פוקימון; במהירות החושך – פרק 57: עימות בעיר פיושיה / איידן סוייר

ריאן וג'ק חיכו בעיר פיושיה עד שריק יחזור לשם. הם ידעו שהוא נמצא כרגע בספארי, אבל זה היה מקום ענקי ולא היה טעם לחפש אותו שם, ולכן הם פשוט חיכו בחדר בבית הארחה שג'ק שכר. ריאן ניצל את הזמן לנסות לאמן את הפוקימונים שלו, אבל הם היו רבים מכדי שיוכל להתמודד עמם כמו שצריך. כעת, כשהעבודה התחלקה בינו לבין ג'ק, היה קל יותר, ורק בקווילאבה, וויפינבל ובידריל הם התקשו לטפל. באותו רגע הם שחררו מהפוכדור את קווילאבה, וצפו בה היטב שלא תנסה לברוח כפי שניסתה בשבועות הראשונים אצל ריאן.

"אני לא מבין", אמר ג'ק, "למה שתנסה לברוח ממך?"

"קווילאבה היא פוקימון מפותח", הסביר ריאן, "היא לא הייתה אצלי בתור סינדקוויל, ולכן היא לא מוכנה לקבל אותי בתור המאמן שלה".

"אבל עכשיו אתה בסך הכול מנסה להאכיל אותה".

"היא עדיין מעדיפה להיות חופשיה. עכשיו פשוט אין לה כוח לברוח".

"אל תגיד לי שהרעבת אותה".

"היא הרעיבה את עצמה. בכול פעם שניסיתי להאכיל אותה היא ניסתה לברוח, ולתפוס אותה היה מסובך ממש. הייתי משתמש בקרוקונאו שישכב מתחתיה ויתפוס בבטנה, אם הוא היה תופס בגבה היא הייתה מבעירה אותו בלהבות שעל זנבה וראשה".

"זה נשמע מסוכן", אמר ג'ק.

"קרוקונאו הוא פוקימון מים, זה לא מסוכן לו כל כך".

"אז למה אתה לא משתמש בו עכשיו?"

"כי עכשיו זה כבר לא משנה. אחרי כל הפעמים שקווילאבה ויתרה על אוכל, היא נהייתה חלשה ורזה, לא יכלה עוד להשתמש בלהבות והסכימה לאכול רק כדי לא למות מרעב".

ג'ק נאנח.

"ריאן, אני יודע שאני לא מבין כמוך בגידול פוקימונים, אבל לא נשמע לי שאתה מטפל בהם כל כך טוב".

"אני יודע", ענה ריאן, "הלוואי שהם פשוט היו מקשיבים לי".

"למה התעקשת לשמור אצלך את כל הפוקימונים האלה?" שאל, "אתה הרי יודע שזה נגד החוקים. למה לא שחררת חלק או נתת למאמנים שאתה סומך עליהם?"

"כי חשבתי שאני מסוגל".

"למרות חוקי ליגת הפוקימונים?"

"בגלל חוקי ליגת הפוקימונים", אמר בשקט, "רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל להיות המאמן הכי טוב בעולם, שמסוגל לטפל אפילו ביותר פוקימונים".

"אתה באמת חושב שזה מה שיהפוך אותך למאמן הכי טוב בעולם?"

"זה לא משנה. עכשיו מבחינתם אני בכלל לא מאמן פוקימונים".

"אז למה שלא תשחרר עכשיו כמה מהפוקימונים שלך?"

"כי עכשיו כבר איבדתי את הזכות להיות מאמן פוקימונים. אני עדיין רוצה להצליח. אני רוצה שזה לא יהיה לחינם".

הם המשיכו לצפות בשקט בקווילאבה אוכלת את מזון הפוקימונים שלה, שנראה כמו שבבים קטנים וחומים, ולמשך דקה ארוכה רק רחשי הכרסום שלה נשמעו.

"פשוט…" אמר ריאן לבסוף, "פשוט חשבתי שזה יעבור לי בקלות. אם ריק עובר על כל כך הרבה חוקים והולך לו כל כך טוב, למה שאני לא אצליח? למה הוא חייב להיות יותר טוב ממני בכול דבר?"

– – – – –

לאחר שגילו שהפוקימונים שלהם נמצאים בידי ג'ק, ריק ופרסי לא חזרו אל תוך העיר. הם ישנו באותו לילה בשקי-שינה מחוץ לעיר, מחשש שיתגלו בתור הנערים המבוקשים מהספארי, והחליטו לפעול מחר ובינתיים להחליט מה לעשות.

"אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להתעמת עם אבא שלי", ריק פכר את ראשו בכף-ידו, "מול ריאן זה עוד היה בסדר, אבל עכשיו…"

"אני מבינה אותך", אמרה פרסי, "גם אני הייתי מרגישה עכשיו כמוך".

"ועוד בשביל וולפיקס ששונאת אותי בכלל. אולי אני פשוט אפנה לוונדי ואבקש ממנה פוקימון חדש".

"מה?" שאלה פרסי, "ומה עם פידג'יוטו ומאנקי?"

"טוב, פידג'יוטו בטח תעוף משם ותחזור אלייך ברגע שהם ינסו לשחרר אותה מהפוכדור…"

"והפוכדור שלה עדיין יהיה אצלם", הזכירה לו פרסי, "הם לא צריכים לרדוף אחריה, הם פשוט ישיבו אותה פנימה בלחיצת כפתור".

ריק הנהן. הוא לא חשב על זה.

"חוץ מזה, גם על מאנקי לא הייתי מוכנה לוותר".

"לא הסכמת לתת לי אותו אפילו בהשאלה", נזכר ריק.

ואז, באור המועט של פנסי הרחוב הרחוקים, הוא הבחין בדמעות עולות בעיניה של פרסי.

"זה בסדר", מיהר להרגיע אותה, "רצית שיהיה אתך…"

"זה לא זה", אמרה פרסי, "הזכרת לי משהו אחר. את מה שקרה אחר כך, בסאפרון…"

"מה קרה בסאפרון?"

"אתה זוכר שהם עצרו את ריאן וכל הפוקימונים שהוא לקח ממך היו בתחנת המשטרה? רצית שנפרוץ לשם ואני לא הסכמתי, ואתה לא יכולת לעשות את זה בלעדיי".

"טוב, זו לא הפעם הראשונה שלא הסכמנו על משהו".

"אבל עכשיו אני באותו מצב, ואני חייבת את העזרה שלך, ופתאום אני מבינה איך הרגשת כשלא הסכמתי לעזור לך. איך לא יכולתי להבין את זה אז?"

פרסי משכה באפה ומחתה את דמעותיה בגב כף ידה.

"בדיוק בגלל זה אני לא אתן לך לעבור את אותו דבר", אמר ריק, "אבל אני צריך שתבטיחי לי דבר אחד".

"מה?" שאלה פרסי.

"תני לי לעשות את זה בעצמי".

– – – – –

למחרת בבוקר, בשעת ארוחת הבוקר בבית ההארחה, הפוקיפון של ריאן צפצף ושמו של ריק הופיע על המסך. הוא הביט באביו, שהנהן לאישור, וריאן ענה.

"שלום, ריק".

"אבא שם?" נשמע קולו של אחיו.

"כן", אמר ג'ק.

"כמה זמן אתה יודע?"

"מספיק זמן", ענה ג'ק, "מאז שגרמת לריאן להיעצר במקומך".

"בסדר. אז מה אתה רוצה? שניפגש ונדבר על זה?"

"זו תהיה התחלה טובה. איפה אתה רוצה שניפגש?"

"מאחורי המכון".

"בסדר. אני אחכה לך שם בעוד שעה".

ריאן נעץ בו מבט. ג'ק החזיר לו את מבטו.

"נתראה בקרוב, ריק".

הוא ניתק את השיחה. ריאן לא נראה מרוצה.

"אני אחכה?" חזר על דבריו, "אתה מתכוון ללכת לשם לבד?"

"הוא לא יפגע בי, ריאן. ריק לא יעשה דבר כזה".

"אבל מה איתי? אני לא יכול לבוא אתך?"

"תלוי. למה אתה רוצה לבוא?" שאל ג'ק, "אני לא רוצה שתתגרו אחד בשני ותתקוטטו. לא בשביל זה באתי עד לכאן".

"בסדר, אבא. אני אתנהג יפה".

"תצטרך להבטיח לי יותר מזה. תבטיח לי שתתן לי לעשות את זה בדרך שלי".

"בדרך שלך? אבא, הוא גנב-פוקימונים בצוות רוקט! אתה לא יודע מה הם מסוגלים לעשות!"

"אולי. אבל אני מכיר את הבן שלי".

ריאן היסס, אך לבסוף הסכים.

