פוקימון; במהירות החושך – פרק 64: יומגהולדת / איידן סוייר

השלג המשיך לכסות את ההרים של סיניבר כל אותו חודש, אך כפי שריק גילה במהרה, זה לא היה מלהיב במיוחד כמו בפעם הראשונה. השלג נשאר רך ונעים רק מיד לאחר שהוא ירד, אבל כעבור כמה שעות הוא היה הופך לגושים של קרח, שבעיקר הקשו על חייהם באי. הדרכים היו חלקות ומסוכנות ומקומות רבים לא נפתחו. החנות שבה אהרון עבד הייתה בין העסקים היחידים שעוד המשיכו לפעול – לשמחתו של אהרון, ולצערם של כל השאר, שידעו שזה מקרב את חזרתם שלו ושל דינה להוואן.

למרות שעברו שבועות מאז הפעם הראשונה שירד שלג, ריק עדיין לא הצליח לשכוח איך פרסי צעקה עליו אז. האווירה ביניהם נרגעה עד הערב והם חזרו להיות חברים שוב, אבל הוא בכול זאת הרגיש מטופש מאוד: היה ברור לו שאמר משהו לא בסדר, גם אם לא היה ברור לו מה בדיוק. הוא התבייש לשאול את פרסי, או כל אחד אחר. ג'סי רק הייתה לועגת לו אפילו יותר, ובאשר לג'יימס, הוא לא רצה להביך אותו יותר ממה שכבר הביך. הוא פשוט השתדל להימנע מהערות מיותרות בכול פעם שראה את דינה, במיוחד עם ג'יימס.

מעבר לכך היו גם חדשות טובות. דוקטור לוול בישרה להם כי 34 מהמאובנים שהביאו נמצאו מתאימים לשיבוט, ומאוחר יותר, 21 מתוכם שרדו את התהליך הראשוני והועברו לאינקובטורים. הם ראו אותם במעבדה – עד שהם הגיעו לשם כבר נשארו רק 13, אבל הביצים ובתוכן הפוקימונים הצעירים היו מונחות בתוך צינורות שקופים.

"זה כל מי שנשאר?" שאל ריק.

"זה לא נראה הרבה, אבל במונחים של שיבוט, זה הישג יפה מאוד", ענתה דוקטור לוול.

"מה עם אלה שאנחנו הבאנו?" שאלה ג'סי.

"גם הם כאן. 8 מתוכם שלכם".

"הבאנו יותר מחמישים".

"ועדיין, 8 מתוכם שהצליחו לשרוד עד כה, הם הרבה".

ריק הביט באינקובטורים ממרחק, וניסה לנחש איזו מהביצים היא של אירודקטייל, אם בכלל. במקרים רבים, ביצה של פוקימון היא בצבעי גופו של הפוקימון הבוקע ממנה, וכך ניתן לשער לאיזה פוקימון היא שייכת. אבל הפעם, מכיוון שאיש לא ראה אירודקטייל אמיתי בעבר, צבעי גופו היו בגדר ניחוש בלבד. למרות זאת, הוא קיווה שהיא נמצאת שם. עיניו נחו על ביצה בצבע ורוד-סגלגל, עם שני כתמים כחולים שהזכירו מעט כנפיים. יהיה משעשע אם אלה יהיו הצבעים האמיתיים של אירודקטייל, חשב.

הימים המשיכו לחלוף מבלי שנשמעו עוד חדשות מהדוקטור. ריק לא ידע כמה זמן ייקח עד שהפוקימונים יבקעו. הוא ידע ששיבוט הוא תהליך מסובך, אבל מצד שני, הביצים כבר היו באינקובטורים, ולא הגיוני שייקח להם יותר זמן לבקוע ממה שהיה לוקח באופן טבעי, אם הפוקימונים ששם גדלים באותו קצב. אבל אז נזכר ריק שהוא בכלל לא יודע כמה זמן בכלל אמור לקחת להם לבקוע – הפוקימונים הללו הרי לא קיימים בטבע. לכן הוא העביר את רוב זמנו בלחכות.

במשימה שקיבלו מהדרקון האדום כבר לא היה טעם. האי הלך והתרוקן ממאמנים בתקופה הזאת, ועם דינה הוא עדיין לא העז לדבר, וגם פרסי לא. משום מה, מכיוון ששניהם ידעו שיש להם חודש לפעול, הם העדיפו לדחות את הרגע הזה עד כמה שאפשר. אבל בלי שהרגישו בכך, הזמן חלף.

