פוקימון; במהירות החושך – פרק 67: בחזרה לבית הספר / איידן סוייר

ריאן ריתק את ריק בחוזקה למדרכה, כך שלא יכול היה לברוח. אחרי כל הזמן הזה, סוף סוף הוא תפס את אחיו.

"עזוב אותו!" קראה אנה מחלון ביתה.

"מה פתאום? לי ולאחי היקר יש הרבה על מה לדבר".

"מה אתה עושה כאן?" שאל ריק.

"אני גר כאן", ענה ריאן, "אחרי שאיבדתי את עקבותיך בסאפרון, החלטתי לחזור לניו-בארק. אבא ידע שתחזור לכאן במוקדם או במאוחר, ובסופו של דבר הוא צדק".

"אז זה כל מה שיש לך לעשות כרגע? לחכות לי עד שאגיע? אין לך דברים חשובים יותר בחיים?"

"תראה, הייתי רוצה להיות מאמן פוקימונים, אבל מישהו דאג שאני כבר לא אוכל לעסוק בזה יותר".

משהו כבד הכה בראשו של ריאן מאחור והשמיע צליל איום, והוא הרפה לרגע את אחיזתו. זה הספיק לריק בשביל להשתחרר, להדוף ממנו את ריאן ולקום על רגליו, והוא ראה את אנה עומדת בחלון, בידיה הגיטרה שלפני רגע הוטחה בראשו של ריאן.

"אנה, תודה…"

"אל תודה לי, תברח!"

הוא הביט בריאן. המכה לא עילפה אותו, אלא רק היממה אותו מעט, והוא כבר ניסה להתגבר על כאב הראש ולקום על רגליו. לריק לא היה זמן לקחת בחזרה את התרמיל מחדרה של אנה. הוא החל לרוץ אל תוך העיירה, ובדרך עבר ליד כמה שקיות בד מלאות במצרכים; ריאן היה כנראה בדרכו חזרה מן השוק. מאחוריו שמע את ריאן קם על רגליו ומתחיל לרוץ אחריו, משאיר את הקניות מאחור. ריאן מהיר יותר ממנו, ידע ריק; הוא אמנם הספיק להתאושש מקטיעת רגלו, אך הריצה שלו עדיין לא מושלמת כשם שהייתה בעבר. אין לו סיכוי לברוח ממנו אל מחוץ לעיר, כי לא יצליח להתחמק מריאן. הסיכוי היחיד שלו הוא לברוח אל האדם היחיד שיגן עליו – אבא שלו.

אם ריק יצליח להגיע אל אביו, יוכל להסביר לו את המצב. ג'ק יסכים להקשיב אפילו להתלבטויות שלו האם להישאר בצוות רוקט או לא. עם ריאן, לעומתו, אין מה לדבר, ואם ריק ינסה בכלל להסביר לו משהו, ריאן לא יאמין לו ויהיה בטוח שהוא רק מנסה למשוך זמן כדי לברוח שוב. בית הספר היה במרחק כעשר דקות של ריצה משם; ריאן היה במרחק של פחות מדקה מאחוריו, והיה עלול להשיג אותו כל רגע. שניהם רצו במעילי הגשם שלהם והחלו להזיע, אך לא עצרו אפילו כדי להוריד אותם. ריק שחרר מהפוכדור את וויזינג, תפס בו וריחף עמו לאוויר. ריאן שחרר את ספירו והחל לרדוף אחריו באוויר. תעופתו של ספירו הייתה חדה ומהירה בהרבה משל וויזינג המגושם, שכלל לא ידע לעוף אלא רק לרחף. אך וויזינג שחרר ענני גז רעיל אל מסלולו של ספירו והצליח להסיט אותו מדרכו. הוא לא הצליח לעוף היטב בשעה שנשא עליו את ריאן, ותנועותיו החדות הרעידו את ריאן באוויר, עד שכמעט נפל ונאלץ להפסיק לרדוף אחרי וויזינג ולבחור במסלול אחר. למזלו של ריאן, הוא הצליח להבין בדיוק לאן ריק מתכוון להגיע.

