פוקימון; במהירות החושך – פרק 68: עלה נישא ברוח / איידן סוייר

ריאן הגיע בריצה אל בניין הספריה כאשר ראה אותו עולה באש. הוא הבין שהתפתח שם קרב פוקימונים, ושריק נמצא שם. סלוברו וסלוקינג, עמם תקשר טלפתית, כבר הגיעו לשם לפניו, וכיבו את האש באמצעות סילוני המים שלהם. ריאן הגיע למקום בדיוק בזמן כדי לראות מעל הבניין את מאנקי ובידריל מתנגשים באוויר, ואת בידריל צונחת מטה אל החצר בשל בעיטת קפיצה ששילח בה מאנקי.

"סלוקינג! עזוב את האש, תקוף את מאנקי!"

סלוקינג ציית. מאנקי ריחף באוויר בכוח הטלקינזיס שלו והוטח באדמה ליד בידריל.

"ריק!" קרא ריאן, "רד למטה, פחדן אחד!"

לא נשמעה שום תשובה. ברור, חשב ריאן, ריק לא יעז להתמודד מולו. הוא הקיף את הבניין, לראות אם יש דרך נוספת להיכנס שאינה חסומה ולא כוללת זגוגיות מנופצות. כאשר הגיע לצד השני של הבניין, ראה אותם.

ריק כרע על המגרש בחזה חשוף, ואת חולצתו קשר היטב סביב ראשו של מישהו שהיה שרוע על האדמה. על כתפו ניצבה פידג'יוטו, שעזרה לו לרדת מהבניין מוקדם יותר, ולרגליו נחה קווילאבה חסרת ההכרה. האדם ששכב לרגלי ריק היה לא אחר מאשר אביהם, ג'ק – הוא היה שרוע על גבו, זרועותיו ורגליו פשוטות בזווית מוזרה, ולפי חולצתו הספוגה בדם של ריק, נראה שדימם מראשו.

"אבא!" נבהל ריאן, "מה קרה לו?"

"הוא נפל", אמר ריק, "בידריל תקפה אותו. ניסיתי לא להזיז אותו, התקשרתי לאמבולנס, אבל אני לא יודע מתי הם יגיעו…"

ריאן בהה בג'ק, ואז בריק, ושוב באביו. ידיו נקמצו לאגרופים. כבר לא עניין אותו להשתמש בפוקימונים, והוא הסתער על ריק בכול כוחו, מוכן להכות בו בכול זעמו. ריק לא ראה את זה מגיע, וכששמע את זעקתו של ריאן המתנפל עליו, כבר היה מאוחר מדיי – אך אגרופו של ריאן נעצר כמה סנטימטרים לפני פניו של ריק, כאילו עצר אותו חוט בלתי-נראה, וריאן נהדף כמה מטרים לאחור. הוא קם על רגליו והסתער שוב, ושוב נהדף לאחור רגע לפני שפגע באחיו.

"הפסיקו עם זה!" צעק ריאן, "זה לא עניינכם!"

<אתה לא תילחם בריק>, אמר סלוקינג בתוך ראשו.

"זה לא העסק שלכם! הוא רצח את אבא שלי! הוא…"

<מספיק דם נשפך כאן היום>.

"רק רגע", קרא ריק, "למי אתה קורא רוצח?!"

"לך, חתיכת פושע! לא עשית כבר מספיק נזק?"

"שמור על הפה שלך!"

גם ריק הסתער לעבר ריאן, וגם הוא נעצר בידי כוח בלתי-נראה. קולו של סלוברו נשמע בתוך ראשו.

<אמרנו כבר לאחיך. לא תהיה שפיכות דמים>.

"מה קורה פה?" נבהל ריק, שלא היה רגיל לשמוע קולות בראשו.

"אלה הפוקימונים המטומטמים האלה!" קרא ריאן.

הוא שלף שני פוכדורים והתכוון להשיב אליהם את סלוקינג וסלוברו, אבל זרועותיו הורמו מעלה וננעלו כך בכוח על-חושי, והוא לא יכול היה עוד לכוון את הפוכדורים שלו לשום פוקימון.