ריק התעורר אותו בוקר לבד בחדרו. אחרי שסיים להתעמל (דבר שעדיין לא יכול היה לוותר עליו, אם הוא רוצה להמשיך ללכת כמו שצריך), התלבש וירד במדרגות לאכול ארוחת-בוקר. קולות חלושים של דיבור נשמעו מכיוון המטבח, אבל כשריק נכנס לשם, כל העיניים הופנו אליו.

"מזל טוב, ריק!" קראו.

ריק הביט בהם מבולבל. כולם היו שם וחיכו רק לו – חבריו לצוות, דינה ואהרון, דאסטי וחברתו. על השולחן הייתה מונחת עוגה ענקית, ועליה נר שהיה כבוי כרגע.

"מה…"

לפני שהספיק לומר מילה, פרסי משכה אותו אל השולח לצדה, בעוד ג'יימס הדליק את הנר על העוגה.

"אתה נראה כאילו נפלנו מהירח", אמרה דינה.

"פשוט לא חשבתי שכולכם תהיו כאן", מלמל.

"בטח שאנחנו כאן", ענתה פרסי, "והנה, זה בשבילך".

היא הושיטה מעטפה ועליה תמונה של הר הגעש של סיניבר.

"מה דעתך?" שאל ג'יימס, "טיול לפסגת הר הגעש של סיניבר. חוויה לכול מבקר באי, גם בחורף".

ריק הביט בתוך המעטפה. היו שם חמישה כרטיסים.

"תודה", אמר, "בטח השקעתם בזה המון".

"זה היה מבצע של הרגע האחרון מחוץ לעונת התיירות", ענתה ג'סי, "זה לא שלמישהו מאתנו יש כסף או משהו, אתה יודע".

"זה היה רעיון שלי", אמרה פרסי, "אמרת לי פעם שהחלום שלך הוא לטייל בעולם כמו איש עשיר. ביקור בהר הגעש של סיניבר הוא התחלה טובה".

"עדיין, להשקיע ככה זמן ומחשבה בשבילי… אני לא זוכר שעשינו עניין כזה גדול מיום ההולדת של אף אחד מכם".

"חשבנו שמגיע לך פיצוי על איך שבילית את יום ההולדת הקודם שלך", אמר ג'יימס, "אז החלטנו לחגוג לך…"

"אל תגיד את זה!" הזהירה אותו ג'סי.

"למה לא?"

"כי זה מטומטם!"

"לדעתי זה גאוני".

"על מה אתם מדברים?" שאל ריק.

"רציתי לקרוא לזה יומגהולדת", ענה ג'יימס בחיוך גדול, "מגה יום-הולדת. מה אתה חושב?"

אבל לריק לא היה אכפת בכלל איך זה נשמע. עצם העובדה שכולם חשבו עליו כל כך, ושהם הולכים להקדיש עבורו יום שלם, הייתה חשובה יותר מכול דבר אחר.

הר הגעש של סיניבר היה ממוקם בצד השני של האי. דאסטי וחברתו העדיפו להישאר בבית, ואילו אהרון היה צריך לעבוד, ולכן רק ריק, פרסי, ג'סי, ג'יימס ודינה יצאו לטיול. ההליכה לשם הייתה איטית במיוחד, מכיוון שהיה עליהם להיזהר שלא להחליק על השלג הקפוא, אך בסופו של דבר הגיעו בצהריים אל הכניסה אל המסלול להר הגעש. שני סיירים עמדו בכניסה, ליד רכב שטח גדול שחסם את הכניסה.

"מצטערים", אמר אחד מהם, "אין כניסה".

"יש לנו כרטיסים", אמר ריק.

"המסלול סגור. מסוכן מדי לצאת אל ההר במזג האוויר הזה".

"מה זאת אומרת?" שאלה ג'סי, "אתם תמיד אומרים שהר הגעש כבר לא מסוכן!"

"הוא לא עלול להתפרץ, אבל כשהוא מכוסה שלג, בהחלט מסוכן לטפס עליו".

"תקשיב לי טוב, קנינו כרטיסים…"

"ואת חושבת שהכרטיסים האלה שווים את החיים שלך? מצטער, אבל אנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון".