כאשר ריאן הגיע לבית הספר, הפעמון בדיוק צלצל להפסקה. הוא נחת בחצר בית הספר עם ספירו בדיוק כאשר ילדים יצאו מהבניין אל החצר, חלקם נשאו אליו אל מבטם כאשר הוא התעופף באוויר ונחת לידם. בין הילדים הוא הבחין בפנים מוכרות: רוס היה שם, ורץ אליו בהתרגשות.

"ריאן!" קרא, "מה אתה עושה כאן?"

"רוס… יש לי כאן קצת סידורים".

"סידורים? זה קשור לאבא שלך?"

"בערך. לא בדיוק…" ריאן השתהה לרגע, ואז אמר בקול שקט, "רוס, לך הביתה".

"מה?"

"הולך להיות כאן לא נעים", הוא כמעט לחש, "אני לא רוצה שתיפגע. צא מפה, לך הביתה".

"ריאן, על מה אתה מדבר? למה הולך להיות כאן לא נעים?"

"רוס, בבקשה, אם אתה יודע מה טוב בשבילך, תקשיב לי!"

"לא, ריאן, תגיד לי על מה אתה מדבר!"

ריאן לא הספיק לומר לו על מה הוא מדבר. משהו סגול וגדול התקרב בשמיים, וריאן זיהה את האדם שתלוי תחתיו. הוא מיהר לשחרר את סלוקינג מהפוכדור שלו, והצביע לעבר וויזינג.

"סלוקינג, תוריד אותו".

סלוקינג מיקד את כל מחשבותיו בהתקפה העל-חושית. היה קל מאוד להשתלט על וויזינג רפה השכל, שהתחיל להתפתל ולהיאבק באוויר, כמעט מנער את ריק ממנו.

"ריאן, מי זה שם?" שאל רוס.

ריאן לא ענה. הוא שחרר מהפוכדורים גם את הרקרוס ובידריל, שיחד עם ספירו המריאו לעבר ריק, ויכלו כעת להתקרב אל וויזינג ללא חשש. הם ניסו להפיל אותו למטה, וריק משך את עצמו למעלה, נעזר גם ברגלו כדי להיאחז בוויזינג, משתדל בכול כוחו שלא ליפול.

"הוא לא ישרוד נפילה כזאת", אמר רוס.

"אמרתי לך שיהיה לא נעים", ענה ריאן.

ריק החזיק בחוזקה בוויזינג, אך הוא ידע שאם לא יעשה משהו במהרה, ייפול. בסופו של דבר החליט להסתכן: הוא עזב יד אחת והשתמש בה כדי לשלוף פוכדור נוסף. אנורית' היה עמיד להתקפות על-חושיות, אך ריק לא ידע אם הוא יהיה חזק מספיק להתמודד מול סלוקינג. הוא השתחרר על האדמה מול ריאן, זינק על סלוקינג והחל לשרוט אותו בצבתותיו. זה לא פגע בו חזק כל כך, אבל הסיח את דעתו, מספיק כדי שוויזינג יחזור לעשתונותיו ויירק גז רעיל לכיוון שלושת הפוקימונים שתקפו אותו כעת. הם התחמקו מההתקפה, ולוויזינג זה הספיק כדי להתחיל לנחות.

"לא, סלוקינג, מה אתה עושה? חסל אותו!"

אבל סלוקינג לא הצליח למקד את מוחו מספיק זמן, מבלי לחשוף את עצמו להתקפותיו של אנורית'. הוא התנער מהפוקימון המוזר והחל להטביע אותו במים, אך חוסר תשומת הלב שלו עלתה בכך שוויזינג הנמיך טוס עוד ועוד. ריאן שחרר את שאר הפוקימונים שלו מהפוכדורים, מבהיר לריק שלא יהיה לו היכן לנחות בבטחה.