"בסדר", אמר ריאן, "קטרפי, תפסי אותו עם החוטים שלך!"

קטרפי, שהגיעה כרגע אל מקום ההתרחשות, הביטה בריאן ובריק, ואז הבחינה בג'ק השרוע על האדמה. היא הבינה מה קורה עוד לפני שסלוברו שידר לה זאת. היא זחלה לעבר ריאן וטיפסה על ברכיו, אך לא תקפה.

"מה את עושה, קטרפי? אמרתי לך לתקוף!"

"חבל לך על הזמן. פידג'יוטו, את תחסלי את קטרפי!"

אבל גם פידג'יוטו לא זזה ממקומה. ריק וריאן הביטו זה בזה בתיעוב עמוק, אך לא יכלו לעשות דבר, עד שבסופו של דבר סירנות החלו ליילל במרחק. אמבולנס, או ניידות משטרה, או שניהם. הסירנות החזירו את ריק למציאות הכואבת – הוא לא יכול להישאר כאן. הוא עדיין פושע מבוקש.

"בואי נעוף מכאן, פידג'יוטו".

לזה פידג'יוטו הסכימה. היא לפתה בטפריה את ריק, שהרים שוב את קווילאבה בזרועותיו, והמריאה עמו לאוויר.

"לאן אתה בורח, רוצח?!" קרא אחריו ריאן, "בוא הנה! אתה נוטש את אבא שלך! ותחזיר לי את קווילאבה!"

אבל לריק כבר לא היה מה לעשות בקשר לאביו. הוא עצר את הדימום שלו ולא ידע לעשות יותר מכך. כשהמריא מעל בית הספר, השיב לפוכדורים את מאנקי ואנורית', שעדיין היו מעולפים בחצר. הפוקימונים שחזר בשבילם שוב היו אצלו.

ריק לא התרחק מניו-בארק. הוא החליט להישאר קרוב לעיר, כדי שיוכל לשמוע מה קורה. בלילה הוא הקים מחנה בחורשה ליד העיירה, אבל לא הצליח להירדם כל הלילה; הוא חשב על אביו, האם הוא בסדר, האם האמבולנס הגיע אליו בזמן או שבכלל היה מאוחר מדי. הוא ניסה להיזכר ברגעיו האחרונים. נדמה היה לו שראה את ג'ק נושם; הוא לא היה בטוח בשום דבר שקרה מאז שריאן הגיע, כי המולת הקרב הסיחה את דעתו, אבל הוא היה בטוח שחזהו עלה וירד. בטוח היה אפשר להציל אותו, אלמלא ריאן; אם משהו קרה לאביו, הוא ישלם על כך.

למחרת בבוקר, ריק שלח את פידג'יוטו למצוא את רוס ולהביא לו עיתון. בינתיים הוא המשיך לטפל בפצעיה של קווילאבה. הוא ידע שעליו לקחת אותה למרכז פוקימונים, ושפידג'יוטו יכולה להביא אותם לשם עוד היום, אבל ריק לא יכול היה לעזוב את המקום. קווילאבה הייתה מחוסרת הכרה רוב הזמן. היא התעוררה פעמיים, בהן ריק ניסה להאכיל אותה, אבל בפעם הראשונה קווילאבה כמעט נשכה את ידו, ובפעם השניה פשוט לא הסכימה לאכול שום דבר שנתן לה. הוא קיווה שאם יניח לה לנפשה, היא תקום על רגליה ותלקט מעט פירות בעצמה, אבל קווילאבה עדיין הייתה חלשה מכדי לזוז. לריק לא נותר מה לעשות אלא להמתין לפידג'יוטו.

