פוקימון; במהירות החושך – פרק 70: הקלות הבלתי-נסבלת של איוי / איידן סוייר

ריק מעולם לא חשב שהוא יעביר נסיעה שלמה בתוך תא שירותים. היה מרחק רב בין גולדנרוד לספרון, אך הרכבת הייתה מהירה, וחיכו להם רק כמה שעות של נסיעה. להעביר את הנסיעה בתוך התא הייתה חוויה נסבלת, בהתחשב בעובדה שהאפשרות היחידה שהייתה לו הייתה להסתכן בכך שיזהו אותו. החלק היחיד שהקשה על זה היה הדפיקות על הדלת כמה פעמים בשעה. בכול פעם שזה קרה, ריק השמיע קולות הקאה, בתקווה שזה יבהיר שהוא לא ייצא משם בקרוב.

שוב נשמעו דפיקות על הדלת. ריק התכונן שוב להצגה שלו, עד שנשמע קולה של פרסי.

"ריק, זו אני".

הוא פתח לה את הדלת תוך כדי שהוא עומד מאחוריה, ופרסי נכנסה פנימה.

"קרה משהו?" שאל בשקט.

"לא. אני צריכה לשירותים".

"אז למה דווקא כאן?"

"אנחנו תופסים תא שלם. לא הרגשתי נעים לתפוס עוד אחד".

ריק שלח בה מבט עקום. להעביר נסיעה שלמה בשירותים כבר לא היה הדבר המוזר ביותר שקרה היום.

"תירגע, אף אחד לא ראה אותי נכנסת. אכפת לך להסתובב?"

הוא הפנה אליה את גבה. כעבור מספר שניות החל לשמוע את הזרם הדקיק.

"מה אם יהיה מישהו בחוץ כשתצאי?" שאל בגבו אליה.

"שיהיה. הוא לא יראה שאתה עדיין בפנים".

"ומה אם הוא בדיוק ירצה להיכנס?"

"אז הוא בטח יחשוב שנורא נהנינו כאן".

"פרסי, אני רציני. אם הוא יזהה אותי ויידע מי אני…"

"ריק, אולי תפסיק להיות כזה פרנואיד? היו המון אנשים על הרציף, אף אחד לא זיהה אותך שם, למה שדווקא כאן מישהו יזהה?"

זה היה נכון. מהדרך לרציף ועד שעלו על הרכבת, ריק הלך בראש מורכן כך ששיערו הפזור כיסה את רוב פניו, אבל נראה שאיש לא מתעניין בו במיוחד. אף אחד לא העלה על דעתו שנמצא אתו על הרכבת הנער שמואשם ברצח אביו – אבל ריק לא התכוון לתת להם סיבה לחשוד כך. זרם של מים יורדים נשמע מאחוריו, ופרסי ניגשה לרחוץ את ידיה.

"אני מעדיף שלא לקחת סיכון", אמר.

"מה חשבת כשהצטרפת לצוות רוקט? שלא תיקח שום סיכונים?"

"לא כאלה".

"איך שאתה רוצה. אתה מוזמן להמשיך להעביר את כל הנסיעות מעכשיו בתא שירותים, רק אל תצפה ממני לשתף פעולה עם השטויות האלה".

היא יצאה מהתא, וריק נעל את הדלת אחריה.

העיירה פאלט שכנה בדרום מערב מחוז קנטו. הייתה זו עיירה קטנה, אותה אכלסו בעיקר משפחות צעירות בבתים פרטיים. ובדומה לניו-בארק, גם שם המבנה המרכזי היה המעבדה של פרופסור אוק, מומחה לפוקימונים שליווה את המאמנים הצעירים מקנטו בתחילת דרכם. בפאתי העיירה השקטה, שלוש דמויות הופיעו כמו יש מאין. ריק, פרסי וקמרון, אותו פגשו בעיר ספרון, התעתקו לשם בעזרת סלופוק של קמרון. ריק הביט סביב אל העיירה הקטנה: פאלט הזכירה לו את הבית, לשם יהיה לו קשה מאוד לחזור עכשיו.

"תודה, קמרון", אמרה פרסי.