"וויזינג, כוון אל החלון!" קרא ריק.

וויזינג נע הצידה לכיוון חלון פתוח בבניין בית הספר. ריק לקח תנופה וקפץ אל החלון, נוחת בתוך כיתה שבה ישבו כמה תלמידים ופטפטו. למראה ריק שהופיע לפתע בכיתה יחד עם פוקימון מפחיד, קפצו ממקומם בבהלה.

"אחריו!" קרא ריאן.

הפוקימונים החלו לרוץ לכיוון בניין בית הספר. ספירו והרקרוס התעופפו לעבר החלון בעקבות ריק. ריאן ציפה שגם בידריל תעוף בעקבותיהם, אך לא נראה שהיא מתכוונת לעשות זאת – היא חטפה מספיק מוויזינג. במקום זאת היא המשיכה להתעופף באוויר, סורקת את בית הספר מלמעלה.

"בידריל, מה את עושה? אמרתי לך לעוף בעקבותיהם!"

נראה שהניסיון לפקד עליה רק הכעיס את בידריל. היא צללה לכיוון ריאן בעוקצים שלופים. ריאן ניסה לחפש את הפוכדור שלה ולהשיב אותה עד שתגיע אליו, אך לא הצליח למצוא את הפוכדור הנכון; רגע לפני שעוקציה של בידריל פגעו בו, משהו קפץ ביניהם והסיט אותם ממסלולם. זה היה סניזל, שהשתמש בזריזותו המדהימה ובסכינים שבזרועותיו לחסום את ההתקפה של בידריל. השניים החלו להילחם בקרב להבים מהיר, בעוד ריאן מנצל את ההזדמנות להימלט מן המקום, ובעקבותיו חבורה של ילדים שהיו באותו רגע בחצר.

בינתיים, הכיתה כבר הייתה הרוסה כליל. רוב התלמידים כבר נמלטו החוצה, וכעת גם ריק יצא ממנה בנשימה עצורה, מותיר מאחוריו חדר מלא בגז רעיל, כיסאות ושולחנות שבורים, שני פוקימונים מעולפים – ושתי ילדות שנלכדו בכיתה, כאשר הרקרוס המגושם שבר חלק מהקיר במעופו פנימה, רגע לפני שהספיקו לקום ממקומן ולברוח למראה הקרב המתפתח. את וויזינג ריק כבר השיב לפוכדור שלו, אבל לא היה מי שיטפל בילדות, וגם לא בספירו ובהרקרוס. אך לא היה לו זמן לדאוג לכך. הוא רץ בכול כוחו. זה כבר לא היה בית הספר שלו, אבל הוא זכר היטב כל פרט בו, כל חדר וכל מסדרון. חדר המורים היה ממוקם קומה אחת מתחתיו, אך ריק עדיין לא היה רגיל למדרגות, ונאלץ להיעזר במעקה ולרדת בזהירות.

שני גרמי מדרגות הפרידו בין הקומות, וביניהם הפריד רק המעבר לתא שירותים. ריק סיים לרדת גרם מדרגות אחד, הסתובב ונעצר – פוקימון ענק חסם את דרכו. הוא הביט ישר אליו בעיניים זועמות ובשיניים חשופות. ריק הצטער שוויזינג כבר לא היה במצב להילחם, כי מולו ניצב הפוקימון החזק ביותר של ריאן: פראליגטור.

הנער והתנין הענק הביטו זה בזה, ולריק לא היה לאן לברוח: הוא איטי מכדי לעלות בחזרה במדרגות, וחלש מכדי להתמודד מול פראליגטור. הנשק היחיד שהיה לו מולו היה רגל המתכת שלו, והוא התכונן להשתמש בה ברגע שפראליגטור יסתער. אך בדיוק כשחשב שהגיע הרגע, פראליגטור נהם לעברו והפנה כלפיו את גבו הגבנוני. ריק הביט בו בתדהמה, אך משלא זז, פראליגטור נהם שוב וסובב את ראשו אליו, מחווה אל המסדרון מולו, ומיד מסובב אותו בחזרה. ריק החל לרדת בזהירות, ובמורד המדרגות עקף את זנבו האדיר של פראליגטור והמשיך לרוץ.