ג'סי עוד ניסתה להמשיך להתווכח, אבל לא היה בכך טעם. בסופו של דבר הם התרחקו מהמקום וחזרו העירה, מסע שגזל מהם זמן נוסף.

"אז מה נעשה עכשיו?" שאל ריק.

"הכול בגללך", רטנה ג'סי.

"בגללי?!"

"שום דבר אתך אף פעם לא מסתדר. רק בגללך יצאנו להר המטופש הזה, ואפילו את זה לא נתנו לנו".

"לי זה לא משנה מה נעשה היום".

"וכרגיל אתה חושב שהכול קשור אליך".

ריק נאנח. לא היה לו כוח להתווכח עם ג'סי.

"אולי פשוט נחזור הביתה?" הציע, "אפשר לעשות דברים אחרים במקום".

"קל לך לדבר. אתה לא בזבזת על הכרטיסים האלה את כל הכסף שאין לך".

"אוף, תפסיקו כבר, שניכם", אמר ג'יימס, "ג'סי, מה בא לך לעשות?"

ג'סי חשבה על זה לרגע. "יש פאב נחמד…"

"פאב? אבל ריק ופרסי לא שותים".

"ידעתי. תמיד הוא הורס הכול".

"זה בסדר", אמר ריק, "אם זה מה שג'סי רוצה, בואו נלך לשם".

"אבל זה היומגהולדת שלך".

ג'סי חבטה בו לשמע המילה הזו.

"ומה שחשוב לי הוא שכולנו נהיה ביחד. לא אכפת לי לאן נלך, באמת".

כיוון שהגיעו יחסית מוקדם אל הפאב, הם היו הלקוחות הראשונים. ג'סי, ג'יימס ודינה התחילו את הערב עם בירה לכול אחד, בעוד ריק הזמין לימונדה ופרסי הזמינה מיץ גזר. למרות שהם לא יכלו לשתות אלכוהול, האווירה במקום בכול זאת הייתה נעימה.

"ברור שאנטיי מנצח את ראיקו!" אמר ריק במהלך דיון סוער שהתפתח בינו לבין ג'סי, "חייב להיות איזון בין שלוש חיות הפרא, אחרת ראיקו יהיה בלתי-מנוצח!"

"מי אמר שהוא לא בלתי-מנוצח?"

"כי לכול אחד יש נקודת תורפה. אם סוויקון מנצח את אנטיי וראיקו מנצח את סוויקון, מי מסוגל לנצח את ראיקו?"

"מצידי שאף אחד לא ינצח אותו. אני ראיתי את ראיקו נלחם בסטיליקס, שחסין לחשמל שלו, וגם מזה הוא בקושי יצא בתיקו".

"סטיליקס הוא פוקימון חזק, אבל הוא לא אגדי. ברור שהוא לא מסוגל לנצח את ראיקו. אנטיי, לעומת זאת, הוא פוקימון ברמה שלו".

דעתה של ג'סי הוסחה כאשר חבורה של גברים צעירים, שנכנסה לפאב קודם לכן, הקימה רעש גדולה כשהרימה כוסית ויסקי נוספת.

"אתה סתם מקנא שאחיך תפס את ראיקו ואתה נכשלת, אז אתה מנסה למצוא במה הוא גרוע".

"לא נכון, אני באמת חושב…"

"אתה יכול לחשוב, זה לא הופך אותך לצודק".

היא נעצה את מרפקה בצלעו של ג'יימס בניסיון להימלט מהשיחה. ג'יימס, שהיה שקוע בינתיים בשיחה עם דינה, הסתובב אליהם.

"קרה משהו?" שאל.

"אתה רואה את הבלונדיני הזה שם?" שאלה, "מה אתה אומר?"

ג'יימס הביט לעבר חבורת הגברים.

"הבלונדיני? חתיך, אבל לא בשבילך בכלל".

"אני מוכנה להתערב על עוד עיסוי בכפות הרגליים".

"חבל שסתם תפסידי. מי שצודק, ירוויח בכול מקרה".

הוא הושיט לה יד, כמזמין אותה לאתגר. ג'סי לקחה את ידו, ג'יימס עזר לה לקום מהכיסא, ויחד הם הלכו לעבר החבורה והחלו לדבר עם הבחורים.

"כמה הם שתו?" שאל ריק את דינה.

"לא מספיק כדי לא לאבד שליטה. הם יהיו בסדר".

"אבל מספיק כדי לנטוש חבר ביום ההולדת שלו", אמרה פרסי.

