב, זו שיטת חינוך די דפוקה", אמר אמבואר, "חייבים לנשום אוויר צח כדי להבין באמת את מהות החיים".
הגשם שבחוץ הפסיק, ואור בוהק מילא את חלל העץ. לפתע, יצור די גדול שנראה כמו שפירית ריחף מחוץ לעץ, והסתכל ישירות עלי. הוא הסיט את מבטו ממני, והסתכל על אמבואר. "אתה חייב לבוא!" הוא קרא, "יש כאן יצור מוזר ולא ידוע שמשתולל. צריך את החרב שלך כדי לעזור לנו!"
"אני בא", אמר אמבואר והסתכל עלי. "מוכן לחזות בקרב אמיתי?" הוא קרא ותפס את ידי. הוא משך אותו אל מחוץ לעץ, ולפתע, נעצר.

זרועות תמנון ארוכות וגדולות יצאו מהאדמה. הם חבטו והיכו בכל מה שזז, מעצים ועד פוקימונים. הזרועות לא הרפו מלזוז ולחבוט בדברים, וכמה שהתאמצו הפוקימונים המקומיים לגרום להם להפסיק לזוז, שום דבר לא הצליח להם. "רואה על מה אני מדבר?" שאל היצור המעופף, "אפילו ההתקפות שלי לא עוזרות". אמבואר הסתכל עליו במבט של 'מי אתה לעזאזל? אני אמור להכיר אותך?' הוא הסתער על הזרועות עם חרבו, ובתנועה חדה ומהירה, כרת אחת מהם. דם ניתז לכל עבר.
לפתע, שאר הזרועות הפסיקו לנוע. "הצלחת!" קרא היצור, אך לפתע הוא ואמבואר מחקו את החיוך מפניהם. הם הסתכלו לכיוון הזרועות, ופיותיהם נפערו. הסתכלתי לכיוון שאליו הם הסתכלו, וגם פי נפער.
הזרועות זזו שוב, אך הפעם במקום באגרסיביות, הם אחזו באדמה, והתחילו להעלות את מרכז הזרועות למעלה. יצור קטן וחום, בעל אף אדום ועיניים שחורות עלה מבטן האדמה. הוא נראה מאוד כועס על הזרוע שנכרתה לו. הוא שאג בזעם, והיכה באמבואר, שהוטח על העץ שבו היינו רגעים ספורים קודם לכן. "אני ממש חלוד מאז הקרב עם האירודקטיל" קרא, וקם על רגליו.

'מה זה? האם זה דיגלט?!' חשבתי לעצמי, 'היצור הפטפטן הזה נראה ככה?!' נדהמתי, לא יכלתי לזוז. הדיגלט הסתכל מסביב, ולפתע, נעצר. הוא הסתכל ישירות עליי. פוקימון אחד מלא בעלים מאורכים וסגולים שכיסו את גופו רץ אליו עם מקל, אך הדיגלט העיף אותו בקלות בעזרת זרועו, ועוד בלי להסתכל עליו.
"מי הרשה לך לדבר עם היצור המוזר הזה עלי מאחורי גבי?!" הוא שאל אותי בעצבנות.
לא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא נראה מאוד כועס. הוא תפס אותי בזרועו, והרים אותי קרוב מאוד לפרצופו. "אתה גמור" הוא קרא. הוא אחז בי בחזקה, והרים אותי הכי גבוה שיכל. הבנתי כבר לאן הוא חותר. 'הוא עומד להטיח אותי באדמה' חשבתי. "מהאדמה יצאת, ואל האדמה תחזור!" קרא דיגלט, "רק שהפעם לא תעלה ממנה שוב…". הוא הוריד את ידו למטה במהירות, אך לפתע, היא יצאה מגופו, ואחיזתו הרפתה ממני. נפלתי על האדמה, וקמתי במהירות.
הסתכלתי לכיוון המקום אליו היד הייתה מחוברת, וראיתי את היצור המעופף שדמה לשפירית שם. הוא הסתכל על דיגלט בכעס, והסיט את מבטו של דיגלט אליו. "אל תתעסק עם מי שלא בגודל שלך", הוא קרא בכעס, ובמכה אחת חדה וכואבת העיף אותו ואת כל זרועותיו אל גזע עץ קרוב. הוא נכנס לתוך הגזע, והמון אפר יצא משם. לא היה ברור מה קורה.
לפתע, יצא דיגלט מהעץ. 'השפירית תחוסל' חשבתי לעצמי, אך לפתע, היצור המעופף הגיח מתחתיו, והרים אותו בעזרת ידיו הצרות. "הואואואואו!!" הוא קרא בקריאת טרזן, והניח את הדיגלט על האדמה. דיגלטים אחרים שצפו בקרב, נכנסו במהירות אל תוך האדמה ולא יצאו משם מרוב פחד.