הקרב מול סניזל רק שילהב את רוחה של בידריל. היא המריאה לאוויר, הבחינה בילד שנמלט מבניין בית הספר ומהפוקימונים שהשתלטו עליו, וצללה היישר לעברו. לילד לא היה איך להתגונן מפניה, וכל פוקימון שיכול היה להגן עליו כעת היה במקום אחר.

גם ריאן לא היה שם, אבל ספק אם היה משהו שיכול היה לעשות כדי לרסן את בידריל. הוא מעולם לא שלט בה, ואין סיבה שיצליח עכשיו. הוא יכול היה לנסות להשיב אותה לפוכדור, אבל היא נהגה להתחמק מניסיונות כאלה, ולשם כך היה עליו להתקרב אליה ולהסתכן בהתקפה בעצמו. הפוקימונים שלו לא היו לצדו, והוא היה זקוק להם במטרה לעצור את ריק. בידריל הייתה בעדיפות משנית כעת.

מנהלת בית הספר יצאה מן הבניין יחד עם קבוצת תלמידים שליוותה משם החוצה. בידריל הבחינה בהם. כמה מן התלמידים זעקו באימה למראה חברם השרוע בחצר, עקיצות רעילות הולכות ותופחות על עורו. הזעקות רק הרגיזו את בידריל, שטסה היישר לעברם.

"רוצו!" קראה המנהלת.

היא הרימה חתיכה ממשקוף עץ שנפל מהחלון שהרקרוס הרס, וכשבידריל התנפלה על תלמידה נוספת, המנהלת הכתה בה בכול כוחה. בידריל עזבה את התלמידה והתנפלה על המנהלת, אשר הדפה אותה שוב ושוב בעזרת המשקוף. זה היה קרב חסר סיכוי, אבל הוא נתן לתלמידים זמן להימלט משם, משאירים אותה מאחור.

חדר המורים היה ריק: כל המורים עזרו כעת לתלמידים להתפנות מבית הספר. ריק ירד בגרם מדרגות נוסף ויצא מהכניסה האחורית של הבניין שהובילה לחלק אחר של בית הספר. בניין קטן יותר בחצר האחורית, בעל שתי קומות בלבד, היווה את הספריה של בית הספר. חלק מהמורים והתלמידים חייבים להימצא שם – לא יכול להיות שכולם התפנו דרך הכניסה הראשית, זה היה מבזבז זמן. ריק הבחין שדלתות הספריה נעולות, וכך גם כל החלונות, מה שאומר שהם כנראה התבצרו בפנים. יכול להיות שאביו שם ויכול להיות שלא, אבל הוא חייב לבדוק.

"ליליפ, צא!"

ליליפ היה פוקימון איטי מאוד, אך ריק הרים אותו בידיו והמשיך להתקדם עמו. הוא היה כבד יותר מכפי שנראה, כאילו שיש בתוכו אבן כבדה, אבל רוב גופו בכול זאת היה עשוי מחומר צמחי קל.

"ליליפ, גלישת סלעים!"

מטח של אבנים בקע מתוך אבקניו של ליליפ, ושבר את אחד החלונות בספריה. ריק השיב את ליליפ לפוכדור כדי לא לעורר בהלה בקרב מי שנמצא בספריה, ונפצע מעט משברי זכוכית כשנכנס דרך החלון, אבל חוץ משריטה על ירכו הימנית הצליח להיכנס פנימה בשלום. במבט ראשון נראה שהספריה הייתה ריקה, אבל כשהסתכל טוב יותר, הבחין ריק שהיו בה כ-15 איש, כולם תופסים מחסה מתחת לשולחנות. ייתכן שהם היו כך כבר זמן רב, ואולי המתקפה של ליליפ גרמה להם להסתתר, אבל זה לא שינה כעת.