"זה לא מפריע לי. שיהנו".

"מלכתחילה באנו לפה רק כי ג'סי רצתה. המעט שהיא יכולה לעשות הוא להישאר אתך, ובמקום זה היא גוררת גם את ג'יימס מאתנו".

"לפחות היא תוכל להגיד שהיא נהנתה ביום ההולדת שלי. אולי היא תשנא אותי פחות".

"ריק, בפעם האלף, ג'סי לא שונאת אותך".

"אז למה היא כל כך מגעילה אליי? אני לא רואה אותה מתייחסת ככה אלייך או אל ג'יימס".

"היא מתייחסת ככה אל ג'יימס כל הזמן", התערבה דינה.

"לא נכון", ענה ריק, "הם חברים".

"לא אמרתי שהם לא חברים. זה פשוט האופי שלה, וג'יימס למד להסתדר עמה. הוא סיפר לי שלקח לו הרבה זמן להתרגל אליה, ועכשיו הוא יודע שלהיות מגעילה זו הדרך שלה להראות רגשות".

"טוב, גם שנאה היא רגש".

"אולי, אבל היא בכול זאת הסכימה לגור אתך כמה חודשים באותו בית".

על זה לא היה לריק מה להשיב. דינה לא הייתה אומרת את זה סתם.

"אתן באמת חושבות ככה?" שאל.

"בטח", ענתה פרסי, "עובדה שהיא אפילו מבלה אתך היום. למרות שהיה נחמד אם היא הייתה מקדישה קצת יותר תשומת לב לחברים שלה".

היא העיפה מבט לעבר חבורת הגברים שג'סי וג'יימס הצטרפו אליה. גם ריק הביט עליהם. הוא ראה את הגבר הבלונדיני, עליו הם דיברו קודם לכן, שהיה כעת בעיצומה של נשיקה לוהטת עם ג'יימס.

הם לא נשארו בפאב עוד הרבה זמן. אחרי שג'סי וג'יימס נטשו אותם, לא הייתה להם סיבה להישאר, וריק ופרסי נפרדו מדינה וחזרו הביתה.

"מצטערת שזה לא יצא כמו שרצינו", אמרה פרסי.

"לא נורא".

"באמת, זה היה אמור להיות יום ההולדת הכי מדהים, ובמקום זה הכול השתבש".

"לפחות ג'יימס נהנה. זה כבר משהו", אמר ריק, "לילה טוב".

הוא נכנס לחדרו וניסה להירדם. לרגע אחד היה נדמה לו שכמעט הצליח, אבל אז הדלת נפתחה בשקט, וג'יימס עמד בפתח החדר, ועמו הבחור מהפאב.

"נראה לי שהוא ישן", לחש, ואז פנה אליו, "ריק? אתה ער?"

"בערך".

"יופי. אכפת לך לעבור לישון בסלון הלילה? לתת לנו קצת פרטיות?"

"למה שלא פשוט תתעלם מהקיום שלי? זה עבד לך מעולה עד עכשיו".

"ריק, למה אתה חושב שאני מתעלם מהקיום שלך?"

"זה משנה בכלל?"

ג'יימס החליף כמה מילים בלחישה עם הבחור השני, ואז נכנס לחדר לבדו, סגר את הדלת והתיישב על מיטתו.

"ריק, אתה נעלבת שלא ביליתי אתך מספיק ביומגהולדת שלך?" שאל, "גם אני הייתי רוצה שכול התוכניות שלנו היו מסתדרות, אבל זה לא מה שקרה".

"לך קל לדבר. אתה זה שחזר הביתה עם בחור חתיך".

"אבל לא ייצא לי מזה כלום אם לא תסכים לתת לנו את החדר".

"יכולת לספר לי, אתה יודע".

"לספר לך מה?"

"אתה יודע…"

"שאני הומו", הנהן ג'יימס, "פשוט לא חשבתי שתעשה מזה סיפור גדול".

"זה לא סיפור גדול?"

"זה פשוט מי שאני", ג'יימס רכן לעברו, "המשפחה שלי חשבה שזה סיפור גדול, לא עניין אותם בכלל מה אני רוצה. זו הסיבה שוויתרתי על הכול כדי לא להישאר אצלם. מאז אני משתדל להאמין שכול מי שאני מכיר יקבל אותי כמו שאני, אחרת הוא לא יהיה שונה מהאנשים שברחתי מהם".

