פוקימון; במהירות החושך – פרק 66: מכול האהבות / איידן סוייר

ההליקופטר נחת לפנות בוקר בשדה פתוח סמוך לצ'ריגרוב. ג'סי וג'יימס ירדו ממנו ראשונים, וריק ופרסי התעכבו אחריהם, כאשר הורידו עמם בזהירות את האופניים. השלג לא הגיע לאיזור זה של ג'וטו, אבל גשם שוטף ירד על האדמה הבוצית הרכה, והם התעטפו במעיליהם לפני שירדו. הדרקון האדום נאלץ לצעוק כדי שישמעו אותו מבעד לרעש הפרופלור, שעדיין המשיך לפעול, מוכן להמריא שוב באוויר ברגע ששאר הנוסעים ירדו.

"ריילי, סקובליסקי, חכו רגע".

"מה העניין?" צעקה בחזרה פרסי.

"אני רוצה שיהיה ברור שאתם מקבלים הזדמנות נוספת רק כי השגתם לי את אירודקטייל. מלבד ההצלחה הזאת, הכשלונות שלכם בכול משימה שנתתי לכם היו פשוט מבישים".

"אבל עשינו כל מה שיכולנו…"

"אני מאמין שיכולתם לעשות יותר! הייתם שם כמה חודשים, ואם לא מצאתם אף אחד לצרף לצוות, זה רק בגלל שלא ניסיתם מספיק".

ריק האמין שהגנרל היה צועק גם אם לא היה נאלץ לצעוק על רקע הפרופלור.

"עד שניפגש שוב, אני אחשוב על העתיד שלכם בצוות רוקט. אולי נצטרך לבצע כמה… שינויים".

"אבל…"

"בלי ויכוחים! זה כל מה שיש לי לומר, עכשיו יש לכם משהו שרציתם לעשות, לא?"

בלית ברירה, ירדו ריק ופרסי מההליקופטר והצטרפו לג'סי וג'יימס.

"תזכרו", צעק הגנרל, "אני לא יודע מה אתם מתכננים, אבל זה לא משנה את שגרת העבודה שלכם. להשיג את הפוקימונים שלכם בחזרה לא צריך לקחת יותר מכמה ימים. אל תתעכבו יותר מזה".

לפני שהייתה למי מהם הזדמנות לענות, סגר הגנרל את דלת ההליקופטר, שהמריא בחזרה אל האוויר, ועד מהרה נעלם מטווח הראיה. ריק חשב בעיקר על אירודקטייל, הפוקימון שעמל להשיג במשך זמן רב כל כך, ועכשיו נשאר בידיו של הגנרל שלו, שבעצמו מאיים על המשך דרכו מצוות רוקט. האם זה שווה את כל מה שאיבד בדרך?

ארבעתם מיהרו להסתתר מתחת לסבך עלים רחבים, שהגן עליהם במידת מה מהגשם.

"לא הבנתי", אמר ג'יימס, "אם הפוקימונים שלכם נמצאים בניו-בארק, למה נחתנו ליד צ'ריגרוב?"

"זו העיירה הכי קרובה", ענה ריק, "נחיתה בניו-בארק הייתה מושכת יותר מדי תשומת-לב".

"הבנתי. אז בואו נלך, אתה יודע את הדרך".

ריק ליטף את עורפו. "האמת היא שחשבתי ללכת לבד".

"מה זאת אומרת?" שאל פרסי, "חשבתי שאמרנו…"

"אני יודע מה אמרנו. אבל זה משהו שאני חייב לעשות לבד".

"מה קרה?" שאלה ג'סי, "פתאום אתה חושב שאתה יודע הכי טוב איך לגנוב פוקימונים?"

"זה לא העניין. אם לא הכול יילך כמו שצריך, אני אאלץ להתעמת מול אבא שלי. אני לא רוצה שאתם תהיו שם. אני מעדיף לסגור את כל הסיפור הזה בעצמי, ולא שכול צוות רוקט יהיה מעורב".

"ואם זה לא יהיה רק אבא שלך?" שאלה פרסי, "מה אם תיאלץ להתמודד מול ריאן וכל הפוקימונים שלו?"

ריק היסס לרגע. הוא ידע שהאפשרות הזו קיימת, אבל העדיף להדחיק אותה עד כה. למרות זאת, הוא בעצמו עדיין לא ידע את התשובה: מה אם ריאן נמצא כעת בניו-בארק?