"אני לא רוצה לפגוע בכם", אמר ריק, "אני רק רוצה למצוא את ג'ק ריילי".

"אני כאן", נשמע קול.

ג'ק קם מתחת לאחד השולחנות. הוא נראה בדיוק כפי שריק זכר אותו: גבוה, סמכותי ומשרה ביטחון. זה האדם ממנו התכוון לגנוב היום.

"אז זה אתה, אריק", אמר, "שמעתי שפוקימונים תוקפים את בית הספר, אבל לא רציתי לחשוב שאתה תעשה דבר כזה".

"זה לא אני", ענה ריק, "זה ריאן. הוא רדף אחריי".

"חשבתי שסיימתם עם המרדפים המטופשים האלה".

"רציתי להסביר לו, אבל לא היה לי סיכוי. הוא ניסה להפיל אותי מהאוויר, אבא".

ג'ק נאנח. "אי אפשר להשאיר את שניכם רגע אחד לבד", אמר.

צליל חזק של זכוכית נשברת הרעיד את האוויר. חלון נוסף נשבר, וכמה מהתלמידים שהרימו את ראשם מיהרו להיכנס שוב מתחת לשולחנות. קווילאבה עמדה כעת בספריה, נועצת את מבטה בריק, הלהבות על זנבה וראשה בוערות בזעם. ריק הבחין בזעמה; הוא שמח לראות שוב את קווילאבה שלו, אבל כעת היה לו ספק אם זה הדדי.

"קווילאבה", אמר בתקווה, "חזרת אליי".

הוא שלח את זרועותיו קדימה, כפות ידיו פרושות, והתקדם אליה בזהירות. קווילאבה לא זזה בתחילה, אך כאשר ריק התקרב אליה כמה צעדים, היא שלחה לעברו לפתע לשון-אש חמה; ריק נרתע ומעד לאחור, וקווילאבה הסתערה לעברו, מוכנה לנגוח בו בכוח כוחה בראשה הבוער. בלי לחשוב שלח ריק את ידו אל הפוכדור של ליליפ.

ליליפ נעמד בינו לבין קווילאבה. היא התנגשה בגופו הקשה ומעדה, אך מיד פערה את פיה ושלחה סילון אש בליליפ. זה לא השפיע עליה כמו שציפתה, כיוון שהחלק הסלעי בליליפ ניטרל את החולשה שלו כפוקימון עשב, וליליפ לפת אותה בתגובה בעלי הכותרת שלו והרים אותה באוויר, בעוד קווילאבה משתוללת ויורה להבות אש לכול עבר. כמה ספרים על המדפים החלו להישרף, וצעקות בהלה החלו להישמע.

"מהר, אבא, פנה מפה את התלמידים!"

"אבל מה עם כל הפוקימונים בחוץ?"

ריק חשב לרגע.

"קח אותם אל הגג. כבר טיפלתי בפוקימונים המעופפים".

"שמעתם אותו", פנה ג'ק אל התלמידים, "קדימה, צאו בזהירות מהחדר".

ג'ק הרים שולחן גדול והחזיק בו כמגן, כאשר הוא מלווה בעזרתו תלמידים אל מחוץ לחדר. נערה ונער מהבוגרים שבתלמידים עזרו לו לפנות את הצעירים יותר, בשעה שקווילאבה הצליחה לחרוך בזנבה את עלי הכותרת של ליליפ, להשתחרר מאחיזתה ולתקוף שוב באש בלתי-מרוסנת. כעת החדר כולו בער, אך ליליפ נפגע רק מעט; נראה שקווילאבה בקושי מצליחה לשלוט בהתקפותיה.

"בסדר, ליליפ, גלישת סלעים!"