בסופו של דבר היא חזרה. העיתון שנשאה עמה לא היה העיתון הנכון; ריק רצה את העיתון המקומי של ניו-בארק, אבל פידג'יוטו לא ידעה להבדיל בינו לבין העיתון של מחוז ג'וטו כולו. אבל זה לא שינה דבר, כי הרס בית הספר היה חשוב מספיק כדי לדווח עליו גם כאן, ומהתמונות שצורפו לכתבה, ריק ידע מיד מי נהרג באירוע. הדבר ממנו חשש יותר מכול היה כעת אמיתי, והוא לא יכול היה להמשיך לקרוא, לא רק בשל הדמעות שהציפו את עיניו וטשטשו את ראייתו. הוא מחה את דמעותיו בעיתון, אבל הם לא הפסיקו לזלוג מעיניו, שחורות מדיו שהכתים את עיניו ולחייו.

אם יש דבר אחד שריק תמיד היה טוב בו, גם לאחר שאיבד את רגלו, זה היה טיפוס. הוא התגנב בצהריים אל קצה העיירה, וטיפס על עץ גבוה מחוץ לשטח בית הקברות ששכן בקצה. הוא לא יכול היה לטפס עם קווילאבה בידיו, לכן הוא הותיר אותה לרגלי העץ, נאחז בענפים הנמוכים ומהם טיפס אל הגבוהים, עד שהשקיף אל בית הקברות. עשרות אנשים כבר התאספו שם: ג'ק הותיר את חותמו על אנשים רבים בחייו. ריאן היה שם, כמובן, וכך גם אנה ורוס והוריהם, פרופסור אלם, מנהלת בית הספר שנשענה על זוג קביים וחלק גדול מגופה חבוש, ורבים אחרים. נראה שכול מי שהכיר את ג'ק בחייו היה שם, חוץ מאדם אחד: אמם של ריק וריאן.

"התאספנו כאן כדי להיפרד מחבר יקר", אמר כומר בגלימה שחורה.

זה הרגיז את ריק. ג'ק לא היה אדם דתי, ועד כמה שידוע לו, מעולם אפילו לא ביקר במקדש. הוא לא היה רוצה להיקבר בטקס דתי. עם זאת, הוא זכר את מה שאמרה לו פרסי: כל מה שיש בעולם הזה צריך לעזור לחיים, לא למתים. אם האנשים שנפרדים ממנו כעת רוצים להיפרד ממנו בצורה כזו, זה לא משנה לג'ק. אבל לריק זה היה משנה; אף אחד לא שאל אותו, וגם לא הייתה לו שום דרך להביע את דעתו.

"ג'ואכים ריילי היה בעל ואב מסור. הוא גידל לא רק את שני ילדיו, אלא כל ילד שנולד וגדל בניו-בארק. כולם זכו להכיר את טוב לבו של ריילי, את מסירותו ואהבתו".

קדימה, חשב ריק, תגיד מה שכולם חושבים באמת. תגיד שדווקא את שני הילדים שלו הוא לא הצליח לגדל כמו שצריך, או לפחות אותי. אבל הכומר המשיך לדבר בשבחו של ג'ק, ודבר לא עצר את שטף דיבורו. לאחר שסיים, שני גברים עם אתי חפירה החלו לשפוך עפר אל קברו הפתוח של אביו. ריק ראה את ריאן מתקרב אל אחד מהם, ולאחר חילופי מילים קצרות, לקח ממנו את האת והחל לקבור את אביו בעצמו. השמש הציצה מבעד לעננים והאירה את פניו, וריק היה משוכנע שראה דמעה נוצצת באור השמש.

ולמרות דבריה של פרסי, ריק לא היה מסוגל לזוז מהמקום. הוא ידע שזה כבר לא משנה לאביו אם יבקר בקבר שלו או לא, אבל הוא לא היה מסוגל לוותר על כך. הוא חיכה עד שכולם יסתלקו מן המקום, וכשבית הקברות היה שוב ריק מאדם, ירד מהעץ וניגש אל תלולית העפר שבתוכה היה מונח גופו של ג'ק ריילי. הוא הביט בקבר הטרי; לא יכול להיות שכך הכול נגמר, חשב, ובכול זאת, במקום מסוים הוא ידע שאי אפשר עוד להשיב את הגלגל לאחור. הוא שלח את ידו אל הכיס, הוציא משם עלה יבש, הניח אותו על הקבר ועליו אבן קטנה, כדי שלא יעוף ברוח. על העלה היו כתובות מילותיו האחרונות של ריק לאביו: "אבא, סליחה".