המכון של פיושיה ניצב בקצה העיר: מבנה עץ מסורתי בסגנון אקרוטי, ובו התאמנו הפוקימונים באמנויות הלחימה המיוחדות של משפחת מנהיגי המכון. ריק, ריאן וג'ק נפגשו במרחק בטוח זה מזה תחת השמיים האפורים, שהיו מעוננים כל כך עד שהשמש בקושי נראתה. ריאן הרגיש שהוא מוכן לזנק על ריק ולהכות בו בעצמו, בלי פוקימונים, אך ידע שזה אסור כל עוד ג'ק נמצא במקום.

"אז מה אחי היקר סיפר לך?" שאל ריק.

"הוא לא סיפר לי כלום", ענה ג'ק. "גיליתי בעצמי. כנראה ששניכם לא סיפרתם לי כי חשבתם שזה לא יפגע בי".

ריק הנהן. "זה נכון".

"וגם אם נניח שחשבת שאני לא אגלה בסוף, מה חשבת לעצמך? הרי בחודש האחרון ידעת שאני יודע. למה המשכת לשקר לי?"

"חשבתי שאולי יש סיכוי שאתה לא יודע. הסיכוי שתיפגע לא היה שווה את זה".

"בסדר", אמר ג'ק, "אני מבין. לא רצית לפגוע בי. זו באמת הסיבה היחידה שהסתרת ממני את האמת?"

"ברור".

"אם כך, זה אומר שמעכשיו לא תשקר לי יותר?"

הם הביטו זה בעיניו החומות של זה. רק ריאן לא הביט בעיניו של אף אחד. הוא כבר חדל להאמין לריק מזמן.

"כן", ענה ריק.

ריאן פלט נחרת בוז קלה. ג'ק נעץ בו מבט חודר, והוא השפיל את מבטו.

"אני רוצה שתספר לי הכול", אמר ג'ק, "תספר לי בעצמך למה החלטת להצטרף לצוות רוקט".

"הרגשתי אבוד. הרגתי פוקימון, הפסקתי להיות מאמן, לא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי. צוות רוקט הבטיחו לי ידע אינסופי ועתיד מובטח. לא הרגשתי שאני יכול לסרב".

"ואתה חושב שהם יקיימו את מה שהבטיחו?"

"אני יודע שכן. משלחת המאובנים שסיפרתי לך עליה, הכול היה אמת, עשיתי את זה בשביל צוות רוקט. וזו הייתה רק ההתחלה".

"הבנתי", אמר ג'ק, "זו בהחלט נשמעת כמו הצעה שקשה לסרב לה".

ריאן תלה בו מבט המום.

"מה שאני לא מבין הוא למה היית מוכן לפגוע באחיך בשביל זה? לגנוב ממנו את הפוקימון החשוב לו ביותר?"

ריק השפיל את מבטו. הוא ידע את התשובה, אבל לומר כעת את האמת לאביו, היה הרבה יותר קשה משחשב.

"קינאתי", אמר, "חשבתי שהפוקימון הזה מגיע לי".

"שקרן", התפרץ ריאן, "אתה בכלל לא רצית אותו לעצמך! גנבת אותו…"

ג'ק הניח יד על כתפו, וריאן השתתק.

"נכון, זה לא מדויק. חשבתי שאם לי לא מגיע פוקימון כזה, גם לריאן לא".

"אני לא מבין אתכם, שניכם", נאנח ג'ק, "מנסים להחליט מה הוגן ומה לא, כאילו אתם שני ילדים שרבים על צעצועים. מתי תבינו שהעולם לא עובד ככה? שניכם טובים בדברים מסוימים ופחות טובים בדברים אחרים, ובמקום לקבל את זה ולמצוא את הדרך שלכם בחיים, אתם פוגעים זה בזה ובעצמכם".

"מה זאת אומרת?" ריאן התאפק שלא לצעוק שוב, "שאם הדרך שלו בחיים היא להיות גנב-פוקימונים, זה מה שהוא צריך לעשות?"

"לא, ריאן, אני בטוח שריק מסוגל לעשות עוד הרבה דברים שיועילו לו. וגם אתה יודע את זה, ריק".

"אבל אני…"

"תקשיב לי, ריק, אתה עוד יכול לסגת. ריאן, אני, אפילו אנה, כולנו מאוד דואגים לך. לא מאוחר לך מדי להשאיר את כל זה מאחור ולצאת לדרך חדשה, שתהיה הרבה יותר טובה לכולם. גם לך".

ג'ק התאמץ מאוד לעצור את הדמעות בעיניו; ריק נזכר איך כשהיה קטן, אביו תמיד לימד אותו שמותר לו לבכות אפילו שהוא גבר. כעת הוא עצמו לא שמע לעצה שלו, והכריח את עצמו להתנהג כמו אבא ולא כמו ילד.