"אין בעיות. רק תעשו לי טובה ואל תהפכו את זה להרגל. סברינה שונאת שאני יוצא מהמכון באמצע היום".

"אבל לוקחת לך בדיוק שניה להתעתק ולחזור".

"זה לא משנה, היא מאוד מקפידה על דברים כאלה", אמר קמרון, "היא אומרת שבזמן העבודה, אני צריך להיות עסוק רק בעבודה".

"טוב, אז לא נעכב אותך יותר. נתראה".

וקמרון נעלם באוויר בדיוק כשם שהופיע. ריק ופרסי נותרו שם לבד, ופרסי עלתה על האופניים בעוד ריק המשיך להביט אל האופק, לא ממש שם לב מה קורה סביבו.

"אתה בא, ריק?" שאלה.

"מה? כן, בטח".

הם החלו לרכוב אל תוך העיירה, חלפו על פני מספר רחובות, ובמהרה הגיעו אל דלתות המעבדה של פרופסור אוק.

"זהו זה", אמרה פרסי, "אתה מוכן להיכנס?"

מהרגע שריק פתח את הדלת, לא היה לו ספק שהמעבדה של פרופסור אלם מתגמדת לעומת זו של פרופסור אוק. זה היה הגיוני, משום שפרופסור אלם היה תלמידו של פרופסור אוק, אבל ריק מעולם לא דמיין לו הבדל כזה. לאורך שתי הקומות של הבניין, לא היה אף חלק חשוף בקירות, שמחשבים ומכשירים שונים ניצבו לכול אורכם. כונניות מלאות בספרים גדולים ועבים ניצבו במרכז החדר, ובמרכזו מכונה שריק זיהה, שהכילה שלושה פוכדורים: הפוכדורים שניתנו למאמנים מתחילים. סמואל אוק עצמו היה שם עם שלושה מעוזריו, כולם בחלוקי מעבדה לבנים.  הפעם היחידה שריק ראה אותו עד כה הייתה דרך צג הפוקיפון. כעת הוא זכה סוף סוף להיפגש עמו פנים אל פנים. העובדה שהמעבדה שלו הייתה פתוחה כך לציבור הרחב, סייעה להפיג מעט את המתח.

"צהריים טובים", אמר הפרופסור, "אפשר לעזור לכם?"

פרסי דחפה את ריק מעט ברגלה. הוא נאלץ להתקדם צעד קדימה.

"צהריים טובים, פרופסור", אמר, "שמי ריאן. רציתי להציע לך… החלפת פוקימונים".

"החלפה?" שאל פרופסור אוק, "יש לך פוקימון נדיר שתרצה לתת לי?"

"לא בדיוק. רציתי להציע לך את וולפיקס שלי".

"וולפיקס? אין לי מה לעשות עם וולפיקס".

"היא חזקה וטובה. לי היא לא מקשיבה, אבל…"

"אתה יודע לאן הגעת, נערי?" שאל הפרופסור, "אנחנו מגדלים כאן פוקימונים שנועדו למאמנים מתחילים. אנחנו לא יכולים לתת להם סתם כל פוקימון, בטח שלא אחת שכבר אומנה בידי מאמן אחר. אם אין לך פוקימון מיוחד במינו שאתה רוצה לתת לי לחקור, אין לי מה לעשות עם פוקימון שהכול כבר ידוע עליו".

"רק רגע", אמר אחד מעוזריו של פרופסור אוק.

"מה העניין?" שאל ריק.

הוא התקרב אליו במבט בוחן.

"אני מכיר אותך", אמר, "היית כאן בעבר, ריאן?"

ריק בקושי הספיק להנהן בעצבנות, לפני שעובד אחר התערב:

"לא שמעת? הם לא מכאן".

"אני בטוח שראיתי אותך…"

"זה מספיק", אמר הפרופסור, "תנו לנו קצת פרטיות. בואו נלך לחדר אחר".

הוא סימן לריק ופרסי לבוא אחריו. ריק הקפיד להסיט את מבטו לכול כיוון אחר פרט למדענים, במיוחד זה שעדיין ניסה להיזכר מאיפה הוא מוכר לו.