ריק בהה באותיות השחורות, כאילו שככול שייצרבו במוחו יותר, כך יש יותר סיכוי שאביו שומע אותן, היכן שלא יהיה כעת. רק כשהתחיל להחשיך והשמיים נצבעו בסגול, הבין שהוא ריק כבר עומד כאן יותר מדי זמן. הוא פנה ללכת, ורק אז שם לב שמשהו חסר: קווילאבה לא הייתה לרגלי העץ כשירד ממנו.

ריאן חזר הביתה. הבית הגדול, שפעם גרה בו משפחה שלמה, היה כעת רק שלו. אבל שום מקום לא עניין אותו יותר מהחדר שלו, והוא נכנס פנימה ונשכב על המיטה, על בטנו שבדיוק פלטה קרקור גדול. אבא שלו כבר לא יבוא לומר לו שהאוכל מוכן. הוא כבר לא יאמר לו שהשעה מאוחרת והגיע הזמן לישון, לא יעיר אותו בבוקר, לא יגיד לו להפסיק לריב עם אחיו על כל שטות. אבל הפעם זו לא הייתה שטות, חשב ריאן. הפעם ריק עבר את הגבול שהוא אפילו לא ידע שקיים. ובלי אבא שיגיד להם להפסיק לריב… טוב, כנראה שלריאן לא תהיה ברירה אלא להמשיך לרדוף את אחיו, עד שישלם על מה שעשה.

צליל חרישי של גירוד הפריע את מחשבותיו של ריאן. בהתחלה הוא לא הבחין בו כלל, בהמשך התעלם ממנו, אך הגירוד העיקש המשיך להישמע עוד ועוד, עד שריאן כבר לא יכול היה להתעלם. זה הגיע מחוץ לחדרו. הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר, וככול שהתקרב אל דלת הכניסה, הרעש הלך והתגבר. כעת זה נשמע יותר מכול כמו ציפורניים שורטות עץ. דלת הכניסה הייתה עשויה עץ, וכשריאן נגע בידית, חש את הרעידות שלה מהציפורניים החופרות בה. הוא פתח את הדלת, וקווילאבה קפצה לתוך הבית. ריאן כבר כמעט שכח שאיבד גם אותה, אבל כעת היא חזרה אליו. ריאן רכן אליה, וקווילאבה זינקה אל זרועותיו, מתרכבלת בחיקו של המאמן שלה ומלקקת את לחיו.

אנה שכבה במיטתה. היא הייתה צריכה להתאמן, אך לא הייתה מסוגלת. היא חשבה על ריק, שאיבד את אביו, ובטח נמצא כעת לבד. היא לא ראתה אותו בלוויה, וגם לא ציפתה שיגיע, אבל במקום כלשהו קיוותה שהוא יהיה שם, אות לכך שנטש את חיי הפשע ולא חושש עוד להיתפס. אבל זה לא קרה, וריק מעולם לא הופיע.

אנה קפצה ממקומה לשמע דפיקה על החלון. היא הסיטה את הווילון וראתה את ריק. בלי לשאול שאלות פתחה את החלון, והגיפה שוב את הווילון מיד לאחר שריק נכנס פנימה.

"ריק, אני כל כך מצטערת", אמרה.

ריק לא אמר דבר. הוא לא היה מסוגל לומר דבר. הוא צנח היישר לזרועותיה, ואנה הרגישה את ראשו מתחיל לרעוד ואת חולצתה מתחילה להירטב. היא לקחה את ריק למיטה והניחה את ראשו על ירכיה, מלטפת את שיערו ברכות.