"בוא איתנו הביתה, ריק", ביקש, "בוא הביתה ותתחיל חיים חדשים".

ריק הניד בראשו.

"מה אם זה יהיה בדיוק כמו מקודם? שאני לא אדע מה לעשות?"

"בשביל זה יש לך אותנו. אנחנו נעזור לך, ריק".

דבר בשם עצמך, חשב ריאן, אבל החליט לא לומר דבר. ג'ק שלח יד לכיסו והוציא משם פוכדור צהוב ושחור.

"הנה", אמר, "אני מחזיר לך את הפוקימון שלך. תחזיר לו גם אתה, ריאן".

"מה?!" נזעק ריאן.

"הבטחת".

בחוסר רצון מופגן, ריאן שלף מחגורתו את הפוכדורים של ריק, אך לא הושיט אותם קדימה. הוא החזיק אותם בידיו השלובות, שלושה בכול יד, בעוד ריק בוהה בהם בעיניים פקוחות לרווחה. זו ההזדמנות שלו, ידע, אבל משהו עצר אותו.

"חסרים שניים", אמר לבסוף.

"אלה כל הפוקימונים שלך".

"לקחתם ממני ששה ברמת אינדיגו ועוד שלושה עכשיו".

"אתה מתכוון לשני הפוקימונים של השותפה שלך", הנהן ג'ק.

"בדיוק".

ג'ק הניד בראשו. "אני לא יכול להחזיר לך אותם", אמר, "הפוקימונים האלה לא יכולים לחזור לצוות רוקט".

"אבל הם לא שייכים…"

"ריק, אם אתה רוצה להבטיח לי שתעזוב את צוות רוקט, אתה צריך להתחיל מעכשיו. אתה לא יכול להמשיך לדאוג למי שהייתה אתך בצוות, אחרת לעולם לא תשתחרר משם".

"אבל היא חברה שלי".

"אתה לא צריך חברים כאלה, ריק, עוד לא הבנת את זה?"

ריק הביט בשבעת הפוכדורים שמולו. הכול היה יכול להיות כל כך פשוט, ובכול זאת, שום דבר לא פשוט. הוא הניד בראשו.

"אני לא יכול", אמר, "אני יודע שרצית לעזור לי, אבל אני לא יכול לקבל את העזרה שלך".

"אני מבין", הנהן ג'ק, "אני אחזור עכשיו לניו-בארק. ברגע שתחליט שאתה רוצה לחזור, אני אהיה שם בשבילך".

"מה?" הזדעק שוב ריאן, "אתה מתכוון לוותר לו ככה?"

"ריאן, אמרנו שנעשה את זה בדרך שלי", אמר ג'ק, "בוא איתי. אנחנו הולכים".

ריק צפה בהם מתרחקים שוב עם הפוקימונים שלו. שום דבר לא השתנה, הוא ידע, והוא ייאלץ לבשר זאת גם לפרסי. הוא חזר אליה, לאותו מקום שבו קשרו את האופניים, במטרה להמשיך בחייהם ולהסתלק מן העיר הזאת, הפעם לכיוון צפון-מזרח אל העיירה לבנדר. אך בלבו גמלה ההחלטה שיום אחד הוא יחזור לניו-בארק וישיג שוב את כל הפוקימונים, שלו וגם של פרסי.

ג'ק החזיר את המפתח לבעלי בית ההארחה והתכונן גם הוא לעזוב את פיושיה. הוא וריאן עמדו לצד הכביש וניסו לתפוס מונית, כיוון שהמכונית של ג'ק נשארה בגולדנרוד כאשר עלה על הרכבת למחוז קנטו.

"אני לא מבין", אמר ריאן בכעס, "למה פשוט נתת לו ללכת?"

"אמרתי לך, ריאן, לא באנו לריב אתו. באנו לנסות להחזיר אותו לדרך הישר".

"וזה עבד ממש יפה!"

"עכשיו ריק יודע את מה שרציתי שיידע", אמר ג'ק, "הוא יודע שיש לו בית לחזור אליו, והוא יעשה את זה בקרוב, ברגע שיבין שחיי הפשע הם לא בשבילו".

מונית עצרה לידם. ג'ק נכנס פנימה.

"לעיר סאפרון", אמר, "קדימה, ריאן, היכנס".

אבל ריאן נשאר נטוע במקומו, והניד בראשו.

"לא, אבא", אמר, "אתה בחרת את הדרך שלך, ואני את שלי. בהצלחה".

ובמילים אלה שחרר ריאן את ספירו, שנעץ את טפריו בחולצתו והמריא עמו אל העננים.