פוקימון; במהירות החושך – פרולוג לחלק השלישי של הסיפור!

המקדש היה מלא עד אפס מקום. בדרך כלל רק כוהן אחד או שניים דאגו לאייש אותו, אבל הערב עשרות כוהנים פקדו אותו. הם היו שם משעת הדמדומים, יושבים בשלושה מעגלים זה בתוך זה, ממלמלים לחשים טקסיים ולא חדלים. גרונה של האם נוריקו היה עייף וניחר, אך היא לא הפסיקה לזמר. התפקיד שלה היה החשוב ביותר במקום הזה: היא ישבה בתוך המעגל הפנימי ביותר, מעגל הכוהנים הגדולים. היא הרגישה את ידו השמנונית והמיוזעת של האב קן אוחזת בידה מעט חזק מדי, לעתים מחליקה מזיעה שכיסתה אותו, והשתדלה שלא לחשוב על זה. אם לא תתרכז, הכול יהיה לחינם.

הנשים ישבו מסביבם, רק משום שמספרן היה קטן משל הגברים, שישבו במעגל החיצוני. בני ובנות המקהלה עמדו מחוץ למעגל החיצוני. אלה מהם שידעו לנגן סיפקו לטקס שלהם את המנגינה, והשאר הצטרפו לשירה ככוח נוסף. זה לא היה חלק מהטקס, אבל באותו הלילה הם היו זקוקים לכול עזרה מהאבות הקדמונים שרק יכלו לגייס.

אדם נוסף היה אמור להיות שם. האב העליון היקארו היה הבכיר מכולם, ובטקסים מסוג זה היה עליו להיות במרכז המקדש, בתוך המעגל הפנימי ביותר. כמובן שזה מעולם לא קרה; הפעם האחרונה שהתבצע במקדש הזה טקס בסדר גודל שכזה הייתה לפני למעלה מ-300 שנה, והאב העליון שכיהן אז ביצע את רובו. הלילה הם היו לבד – היקארו נאלץ להיות הלילה במקום אחר, יחד עם עוד ארבעה כוהנים בכירים בלבד שיצאו עמו למשימה מסוכנת. לא היה להם כמעט סיכוי להצליח, ולכן הם הזדקקו לכול עזרה מהאבות הקדמונים שתהיה לצדם. זו הסיבה שהאם נוריקו נאלצה לוותר הלילה על הסיור הקבוע למען הפצועים, ובמקומו לאחוז בידו נוטפת הזיעה של האב קן.

"בקורבן זה אפתח את השער אל האש הקדושה", אמר קן בקול, "אבותיי הנשגבים, האירו אותי ממחשככם. שתפו אותי בתבונתכם. גלו לי את סודותיכם".

אחד מנערי המקהלה ניגש אליו עם לפיד בוער מאחורי גבו, וחרך שלוש נקודות על עורפו, שכמו וגבו של קן, אשר לא זז ולא הוציא הגה. לאחר מכן, נער המקהלה נעלם מהעין. נוריקו ידעה שהוא כעת מעביר את הלפיד לנערה אחרת, וכעת הגיע תורה של נוריקו. אסור היה לה לפחד – אם תראה פחד, הטקס ייכשל. נוריקו נשמה עמוק וחזרה על מילות הטקס: "בקורבן זה אפתח את השער אל האש הקדושה. אבותיי הנשגבים, האירו אותי ממחשככם. שתפו אותי בתבונתכם. גלו לי את סודותיכם".

נוריקו רצתה לזעוק מכאב כשהלפיד נגע בגופה, אך אסור היה לה לזוז או להשמיע קול – אם תעשה זאת, הטקס ייכשל. אך אמונתה של נוריקו הייתה גדולה מתחושותיה, ולאחר שסיימה חלק זה של הטקס בהצלחה, הלפיד עבד אל הנערה הבאה, והכוהנת הבאה בתור חזרה על המילים.

הטקס הסתיים אחרי חצות הלילה. האם נוריקו קמה ממקומה. גבה כאב מהישיבה הממושכת, והיא בקושי הצליחה להוציא עוד מילה. איש לא זז עד שאחרון הכוהנים הבכירים קם ממקומו, ואז כל הכוהנים הבכירים יצאו מהמקדש יחד כמקשה אחת, מעגל הנשים מפנה להם מקום לעבור, ואחריו מעגל הגברים. נוריקו פתחה את דלתות העץ של המקדש, ונשימתה נעתקה.

המגדל עלה באש. להבות אדומות וצהובות ליחכו את ראשו, והאירו את הלילה כולו פרט לעמוד עשן שחור שהיתמר מראש המגדל. לאיש כבר לא היה אכפת מכללי הטקס. כוהנים ונערים כאחד יצאו בריצה מן המקדש, לראות את מה שלא העזו לדמיין בסיוטים הגרועים ביותר שלהם. נוריקו הרכינה את ראשה.

"את יודעת מה זה אומר", אמר לה האב קן בשקט.

נוריקו ידעה, כמובן. זה אומר שהאב העליון נכשל. היא הביטה בפניו של קן, אך פניו נותרו חתומות ממש כפי שנותרו כאשר הלפיד חרך את גופו והותיר צלקות – אך אלה לא היו צלקות שהוא ייאלץ לשאת לעוד זמן רב. כשראתה שהוא שולח את ידו אל חגורתו, הבינה את מלוא המשמעות של מילותיו. גם היא שלחה את ידה אל חגורתה, והעבירה את אצבעותיה על להב המתכת.

"אמי?" נשמע קול מאחור גבה.

נוריקו הביטה לאחור. זו הייתה אחת הכוהנות הזוטרות, שעיניה כמעט דמעו כשהביטה בה – ספק נחנקת מן העשן, ספק מהדמעות שעמדו בגרונה.

"כן, האחות סאצ’יקו?" ענתה האם.

"חשבתי שהאבות הקדמונים לצדנו".

"הם לצדנו… זה בסך הכול עוד מבחן אחד שעלינו לעבור".

"אבל איך נעבור אותו עכשיו? אנחנו לבד…"

"אנחנו לא לבד", אמרה נוריקו, "עלינו לקבל מהאבות הקדמונים את הרע, כמו גם את הטוב. כולנו קיווינו לטוב, אבל התכוננו גם לרע… אנחנו יודעים בדיוק איזה מבחן עלינו לעבור כעת".

"מה נצטרך לעשות?" שאלה סאצ’יקו.

"אל תדאגי, האחות סאצ’יקו. את החלק הקשה יבצעו הכוהנים הבכירים".

היא ליטפה את לחיה של האחות סאצ’יקו, כמו שרוב הנשים היו מלטפות את פניו של גבר אהוב – אהבה מהסוג שנוריקו מעולם לא ידעה. היא ידעה הרבה אהבות אחרות. היא אהבה את האחיות והאחים, היא אהבה את הבנות והבנים, היא אהבה את התושבים ואהבה את האבות הקדמונים. סאצ’יקו הייתה בין הכוהנות שהאם נוריקו צפתה להן עתיד מזהיר, וכעת, כשהביטה בעיניה הנפערות לרווחה, דמעות מהולות בדם החלו להציף את פניה.