פוקימון; במהירות החושך – פרק 54: אל ארצות הפרא / איידן סוייר

ריק ופרסי חצו באופניים את גשר הרוכבים, הגשר הארוך ביותר בקנטו, קילומטרים על גבי קילומטרים מעל האוקיינוס שבין הערים סלאדון ופיושיה. עד לאותו רגע, אף אחד מהם מעולם לא נאלץ לרכוב על אופניים במשך יום שלם ללא הפסקה, קרוב כל כך לכלי-רכב מסוכנים, כאשר כל עצירה היא סכנת מוות. הם נאלצו להתחלף מדי פעם כדי שיוכלו להמשיך להתקדם, אבל שולי הכביש היו צרים כל כך, שהם נאלצו תמיד לחכות לקטע שבו אף מכונית לא נראתה באופק. כאשר ירדו בסופו של דבר מן הגשר בקצהו הדרומי, הלילה כבר ירד.

"בוא לא נעשה את זה יותר לעולם", הציעה פרסי.

"בדיוק מה שאני חשבתי".

עייפים ומותשים הם קשרו את האופניים, הקימו מחנה למשך הלילה ונרדמו כמעט מיד, אפילו בלי לחשוב על אוכל. רגע לפני שנרדם, ריק נזכר שעדיין לא יצר קשר עם הדרקון האדום. הוא ניסה להתקשר אליו, אך לא הייתה תשובה.

"מעניין מה קרה לו", תהה ריק.

"למי?"

"לדרקון האדום. הוא עדיין לא עונה בפוקיפון".

"אני לא יודעת, המוח שלי לא עובד עכשיו. לילה טוב".

כשפרסי התעוררה, היא מצאה את ריק בעיצומן של תרגילי מתיחות. הוא הניח את רגלו התותבת על סלע וניסה ליישר אותה עד כמה שיכול, ואחרי מספר פעמים עבר לרגלו הבריאה.

"ריק, מה התעמלות הבוקר הזאת?" שאלה.

הוא הסתובב אליה.

"בוקר טוב גם לך, מיץ-גזר".

"איך אתה מסוגל לזוז? אני עדיין מרגישה את השרירים מהרכיבה הזאת אתמול".

"גם אני. אבל אני חייב למתוח את הגבולות שלי אם אני רוצה ללכת שוב כמו שצריך".

"יהיה לך המון זמן בספארי. מצפים לנו ימים ארוכים של הליכה".

"אני יודע", אמר ריק, "בגלל זה אנחנו צריכים לנצל את היום להשיג כמה שיותר מידע על הספארי, במיוחד על קניון גרמפא. מה יש שם בדיוק, באילו דרכים כדאי ללכת, מה כדאי לחפש, הכול".

"תן לי לנחש", פיהקה פרסי, "יש לך תוכנית".

"לפי המפה, אנחנו אמורים להגיע לפיושיה אחרי הצהריים. ברגע שנגיע לשם אנחנו יכולים לנצל את הזמן עד הערב באיסוף מידע. אני אסתובב בעיר ואשאל את התושבים, ואת בינתיים תבדקי במחשב".

פרסי בהתה באדמה. לא נראה שהיא הקשיבה למה שאמר.

"פרסי?" שאל, "את איתי?"

"מה?" היא הרימה את ראשה.

"שאלתי אם זה בסדר מבחינתך שתחפשי מידע במחשב בזמן שאני שואל בעיר".

"איזה מחשב? אין לנו מחשב".

"יש מחשב במרכז הפוקימונים. זה לגיטימי לחלוטין לחפש שם מידע על הספארי, אף אחד לא יחשוד בך. איך זה נשמע לך?"

פרסי משכה בכתפיה. "אם אתה אומר".

– – – – –

הבוקר עלה גם בספארי, וסיירת הפוקימונים שהופקדה על איזור קניון גרמפא התעוררה כשהשמש הכתה בעיניה. היא קמה והחלה להתכונן לסיור היומי בשטח. היא לא הייתה בתפקיד זמן רב, ולמעשה רק לא מזמן קיבלה הסמכה רשמית להיות סיירת, אבל היא הייתה נחושה לעשות את עבודתה על הצד הטוב ביותר. כאשר סיימה להתארגן, שלפה פוכדור ויצאה לדרכה.

– – – – –

ריק הגיע אל מרכז הפוקימונים לאחר השקיעה. הוא מצא את פרסי יושבת מול המחשב, אך בניגוד להרגלה, הפעם היא לא הקלידה במהירות עצומה, אלא בהתה במסך.

"היי", אמר, "מצאת משהו מעניין?"

היא הסתובבה אליו באיטיות.

"קצת", ענתה.

"אני גיליתי המון", אמר ריק, "אנשים כאן ממש אוהבים לדבר על הספארי".

"יופי".