"זה סיכון שאני אאלץ לקחת", ענה בסופו של דבר.

"לא, ריק, זה סיכון גדול מדי".

"וזה בכול מקרה לא משנה. יש לו יותר פוקימונים מלכולנו יחד, במיוחד שהפוקימונים המפותחים היחידים שלנו הם וויזינג וארבוק. השאר רק בקעו לא מזמן מהביצים".

"אתה ראית אותם בקרב בדיוק כמונו. הם קשוחים יחסית לפוקימונים שרק בקעו".

"אבל לא יחסית לפוקימונים שמתאמנים ונלחמים כבר למעלה משנה", אמר ריק, "לא חשוב מה נעשה, אין לנו סיכוי בקרב הזה. עדיף שפשוט נקווה שאני לא אתקל בריאן ושהכול יהיה בסדר".

"גם אם לא נוכל לנצח את ריאן, נוכל להשתמש בפוקימונים שלנו כדי לעכב אותו", ציין ג'יימס.

"זה עדיף מלקוות שיהיה בסדר", הסכימה פרסי.

"תראו, אני מאוד מעריך את זה, באמת. אבל כל ההנחות האלה לא ישנו את העובדה שמי שאני צריך להתמודד מולו הוא לא ריאן, אלא אבא שלי. אני לא יכול לגרור את כולכם למאבק שלי נגדו. אני מרגיש מספיק נורא שאני צריך לעשות את זה בעצמי".

הוא הביט בפרסי, כי ידע שהיא תבין. והוא אכן ראה את ההבנה בעיניה. היא הנהנה לאישור.

"בסדר", אמרה, "לך לבד, אבל קח אתך את ליליפ".

היא ניתקה את הפוכדור של ליליפ מחגורתה והושיטה אותו לריק.

"פרסי, אני לא יכול…"

"בלי תירוצים. אני לא יכולה לתת לך להסתכן לבד ושיהיה לך רק את אנורית' שישמור עליך".

"כבר איבדת שני פוקימונים בגללי".

"ואני יודעת שלא תתן לי לאבד עוד אחד", אמרה, "ריק, זה לא פתוח לדיון. אנחנו צוות, ואנחנו אמורים להישאר ביחד. או שאני אתעקש ללכת אתך, או שתיקח אתך את ליליפ. אלה שתי האופציות היחידות שלך".

ריק שתק. לא היה לו מה לומר מול פרסי שעמדה מולו עם הפוכדור מושט לעברו. בסופו של דבר לקח את הפוכדור.

"תודה, מיץ-גזר".

גם ג'יימס ניגש אליו עם שני הפוכדורים שלו.

"קח גם את אלה", אמר, "אם תסתבך בצרות רציניות, תצטרך את וויזינג".

ריק כבר לא ניסה להתווכח ולקח את הפוכדורים. ג'יימס הביט בג'סי ובשני הפוכדורים בחגורתה. היא הבחינה במבטו והתריסה לעברו: "מה אתה רוצה? אני לא אתן לו את הפוקימונים שלי. אנחנו צריכים להגן גם על עצמנו".

"ג'סי, אל תהיי כזאת…"

"היא צודקת", אמר ריק, "אנחנו רק מדברים על צרות אפשריות שאני אתקל בהן, אבל גם אתם עלולים להסתבך בצ'ריגרוב. קח בחזרה את אומנייט, שיהיה מי שיגן עליך".

"ריק, אתה צריך פוקימונים…"

"גם אתם", אמר ריק, "עכשיו לכול אחד מאיתנו יש פוקימון אחד חזק ושניים חלשים. לא חשוב במה ניתקל, אף אחד לא נשאר מאחור עם מעט מדי פוקימונים".

כשהשחר עלה, ריק כבר הלך לכיוון זריחת השמש בדרכו לניו-בארק. הגשם המשיך לרדת והצליף ללא רחמים על פניו, שהיו החלק היחיד בגופו שלא היה מכוסה, והוא הרגיש רע כפי שלא הרגיש מזה זמן רב. החלק היחיד שהיה טוב על לבו היה תחושת ההגנה – במשך זמן רב לא היה לו אף פוקימון שישמור עליו במקרה של סכנה, וכעת היו לו שלושה, ואלה לא היו סתם פוקימונים, אלא פוקימונים של חבריו הטובים. למרות שהוא הלך בלעדיהם, זה היה כאילו הם נמצאים שם עמו ועוטפים אותו בשכבת הגנה נוספת, מלבד הפוקימונים.