הם הגיעו לחדר אחורי של המעבדה, ושם פרופסור אוק הציע להם לשבת. הוא נעץ בריק מבט שלא מצא חן בעיניו; נראה שהוא עצמו מזהה אותו, ואם הוא רוצה למנוע משאר המדענים לזהות אותו, כנראה שהוא גם יודע בדיוק מי הוא.

"אתם בטח מבינים שאני לא יכול ככה סתם לתת לכם פוקימון", אמר.

"הבהרת את זה כבר".

"ואם ידעתם שאני מגדל כאן פוקימונים עבור מאמנים מתחילים, אני מניח שכבר ידעתם את זה כשנכנסתם".

"ואם אתה לקחת אותנו לשוחח כאן בחדר ולא גירשת אותנו מהמעבדה, אני מניח שזו לא המילה האחרונה שלך", ענה לו ריק.

פרופסור אוק חייך אליו. משהו בחיוך הזה היה מוזר לו – מין חיוך אבהי, חיובי מאוד, כאילו כבר נפגשו בעבר, אם כי ריק ידע שמעולם לא דיבר בעבר עם פרופסור אוק.

"אתה צודק. זה בגלל שבמקרה יש לכם משהו שאני רוצה", אמר.

"מה?" שאלה פרסי.

"האופניים שלכם. אני מאוד אשמח אם יהיו לי כאלה".

לרגע אחד ריק הביט בו כלא מאמין.

"האופניים?" שאל, "אתה באמת מוכן לקבל אופניים בתמורה לפוקימון?"

"בגיל שלי, הכושר שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם. משהו שידרבן אותי לפעילות גופנית זה בדיוק מה שאני צריך".

"אבל פרופסור…"

"אתה מתווכח, ריאן?" שאל, "בדיוק אמרתי לך שאני מוכן לתת לך בדיוק את מה שבאת בשבילו, ובלי לוותר על הפוקימון האהוב שלך. משהו לא בסדר?"

"הכול בסדר", התערבה פרסי, "אנחנו מסכימים לעסקה שלך, פרופסור. תודה רבה".

"מצוין. איזה פוקימון תרצו? בלבזאור, צ'רמנדר, או סקווירטל?"

"האמת היא שהייתי רוצה איוי", ענה ריק.

"איוי? בחירה בלתי-רגילה, אני חייב לציין… אבל אם כבר באתם עד לפה, אפשר לסדר את זה. בואו איתי".

הם חזרו לחדר הראשי. פרופסור אוק הקליד כמה פקודות באחד המחשבים במעבדה, ומכונת הפוכדורים נפתחה; מיד לאחר מכן, המשטח שעליו הונחו שלושת הפוכדורים זז ממקומו, ומתחתיו התגלה פוכדור נוסף, לבן עם פס אדום דק. פרופסור אוק לקח אותו מהמכונה והושיט אותו לריק.

"בבקשה, ריאן", אמר, "בהצלחה עם הפוקימון החדש שלך".

כשהם יצאו מהמעבדה והשאירו את האופניים מאחור, לבו של ריק לא היה שקט. פרסי, לעומת זאת, מיהרה להתקשר לדרקון האדום.

"יש התקדמות?" שאל.

"גנרל, הצלחנו!" אמרה פרסי, "השגנו איוי!"

"זה היה מהיר. איך השגתם אותו?"

"הלכנו לפרופסור אוק, והוא…"

"אתם מה?!"

זעקתו של הגנרל הרעידה את הרחוב כולו, עד שפרסי מיהרה לכסות את הפוקיפון בידה השניה, כדי לא למשוך תשומת-לב. ריק התקרב אליה כאשר היא החלה לדבר בלחש, כדי שיוכל גם הוא לשמוע את השיחה, בעוד פרסי עברה לדבר בקול שקט ככול שיכלה.

"מה הבעיה?" שאלה.

"אין לכם מושג איזו טעות עשיתם… לערב בזה את פרופסור אוק…"

"אבל הוא לא יודע לאיזו מטרה אנחנו צריכים את איוי".

"למען האמת, גם אנחנו לא יודעים", ציין ריק.

"זה לא משנה. עשיתם את הטעות שלכם, אני אצטרך לחשוב איך אנחנו ממשיכים מכאן".