ליליפ ירה מטח נוסף של סלעים, הפעם בדיוק רב על קווילאבה. היא עפה כמה מטרים לאחור מהמתקפה, אך מהר מאוד קמה, ניערה את ראשה והסתערה על ליליפ. אך שריטותיה ונשיכותיה היו חלשות מכדי להשפיע בצורה ברורה על גופו הסלעי של ליליפ, אשר חבט בה בראשו והעיף אותה שוב אל קצה החדר. היא קמה שוב על רגליה, מתנשמת ומתנשפת, אך לא נראה שהיא מתכוונת לוותר.

"למה את עושה את זה, קווילאבה?" שאל ריק, "היית הפוקימון שלי. למה את שונאת אותי כל כך?"

בתגובה, קווילאבה הסתערה שוב, וחטפה מכת ראש נוספת. עשן התחיל לחנוק את החדר, וריק ידע שיהיה עליו לסיים את הקרב במהרה. בצער רב קרא לליליפ להשתמש במטח סלעים נוסף, וקווילאבה נהדפה אל פינת החדר, להבותיה כבו. ריק רץ אליה במהרה והניח את ידו על חזה. קווילאבה לכסנה את מבטה אל ריק, ולהבות קטנות וזועמות ניצתו במצחה וכבו מייד. מבעד לפרוותה הרכה, ריק הרגיש את צלעותיה. רק אז הבין עד כמה רזה וחלשה קווילאבה נהייתה, עד כדי שליליפ הביס אותה עם מעט מאוד ניסיון. הוא השיב את ליליפ לפוכדור והרים בזרועותיו את קווילאבה, ששקלה כמו ילד קטן, ורץ עמה אל המדרגות לגג הבניין. כעת היה עליו לטפס; הוא הרגיש את החום היוקד מהקומה הראשונה נושף בעורפו, ולראשונה הסיר מעליו את מעיל הגשם שלו, מותיר אותו לעלות באש.

ריק הצליח לטפס אל הקומה השניה, ומשם אל הגג במדרגות החירום. זו הייתה הפעם השניה היום שיצא אל אוויר נקי, והוא נשם לרווחה, אך לא העז לעזוב את קווילאבה. ג'ק ותלמידיו כבר היו שם, חלקם נשענים על המעקה הנמוך ונחים מאירועי היום, אך רובם מביטים אל הכניסה לגג, מחכים שריק יעלה למעלה.

"אתה בסדר?" שאל ג'ק.

"אני אהיה בסדר", ענה ריק, "אנחנו רק צריכים לטפל בריאן".

"אני אדבר אתו. אם אני אגיד לו להפסיק להילחם, הוא יקשיב לי. תישאר פה ותשמור על התלמידים בינתיים".

"אין בעיה".

הוא ידע שאפשר לסמוך על אביו שישכנע את ריאן. ג'ק פסע כמה צעדים אל הכניסה לגג, ואז פנה שוב לריק.

"כמעט שכחתי", אמר, "הפוקימונים שלך".

הוא הושיט לריק שלושה פוכדורים. הם היו אצלו כל הזמן הזה – גם הפוקימונים של פרסי, שבפעם הקודמת הוא התנגד כל כך להחזיר לו אותם – וכעת הוא פשוט נותן אותם לריק, בלי לשאול שאלות. אבל הפוכדור המיוחד של וולפיקס, בצבעים צהוב, שחור ואדום, בהחלט היה שם, והוא גם לא האמין שאביו ישקר לו בקשר לשניים האחרים.

"אבא, תודה, אבל…"

אבל ריק מעולם לא זכה לסיים את המשפט. זמזום עצבני קטע את דבריו, ומייד בידריל הופיעה במקום. ג'ק ניסה לגרש אותה מעליהם, אבל זה רק הרגיז יותר את בידריל, שהתנפלה עליו בעוקציה וגרמה לו לסגת כמה צעדים לאחור ולהתנגש במעקה הנמוך – וג'ק ריילי מעד ונפל מראש בניין הספריה.