הגשם נרגע כעבור מספר שעות. רוח עדיין נשבה והיה קר מאוד, אך לפחות הוא החל להתייבש. ריק כבר היה על הדרך הראשית. נותרו לו עוד כשלושה ימי הליכה עד לניו-בארק, וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא הלך את כל הדרך ברגל; בפעם הראשונה הוא נסע חלק ממנה על גב מכונית משטרה, ובפעם השניה היו לו אופניים, ובשתיהן היה מזג-אוויר נוח למסע. הפעם המסע הזה היה הקשה ביותר, ולא רק בגלל מה שריק ידע שיהיה בסופו.

ריק לא רצה לעשות מזה סיפור גדול. אם זה יהיה תלוי בו, הם כלל לא יגיעו לעימות: הוא ייכנס הביתה כשאביו בעבודה, יגלה היכן הוא מחזיק את הפוקימונים שלו, ייקח אותם וייעלם כלעומת שהגיע. על פניו זו הייתה תוכנית מושלמת. ריק היה אמור להגיע לניו-בארק באמצע השבוע, כך שגם אם מסיבה כלשהי יאחר או יקדים ביום, אביו עדיין יהיה בעבודה כשיגיע. המפתחות לבית היו בתרמילו, וריק ידע שאביו לא היה מחליף את המנעול, כי הרי אמר לו בפגישתם האחרונה שהוא תמיד מוזמן לחזור. וריק אכן מתכוון לחזור – לא בדרך שבה אביו התכוון, אלא תוך ניצול העובדה שסמך עליו שישנה את דרכיו. ריק שנא את עצמו על כך, אבל לא הייתה לו ברירה. שלושה פוקימונים חיכו לו שם, שניים מהם אמורים לחזור אל חברתו הטובה ביותר, וריק נאלץ לבחור בינם לבין אביו. הבחירה הייתה קשה, אבל היא הייתה בין חייו הישנים לחייו החדשים… וביום שבו יצא למסע הפוקימונים שלו, בחר להציב בראש מעייניו את הדאגה לפוקימונים שלו.

ובכול זאת, ריק לא רצה להרגיש שהוא פורץ לביתו כמו גנב, נעלם מייד ולא מדבר עם אביו יותר לעולם. הוא נעצר בדרכו, הניח את תרמילו על ערימת עלים יבשים וחיפש דף ועט לכתוב בהם הודעה אחרונה לאביו. הוא הצליח למצוא עט בקלות, אך במקום דפים מצא עיסה של ניירות שנרטבו בגשם שחדר אל התרמיל. עיניו נחו על ערימת העלים היבשים. הוא מצא עלה ארוך וצר שעוד לא יבש מספיק בכדי שיתפרק מהדקירה הקלה ביותר של העט, ועליו כתב בזהירות באותיות שחורות את המסר היחיד לו היה מספיק מקום: "אבא, סליחה".

ריק הגיע לניו-בארק כעבור שלושה ימים. המסע עבר עליו בקלות יחסית: הגשם לא התחדש מעבר לכמה שעות של טפטופים, ובכול לילה הוא הצליח למצוא מקום נוח לשינה בצד הדרך ללא בוץ. דבר לא היה אמור לעכב אותו כעת. ניו-בארק הייתה עיירה קטנה, ואם הכול יילך ללא עיכובים, תוך שעה הוא כבר יוכל להיות שוב מחוץ לעיר עם הפוקימונים שלו, ואפילו להתאחד עם חבריו עד הערב בזכות התעופה של פידג'יוטו. הוא הידק את מעילו אל גופו והמשיך בדרכו אל תוך העיירה.

בחלק מהבתים דלקו האורות, כיוון שהשמש הייתה מוסתרת מבעד לעננים. ביתו של ריק, לעומת זאת, היה חשוך ונראה ריק מאדם. נותרו לו עוד כמה שעות עד שאביו יחזור מהעבודה, די והותר זמן לחפש בבית ולמצוא את הפוקימונים שלו ושל פרסי. אבל היה עוד דבר אחד שהיה עליו להספיק לפני כן. כשעבר ליד ביתו, הציץ אל הבית השכן. הוא לא טעה, האורות היה דולקים. כעת הייתה אמורה להיות חופשת החורף של אנה. היא כנראה בבית, לבדה. הוא לא יוכל להחמיץ הזדמנות לראות אותה בלי שאף אחד יידע שהוא בעיירה, לא כשעוד יש לו כל כך הרבה זמן עד הצהריים לבצע את תוכניתו.