"בגלל זה לא חשבת לספר לי?" שאל ריק, "אולי לא הייתי עושה מעצמי אידיוט לפני כולם".

"על מה אתה מדבר?"

"על מה שקרה לפני חודש, עם דינה".

"מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?"

"כי עכשיו אני מבין שסתם דיברתי שטויות, כשאמרתי לך לרדוף אחריה", אמר, "אפילו פרסי אמרה שהייתי אידיוט. זה אומר שסיפרת לה, ורק לי לא, נכון?"

"לא, ריק, לא סיפרתי לה עדיין. זה פשוט לא משנה. לאנשים יכולות להיות הרבה סיבות לא להיות ביחד, גם אם הם מסתדרים מצוין. אם אני לא רוצה להיות עם דינה, זה העסק רק של שנינו, לא חשוב מה הסיבה".

"אבל אם היית אומר לי למה…"

"ריק, די, זה כבר עבר", אמר ג'יימס, "אתה יכול לקבל את מי שאני בלי תירוצים, ואתה יכול להחליט שלא. אם לא, אני אגיד לך יפה שלום, ולא נתראה יותר לעולם אחרי שנעזוב את סיניבר. אבל אם כן… אני אודה לך מאוד אם תעבור לישון הלילה בסלון".

ריק קם ממיטתו ולקח עמו את הכרית והשמיכה.

"בפעם הבאה רק תודיע לי מראש אם אתה מתכוון להביא לפה מישהו", אמר.

ריק התמקם על הספה. דווקא דיי נוח, חשב, זה לא נורא כל כך. אבל הוא סירב לפנות למחשבה הזו מקום, והמשיך לחשוב על ג'יימס. הוא היה חבר טוב, וריק לא רצה שהיחס שלו אליו ישתנה עכשיו. מצד שני, ג'יימס השאיר לו רק שתי ברירות: לקבל אותו או לדחות אותו לחלוטין. מה אם זה לא פשוט כל כך, וריק בכול זאת צריך קצת זמן להתרגל לידיעה הזאת?

דלת המקלחת נפתחה וג'סי יצאה ממנה, מתנודדת קלות. ריק נזכר שגם היא חזרה רק עכשיו הביתה, וכנראה מתארגנת לישון. למרות זאת, היא התיישבה על השולחן שמול הספה.

"אני מבינה שנתת לג'יימס את החדר", אמרה.

"כן. אני אדבר אתו כבר מחר".

"תדבר אתו על מה? אתה חושב שהוא חייב לך משהו?"

"הוא חבר שלי וזה לא נעים לי שהוא לא משתף אותי בדברים".

ג'סי הוציאה מהכיס משהו קטן עטוף בנייר אדום, והושיטה אותו לריק.

"קח", אמרה, "גם אני קניתי לך מתנה".

ריק השתדל שלא להיראות מופתע. הוא לקח את המתנה, והרגיש משהו רך וגמיש בתוכו. כשהוריד את נייר העטיפה, גילה שיש בתוכו מוצץ.

"אה… תודה?"

"על לא דבר. אתה יכול לזרוק אותו כשתחליט להפסיק להיות כזה תינוק".

"ג'סי, מה את רוצה ממני?" שאל ריק, "החלטת שהיום הזה לא היה גרוע מספיק, ושאת צריכה להרוס אותו אפילו יותר?"

"אם היה לך כל כך גרוע, למה לא אמרת כלום? למה הסכמת לצאת לפאב אם ידעת שלא יהיה לך מה לעשות שם? למה נתת לי ולג'יימס לנטוש אותך?"

"חשבתי שזה מה שרצית…"

"של מי יום ההולדת הזה, שלי או שלך? כל החברים שלך רוצים לעשות לך טוב, ובמקום להנות, אתה נותן לי להרוס לך את היום המיוחד? תגדל קצת עמוד שדרה, בחיי".

היא קמה ממקומה והלכה לכיוון חדרה, אבל רגע לפני שעלתה במדרגות, פנתה אליו שוב.

"דרך אגב, אני הייתי הרבה יותר גרועה ממך בגיל 14. זה בסדר שאתה לא יודע כלום, אבל טוב שיש יום בשנה שיזכיר לך שכדאי להתבגר".

ג'סי החלה לעלות. כעבור שלוש מדרגות היא מעדה וכמעט נפלה, אבל הצליחה לייצב את עצמה ועלתה לחדרה.