"אני מצטערת, גנרל, אבל לא אמרת לנו לא לפנות ל…"

"גם לא אמרתי לכם לא להיכנס לבנק ולנופף בידיים עד שתבוא המשטרה לתפוס אתכם. אבל זה לא אומר שאתם צריכים לעשות את זה, נכון?"

"אני לא מבינה מה עשינו לא בסדר".

"לא משנה", אמר הדרקון האדום, "אני אטפל בנזקים. בואו לפגוש אותי בעיר פיוטר, אני אחכה לכם בבית של ליאם רוש. עד אז, שמרו על פרופיל נמוך".

והשיחה נותקה.

"ריק, אתה זוכר איך כעסתי עליך בפעם הקודמת שאמרת שצריך להעמיד אותו במקום?" שאלה פרסי, "אז צדקת. הוא באמת כפוי-טובה".

"הוא צודק", אמר ריק.

"מה? מה זאת אומרת?"

"להשיג את איוי היה קל מדי. היינו אמורים לדעת שמשהו כאן לא בסדר, ועכשיו מאוחר מדי".

"מה כבר יכול להיות לא בסדר? הוא מחלק איוים למאמנים, בטח יש לו הרבה כאלה והוא יודע שהוא ייפרד מכולם בסופו של דבר. זה לא שהוא נתן לנו את איוי במתנה, או משהו כזה".

"הוא יודע".

ריק הוציא מפיו את המילים הללו מבלי לחשוב, וכעת הבין שהוא אומר אותן לעצמו, ולא רק לפרסי. התשובה הייתה לנגד עיניו כל הזמן, ולמרות שהוא ניסה להדחיק אותה ככול שיכל, היא הייתה ברורה מדי.

"מה הוא יודע?"

"הוא יודע בדיוק מי אני", אמר ריק, "אולי הוא לא ידע מההתחלה, אבל…"

"ריק, אתה שוב פרנואיד!"

"אני לא פרנואיד, לא שמעת מה העוזר שלו אמר? ברגע הזה הוא זיהה אותי. והוא הסכים לתת לנו את איוי כדי להיפטר ממני. בגלל זה הוא לא התווכח".

"אתה מקשיב לעצמך בכלל?"

"הוא בטח גם לא רצה אף פוקימון שלי, כי הוא פוחד שגידלתי אותם להיות רוצחים כמוני".

ריק מצא חוט ברזל עקום על האדמה. הוא הרים אותו והחל להתעסק עם מנעול האופניים.

"מה אתה עושה?"

"אנחנו צריכים לברוח מפה כמה שיותר מהר".

"נתנו את האופניים לפרופסור אוק, שכחת?"

"בטח שאני זוכר. בגלל זה המפתח כבר לא אצלנו ואני צריך לפרוץ את ה…"

לפני שריק יספיק לסיים את המשפט, פרסי תפסה אותו בידו והתחילה לגרור אותו משם.

"מה את עושה?!"

"לוקחת אותך מכאן לפני שלפרופסור אוק תהיה סיבה אמיתית לקרוא למשטרה, ואז באמת תהיה בצרות".

"אבל אנחנו חייבים להגיע לפיוטר".

"נגיע לשם ברגל. הגנרל יכול לחכות".

כעבור כמה ימים בדרכים, הגיעו ריק ופרסי לעיר ורידיאן, ששכנה באמצע הדרך בין פאלט לפיוטר. בזמן שפרסי הלכה לישון במרכז הפוקימונים, ריק העדיף להישאר לישון בחורשה מחוץ לעיר. פרסי ניסתה לשכנע אותו שוב שאין לו סיבה לפחד להיכנס לתוך העיר ושאף אחד לא יזהה אותו, אבל ריק נותר בשלו, ולכן פרסי נפרדה ממנו והלכה לישון במרכז הנוח ולא על הקוצים והאבנים. הם קבעו להיפגש שוב בבוקר באותו מקום.

"אני לא מבינה אותך", אמרה פרסי כשנפגשו בבוקר שלאחר מכן, "אפילו לא ניסית להיכנס לעיר. פעם החלום שלך היה לראות את העולם, איך ויתרת על הזדמנות כזו לבקר בורידיאן?"

"יהיו עוד הזדמנויות. כרגע חשוב לי יותר לא להיות בכלא".