אנה הייתה שקועה באימוניה בחדרה, לצלילי מוזיקת רוק כבד, אותם היא העדיפה על פני המוזיקה שרקדה לצליליה בשיעורים וכעת הייתה לה הזדמנות להתאמן עליה. היא לא שמה לב למה שקורה מחוץ לחלון הפתוח. היא לא הבחינה שמישהו מתקרב אליה, עד ששמעה דפיקות על החלון. היא הביטה והחניקה צעקה: ריק היה שם, עומד על קצות אצבעותיו בשיער פרוע ורטוב. היא מיהרה לפתוח את החלון, משתדלת להתעלם מן הריח שדבק בו במהלך כמה ימים של מסע, וריק נכנס פנימה אל חדרה, ואחריו משך את תרמילו.

"ריק", אמרה, "מה אתה עושה כאן?"

"היו לי כמה סידורים בסביבה. הייתי חייב לראות אותך".

"אבל אסור לך להיות כאן! אתה חבר בצוות רוקט, מה אם מישהו יראה אותך?"

"אז אני אאלץ ללכת. בגלל זה אני מעדיף שאף אחד לא ידע שאני כאן, ושיהיה לנו כמה שיותר זמן ביחד".

הוא הגיף את הווילון בחלונה של אנה, שהחלישה את המוזיקה והתיישבה על מיטתה. ריק התיישב לידה.

"התגעגעתי אלייך", אמר.

הוא ליטף את שיערה, אך אנה השפילה את מבטה והזיזה את ידו ממנה.

"קרה משהו?"

"ריק… אתה לא יכול להופיע בכול פעם שמתחשק לך ולצפות שכלום לא ישתנה".

"מה השתנה?" שאל, "יש לך מישהו אחר?"

"לא, אין לי מישהו אחר. זה פשוט לא מתאים עכשיו".

"אנה, את לא מבינה כמה חיכיתי לראות אותך", אמר ריק, "כל הזמן הזה חשבתי רק עלייך, חיכיתי לרגע שאראה אותך שוב, לא חשבתי שמשהו ישתנה פתאום".

"יכולת להיות איתי כל הזמן", ענתה אנה, "אבל בחרת בצוות רוקט על פניי. עכשיו שנינו נמצאים כאן, ובמקרה זה מתאים לך, עד שאתה שוב תלך ואני שוב לא אדע מתי תהיה הפעם הבאה שיתאים לך לראות אותי. אני לא רוצה לחיות ככה".

"לא ביקשתי ממך לחיות ככה. אני לא מבקש ממך לחכות לי, אנה, אבל אם זה מסתדר כרגע, למה שלא נהיה ביחד?"

"כי זה לא מסתדר כרגע", ענתה, "אתה יודע, אחרי הפעם ההיא שנפגשנו בסרוליאן, היה לי מאוד קשה להמשיך הלאה. המשכתי לחשוב עליך, על כמה שאני מתגעגעת וכמה שאנחנו לא יכולים להיות ביחד. איבדתי אותך אז, ואני לא רוצה לאבד אותך שוב".

"את מעולם לא איבדת אותי. אני עדיין אתך, ואת עדיין הנערה היחידה שאני אוהב".

אנה נרתעה לשמע המילה האחרונה. למרות זאת, התעשתה וענתה: "עד הפעם הבאה שתלך, ואני אאלץ לתהות מתי אני אראה אותך שוב, או שכבר כדאי לי להמשיך הלאה לתמיד".

כעת היה זה תורה של אנה להביט בעיניו, ושל ריק להשפיל את מבטו. זה כלל לא מה שהוא דמיין שייקרה – בעיני רוחו תמיד ראה את הרגע הזה כשאנה עוטפת אותו בזרועותיה המוכרות, מנשקת אותו בשפתיה הרכות, פניהם טובעים במערבולת של שיער שחור וחום. כעת היא הייתה קרובה אליו יותר משהייתה זה זמן רב, אבל לא הייתה מוכנה לקבל אותו שוב, והוא סירב להאמין שככה זה ייגמר.

"ריק", שאלה לבסוף, "התכוונת למה שאמרת?"