"יש שני דברים חשובים", אמר, "דבר ראשון הוא שיש במקום ריכוז מאוד גבוה של סיירי פוקימונים. הם אלה שבאמת צריך להיזהר מהם, לא להיראות חשודים ולא לעשות בעיות, כי אי אפשר לדעת מתי הם יופיעו. סיירים הם בדרך-כלל הרבה יותר חזקים מכול מאמן, כי הם משתמשים במשהו שנקרא מעלעל, שמאפשר להם לתפוס כל פוקימון באופן זמני. זה בעצם אומר שקרב נגד סייר הוא כמו קרב נגד מאמן עם מספר בלתי-מוגבל של פוקימונים".

פרסי הנהנה.

"מה שכן, לא כל הסיירים משתמשים במעלעל, אלא רק אלה שאין להם פוקימונים משלהם. יכול להיות שניתקל דווקא בכאלה שיש להם פוקימונים. לרוב מדובר רק בפוקימון אחד או שניים כי הם מעדיפים שלא לתפוס פוקימונים נוספים בטבע, אבל מהניסיון שלי, גם המעט שיש להם עוסקים בהמון פעילות גופנית ומאומנים היטב".

ריק עצר לרגע כדי לבדוק את תגובתה. היא הנהנה שוב.

"דבר שני, אי אפשר להיכנס עם פוקימונים לספארי. הם לא רוצים שמאמנים יילחמו בפוקימונים ויפריעו להם, ולכן כולם חייבים להשאיר את הפוקימונים בכניסה. גם אם לא ניכנס דרך הכניסה הראשית, יש במקום מכשירים שמגלים פוכדורים, ויהיה קשה להתחמק מהם".

פרסי הנהנה שוב.

"כשנגיע לדוכן הגלידה, נצטרך לבחור אילו טעמים נרצה, אז אולי כדאי שנחליט כבר עכשיו. את מעדיפה שוקולד או וניל?"

היא לא ענתה. ריק הקיש באצבעותיו אל מול פניה, ופרסי מצמצה בעיניה ונרתעה לאחור.

"מה?"

"את מקשיבה לי בכלל?"

"מצטערת", אמרה, "אמרת משהו על סיירי פוקימונים".

"כן, יש שם סיירי פוקימונים. אבל מה זה משנה מה אמרתי עליהם אם את לא מקשיבה?"

"סליחה, ריק, הראש שלי היה במקום אחר".

הוא הביט במחשב שמאחוריה. נראה שמה שפרסי חיפשה כל היום הוא ידיעות חדשותיות על אביה, האם הוא באמת נעצר והולך לכלא, או שמא הבריונים של ג'ובאני הגיעו אליו קודם.

"פרסי, אם את לא מרגישה מוכנה, אפשר להישאר בעיר ולדחות את היציאה לספארי ליום אחר".

"לא, ריק, זה בסדר. נצא אל הספארי מחר".

"את בטוחה?"

"יהיה בסדר. גם ככה הגנרל כועס עלינו שאנחנו לא עושים את העבודה, לא כדאי להתעכב עוד גם עם המאובנים".

"אבל מה אם יהיה לך קשה לתפקד?"

"ללכת עד קניון גרמפא ולמצוא שם את מה שצריך? אין בעיה. אני מסוגלת לעשות את זה".

"אם ככה, תבטיחי לי שתהיי בסדר", ביקש ריק, "אני יודע שקשה לך, אבל אם אנחנו רוצים לצאת לדרך מחר, אנחנו חייבים להיות מוכנים. אם יקרה לנו משהו, אני לא אסתדר אם לא תהיי שם כדי להוציא אותי מצרות".

פרסי הנהנה, "אני מבטיחה".

הם יצאו לדרך למחרת בבוקר, על גבם תרמילים גדולים גדושים באוכל, במיוחד קרקרים, אגוזים ופירות מיובשים שיחזיקו מעמד זמן רב. הספארי היה ממוקם מצפון לעיר: ערבות עשב גבוה השתרעו מאחורי גדרות חשמליות גבוהות, ועל שניים מהעצים ריק הצליח לזהות מכשירים שנראו כמו מצלמות אבטחה אפורות; אלה היו גלאי הפוכדורים ששמע עליהם. היה ברור שאף אחד לא יוכל להיכנס פנימה ככה סתם, אפילו אם ישתמש בפוקימון מעופף או על-חושי כדי לעבור את הגדרות. הכניסה היחידה לספארי הייתה דרך מבנה, שם נאלצו להשאיר את כל הפוכדורים שלהם בידי השומר. ריק ראה את שלושת הפוכדורים ננעלים בתוך מגירה קטנה, מספר 37, שהייתה חלק משורה של מגירות שכיסו שניים מהקירות. לאחר שהשומר נתן להם את המפתח למגירה וריק שמר אותו בכיס, הם יצאו מהמבנה דרך היציאה שמובילה אל הספארי.