"ורידיאן היא העיר היחידה בקנטו שעוד לא ראית. זה לא חסר לך?"

"את סתם מנסה לפתות אותי לעשות מה שאסור. זה לא יעבוד לך".

"ורידיאן היא עיר כל כך יפה, היא גדולה ומשוכללת. במרכז הפוקימונים שם יש ציורים יפייפיים של פוקימונים אגדיים…"

"אני יודע לצייר מספיק יפה בעצמי".

"ועומדים לבנות שם תחנת רכבת חדשה, ועוד מעט הרכבת לא תעבור רק בין גולדנרוד לספרון. תחשוב כמה זה היה עוזר לנו בדרך לפאלט".

"כן, הדרקון האדום היה יכול להתרגז עלינו מוקדם יותר".

"במקרה שלך, יכולת לבלות פחות שעות בתא השירותים ההוא".

"ואולי אז את לא היית חייבת להשתין כשאני נמצא שם".

פרסי הסמיקה מעט, והם המשיכו ללכת בשקט. במהרה הם עקפו את העיר והגיעו אל יער ורידיאן, שהפריד בין ורידיאן לפיוטר.

"את רואה, מיץ-גזר?" אמר ריק, "אלה הדברים שבאמת שווה לראות. טבע פראי, מלא בפוקימונים, לא סתם עוד עיר משעממת".

"אתה סתם אומר את זה כדי להרגיש טוב עם עצמך".

"אני באמת מרגיש טוב עם עצמי. כאן גם אין כמעט אף אחד שעלול לזהות או…"

"שוב התחלת? אני אומרת לך, כשנגיע לפיוטר אני אגרור אותך למרכז העיר ואצעק את השם שלך, ותראה איך לאף אחד לא אכפת שאתה שם".

"לא שיש לי התנגדות שתצעקי את השם שלי, אבל…"

ובלי לשים לב, ריק דרך על משהו שנשבר כמו ענף, וכעבור רגע האדמה קרסה תחתיו. לפני שהספיק להבין מה קורה, הוא נפל, ובתוך צעקת הבהלה שלו הצליח לשמוע רק את פרסי, שגם היא כמוהו לא הצליחה להבין מה קרה. ברגע הבא הם כבר היו בתוך בור עמוק, לפחות חמישה מטרים מתחת לפני האדמה, יחד עם עלים ושברי ענפים שעד לפני רגע הסוו את הבור וכעת דקרו אותם בצלעותיהם.

"את בסדר?" קרא ריק.

"אני חושבת. מה אתך?"

"גם, אבל המקל הזה כמעט שיפד לי את העין".

הם הצליחו לזוז מעט כך שיהיה להם יותר נוח בתוך הבור, אבל עדיין לא הצליחו לחשוב על שום דרך לצאת ממנו.

"אז אתה אוהב טבע פראי, מה? אני בטוחה שעכשיו אתה מת על היער הזה".

"לפחות לאף אחד כאן אין משהו נגדנו. זה לא שמישהו חשב, היי, עוד מעט יעבור כאן רוצח מבוקש, אני אשים בדיוק כאן בור כדי שייפול לתוכו".

"אם כך הכול בסדר. אני שמחה שנפלנו פנימה".

משק כנפיים של משהו גדול קטע את הוויכוח. משהו הטיל צל על הבור, וריק הביט למעלה וראה ציפור גדולה כל כך, שכנראה יכלה לשאת בקלות אדם מבוגר על גבה. הציפור נחתה והציצה אל הבור – ראשה המכוער נתלה בקצה צוואר ארוך ועקום, והסתיים במקור ארוך ועקום לא פחות, ועם כרבולת אדומה שרק הוסיפה למראה המוזר.

"מה הדבר הזה?" שאלה פרסי.

"אני לא בטוח, אבל הוא נראה לי מוכר…"

"ריק?" נשמע קול מעליהם.

משהו נוסף הציץ לבור, והפעם ריק היה בטוח מאין הוא מוכר לו. נערה שחורת שיער וצהובת עור, שנראתה מופתעת לא פחות ממנו לראות מה נתפס במלכודת שלה.

"נחמד לראות גם אותך, גרייס".