"ברור", ענה.

"גם לחלק שאתה אוהב אותי?"

הוא לא שם לב לזה בכלל, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שריק אמר לאנה, או לכול אחת אחרת, שאהב אותה. ההבנה הכתה בו ממש כמו באנה, אבל הוא הנהן, וידע שהוא התכוון לכול מילה. דמעה בודדת עלתה בעינה.

"זה כבר קשה יותר ממה שחשבתי", אמרה, "ריק, בבקשה לך".

"בסדר", ענה, "אני אלך. אבל אני רוצה שתדעי שזה לא משנה כלום. אני עדיין אוהב אותך תמיד, והלוואי שזה היה יכול להיות אחרת".

הפעם הוא היה מודע לחלוטין לכך שאמר את המילה הזאת, ואנה ידעה זאת.

"אני יודעת", אמרה, "אני עדיין מקווה שזה יקרה יום אחד".

ריק פתח את החלון ויצא משם כלעומת שנכנס. אנה הביטה בו כל הזמן הזה, והוא הביט בה בחזרה. בפעם הקודמת שנפרד ממנה ידע שזה לא לתמיד; הפעם התקשה להאמין שזו עלולה להיות הפעם האחרונה.

אנה צדקה, הוא ידע. היא צדקה שהוא זה שבחר בצוות רוקט על פניה. הוא יכול היה לסיים זאת בכול רגע, ולמרות זאת הוא התעקש להמשיך בדרכו, למרות שהיא הפרידה אותו מהאנשים היקרים לו. הוא איבד את אנה, הנערה היחידה שאהב בחייו. הוא הפך לאויבו המר של אחיו, וכעת הולך לגנוב מאביו. זה לא מה שהוא רצה. צוות רוקט הבטיחו לו ידע אינסופי על עולם הפוקימונים, כזה שלא יוכל להשיג בשום מקום אחר. כעת ריק השיג חלק ממנו, כשלקח חלק בהקמתו לחיים של אירודקטייל – רק כדי לתת אותו בסופו של דבר לגנרל שלו. בלי שהרגיש כלל, הסיבה שעזב מלכתחילה את כל חייו הקודמים, קסמה לו הרבה פחות כעת. הוא עצמו קיבל אנורית', פוקימון שאין לאף אחד אחר בעולם, אבל האם הוא היה שווה את כל שאר הפוקימונים שאיבד בדרך?

הוא חשב על קווילאבה שאיבד, וכעת נמצאת בידי אחיו. הוא חשב על הרקרוס, וויפינבל, סלופוק וסניזל, ואפילו על בידריל, שהיה בטוח שיום אחד תקבל אותו כמגדל שלה, אילו רק היה זוכה להזדמנות לאמן אותה יותר. אותו דבר היה נכון בנוגע לוולפיקס, שאמנם קיבל מצוות רוקט, אך גם אותה איבד בגללם, שלא לדבר על פידג'יוטו ומאנקי שפרסי לא הייתה מאבדת בלעדיו. פרסי… אם יש לו סיבה להישאר בצוות רוקט, זו כנראה היא. אבל האם היא שווה יותר מכול הסיבות לעזוב?

כל המחשבות הללו חלפו בראשו בעת שיצא מחלונה של אנה בחזרה אל הרחובות המעוננים של ניו-בארק, במטרה להתגנב אל ביתו ולגנוב משם. זה לא באמת מה שרצה לעשות, וכעת היה מוכן להשלים עם זה. הוא הביט שוב באנה. לא היה דבר שרצה לומר לה כעת יותר מהרצון שלו לשכוח את כל מה שנאמר ביניהם עד כה, לחזור לחדרה, לנשק אותה ולהבטיח לה שהפעם יישאר לתמיד. גם היא קיוותה לכך בדיוק כמוהו, אז מה בעצם עוצר אותו? הוא הביט בעיניה, בציפיה לראות את הרוך והאהבה המוכרים, שיבטיחו לו שהיא תקבל אותו שוב – אבל במקומם, עיניה היו מלאות אימה.

"ריק, תיזהר!" הספיקה לזעוק.

ריק לא הספיק להסתובב ולראות ממה עליו להיזהר, כשמשהו תפס אותו מאחור והפיל אותו על המדרכה. הוא היה מרותק לארץ ופניו כלפי מטה, אבל לא היה אפשר לטעות בקול ששמע.

"ברוך השב, אחי".