ברגע שנכנסו לספארי, זה היה כמו עולם אחר: לראות אותו מבפנים היה שונה לחלוטין מלראות אותו בתמונות, או אפילו דרך הגדר שמעברה השני היו עד לפני מספר דקות. תוך מספר צעדים, ריק ופרסי כבר פילסו את דרכם בתוך סבך עשב גבוה עד לגובה החזה. העשב הקשה עליהם ללכת, במיוחד על ריק, אבל הוא הרגיש שזהו אימון מצוין עבורו. פוקימונים לא נראו במקום, והוא שיער שאלה מהם שרגילים לטבע יעדיפו שלא להתקרב אל הגדר ואל רעש העיר; אך במרחק לא רב משם נראה יער של עצי שיטה, החל משם יוכלו לצפות בפוקימונים באיזור המחיה הטבעי שלהם, מן ההרים במזרח ועד הים בצפון ובמערב.

אבל רגע לפני שנכנסו אל היער, ריק הביט שמאלה והבחין במשהו בעשב הגבוה. במרחק כמה מאות מטרים מהם, ממש בכניסה ליער, עדר של פוקימונים רעה בשלווה באחו. כאשר אימץ את עיניו, זיהה שאלה טאורוסים – שוורים בעלי רעמה ושלושה זנבות, אשר חיו בעדרים ענקיים בסוואנות של פיושיה.

"פרסי, תראי!" משך את תשומת לבה, "טאורוסים!"

פרסי הביטה מסביב לכול הכיוונים, מדי פעם שולחת מבט שוב לאחור, עד שראתה למה התכוון. ורק אז, ריק שם לב שכול הזמן הזה פרסי בכלל לא הביטה בנוף סביבה. היא שלחה מבט שוב ושוב לעבר המבנה, וכאשר הסיטה את מבטה ממנו, הוא היה מושפל ונעוץ בעשב.

"פרסי, אל תדאגי. הפוקימונים שלנו בטוחים", אמר.

"ומה אם לא?" שאלה, "אתה לא זוכר איך הסתבכנו אז כשלא היה לנו אף פוקימון?"

"אי אפשר לשכוח. אבל הפעם זה לא יהיה אותו דבר. אף אחד לא יודע למה אנחנו כאן".

"ואם בכול זאת נסתבך?" שאלה פרסי, "מה אם נצטרך את הפוקימונים שלנו והם לא יהיו שם?"

"אמרתי לך, כל מי שנכנס לספארי משאיר כאן את הפוקימונים כל הזמן. הכול בסדר".

"לא, ריק, הכול לא בסדר", אמרה פרסי, "איבדתי את אבא שלי, הדרקון האדום נעלם, ועכשיו גם הפוקימונים שלנו לא איתנו".

ריק חשב לרגע. "בואי נשב".

הוא התיישב על העשב, שהגיע כעת עד מעל לראשו, ופרסי לידו.

"את יודעת למה חזרתי לסלאדון?" שאל.

"כי הדרקון האדום הכריח אותך".

"גם", חייך במבוכה, "אבל כשהבנתי שאת ואני חייבים לשתף פעולה, הרגשתי שאנחנו באמת יכולים לגרום לזה לעבוד, אם רק נחליט שאנחנו מסתדרים. הרי לא הייתה לנו שום בעיה לפרוץ לבנקים או להשיג מידע, אלא רק המון מזל רע ואנשים שהפריעו לנו".

"הפריעו יותר מדי".

"יצא לי לחשוב על זה הרבה כשהייתי בשבי. הרי בסך הכול אנחנו צוות לעניין. יש לנו כל מה שצריך כדי להצליח בצוות רוקט, אפילו שאנחנו צעירים. הבעיה היא שאנחנו לא מסכימים כמעט על שום דבר ולא משתפים אחד את השני בתוכניות".

"זו בעיה גדולה", ענתה פרסי.

"אבל אין סיבה שזה יהיה ככה", אמר ריק, "הרי כבר הוכחנו שאנחנו יכולים לסמוך אחד על השני… טוב, לפחות את הוכחת לי, ולא מעט פעמים. אין סיבה שלא נעשה את זה".

"ומה אם נשתף אחד את השני בכול התוכניות, ועדיין לא נסכים מה לעשות?"

"אז נדבר על זה עד שנסכים. פרסי… אם אבא שלך היה משתף אותך מראש במה שהוא מתכוון לעשות, לא היית מסכימה לו לעשות את מה שהוא עשה, נכון?"

היא מחתה דמעה והנידה בראשה.

"בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים ללמוד לסמוך, אבל הפעם באמת, אחרת עוד אחד מאיתנו עלול לסיים את הקריירה בכלא על רצח".

"אבל דברים כאלה לוקחים זמן", אמרה פרסי, "איך זה בדיוק אמור לגרום לי להרגיש יותר בטוחה?"

"אני לא יודע, אבל אני יודע שאני מרגיש בטוח. גם אני נמצא כאן בלי הפוקימונים, בלי הגנרל ועם אח ששונא אותי", הוא לקח את ידה בידו, "ובכול זאת אני מרגיש בטוח, כי אני יודע שאת כאן איתי".