"כל הכבוד לך", קרא אמבואר אחרי שהלחימה הסתיימה וכולם נרגעו, "אני רוצה לצרף אותך לצוות שלי. לפחות, זה מה שאני רוצה לעשות". הוא הסתכל על הפוקימונים שעמדו סביב גופת הדיגלט, ולפתע הפנה את חרבו לעבר היצור הירוק והנוזלי ששכב שם חסר חיים. "מהיום", קרא אמבואר בקול לקהל הפוקימונים, "חוקים חדשים יחלו במקום הזה. במקום להיות פרימיטיבים, נתחיל להקים צוותי חילוץ, שהם יקבלו… נקודות אהדה, איתם הם יוכלו לקבל דברים בחינם מאחרים, במקום לשלם כסף כמו שבני האדם עושים. הרי לגיבורים מגיע קצת כבוד, לא?" הוא הפנה את מבטו את היצור המעופף וקרא: "הפלייגון הזה ואני נקים את הצוות הראשון, יקראו לצוות הזה 'צוות הגיבורים'. מי שרוצה להצטרף לצוות, מוזמן לפנות אלי". הוא שתק, והסתכל עלי. "ואתה," הוא אמר לי בקול רגוע, "מוזמן גם כן". הוא קרץ לי והסתובב. "תשיגו לי אקסקאדריל אחד או שניים שיבואו ויחפרו פה מנהרה, אנחנו עומדים לארגן מחדש את המקום הזה!". הוא קרא בקול, ומיד שני יצורים שנראו כגיריות בעלי מקדחים על ראשם התייצבו מול אמבואר, כשידם מונחת על מצחם בתנועת 'כן המפקד!', הם נכנסו לתוך הגזע, וקולות חפירה נשמעו.

הערב ירד, ואני ישבתי על האדמה הרכה, ליד המקום בו גופתו של דיגלט הייתה, רגע לפני שפונתה. הרוח שנשבה בחוץ היכתה בפני בנעימות. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי את הטבע. כמו שאמבואר אמר, 'חייבים לנשום אוויר צח כדי להבין באמת את מהות החיים'. חשבתי על האם כדאי לי להצטרף לצוות שלו, אך לא ידעתי מה להחליט. 'זה יכול להיות מסוכן מצד אחד', חשבתי לעצמי, 'אך מצד שני, אני מעדיף לא להיות מתחת לאדמה כל חיי. אני פשוט לא יודע…' טמנתי את ראשי בין שתי ידיי מרוב תסכול.

לפתע, שמעתי קול מוכר – "בן!" קראו אבי ואמי בכעס, "מה אתה עושה בחוץ?! זה מסוכן! כמעט נהרגת!" הם נראו מאוד כעוסים. "אתה עומד לחטוף עונש רציני!" הם קראו. באותו רגע הבנתי מה היה הדבר הנכון לעשות. הסתובבתי לאחור והפניתי את גבי אליהם. רצתי לגזע אליו הלך אמבואר, כשאני מתעלם מהקריאות החוזרות והנשנות של הורי. "אני עומד להפוך לגיבור", קראתי בקול.