סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פוקימון; במהירות החושך – פרק 50: רחוב התפרנים / איידן סוייר

למחרת עם שקיעת השמש, הגיעו ריק ופרסי לעיר סלאדון, הסמוכה לסאפרון. סלאדון הייתה התחנה האחרונה שלהם בדרך לעיר פיושיה, משם יוכלו להיכנס לספארי שבו שוכן קניון גרמפא. כעת היו להם אופניים, וכך הם השאירו את ריאן הרחק מאחור – ריק הניח שריאן כבר השתחרר מהמעצר, כי בכול זאת היה חף מפשע ובן 13, אבל עדיין ייקח לו זמן להדביק אותם, אם הוא בכלל יודע לאן המשיכו מבין 4 הערים המקיפות את סאפרון. ובכול זאת, האווירה הייתה טעונה, וריק ופרסי לא החליפו מילה כל הדרך לסלאדון.

פרסי לא הייתה מרוצה שריק לא שיתף אותה בתוכנית שלו להשתמש בפוריגון נגד ריאן. היא הסכימה להיכשל בכוונה בפריצה מחוסר ברירה, כי באותו רגע לא ידעה מה לעשות, אך טענה שאם ריק היה משתף אותה בתוכנית, היא הייתה יכולה להתכונן לכך מראש ולחשוב על תוכנית טובה יותר – למשל, להפעיל את מערכת האזעקה של הבנק שתזעיק את המשטרה למקום, לתת לריק להיעצר במקום שריאן יתפוס אותו, ולשחרר אותו בערבות למחרת. כעת הם איבדו גם את כל הכסף וגם את המחשב, וכבר למעלה מחודש שלא ביצעו שום שוד מוצלח.

ריק מצידו כעס על פרסי על שלא הסכימה לעזור לו להשיג מחדש את הפוקימונים שלו. הוא ידע שבמעצר ייקחו לריאן את הפוקימונים, כמו שלקחו לו את וולפיקס בעבר, וחשב שזו ההזדמנות המושלמת לקחת מחדש את כל הפוקימונים שלו. עבור פרסי, הרעיון של התגנבות לתחנת משטרה מלאה שוטרים נשמע מטורף. ריק התעקש שעכשיו, כשריאן נעצר על השוד, אף אחד לא יחפש את הפושעים האמיתיים, ולהתמודד עם שוטרים זה מסוכן פחות מלהתמודד עם ריאן. אבל פרסי לא הייתה מוכנה לשמוע, ובלי שתטפל במערכות האבטחה של תחנת המשטרה, לריק לא היה סיכוי לעשות את זה לבד.

וכך הם המשיכו שותקים, עד שלפנות ערב ראו את הבניינים הגבוהים של סלאדון באופק. כמו סאפרון, גם סלאדון הייתה עיר גדולה, אך מתועשת פחות ומרווחת יותר. הם כבר היו ערים יותר מדיי שעות, ויהיה עליהם לנוח לפני שינסו להשיג מחשב חדש ואולי לנסות לשדוד את הבנק בסלאדון.

פרסי רכבה לכיוון דרום העיר. ממה שריק הצליח לראות, הבתים בצפון נראו גדולים ומפוארים יותר, בעוד שככול שהם הדרימו, השכונות נראו עניות ומוזנחות.

"פרסי, אולי כדאי שנשנה כיוון?"

פרסי לא ענתה. נראה שהיא לא מוכנה עדיין לשבור את השתיקה.

"פרסי?" המשיך ריק, "פרסי, את בטוחה שאת יודעת לאן את נוסעת?"

"היית פעם בסלאדון?" שאלה לבסוף.

"לא", אמר ריק.

"אני הייתי. תאמין לי שאני יודעת".

בסופו של דבר, פרסי קשרה את האופניים ברחוב חשוך וצר. למרות שהשמש עוד לא שקעה לחלוטין, היא נבלעה בין הבניינים הגדולים שהאפילו את הרחוב. בכביש נקוו שלוליות עם ריח מוזר, שהתערבב בסירחון השתן שעמד ברחוב. ריק הרים את חולצתו מעל לאפו.

"למה הבאת אותנו דווקא לכאן?"

"לא חשבת שהעולם התחתון הוא תמיד נחמד ונעים, נכון?"

"פרסי, מה את לא מספרת לי?"

"פשוט בוא איתי".

ריק התכוון לומר עוד מילה, אבל פרסי פשוט המשיכה ללכת והתרחקה ממנו בצעדים גדולים. הוא נאלץ לדדות אחריה, בעוד היא נכנסת לפאב אפלולי. זה לא בסדר, חשב ריק, אין סיכוי שקטינים בגילם לא יעוררו חשד. למרות זאת, נראה שאיש לא הפריע לפרסי להיכנס, והוא נכנס אחריה.

ריק מצא אותה יושבת בשולחן פינתי וחשוך, והתיישב לידה.

"פרסי, מה את עושה? אנחנו לא אמורים להיות כאן".

"וממתי בדיוק אתה עושה מה שאמורים?"

"זה לא מוצא חן בעיניי".

בדיוק אז ניגשה אליהם מלצרית.

"מה אתם עושים כאן, ילדים? אסור לכם להיות פה".

"בטח שמותר לנו", ענתה פרסי, "לכם אסור להגיש לנו אלכוהול".

"אתם חייבים להזמין כדי להישאר כאן".

"אז נזמין. אני רוצה בבקשה מיץ גזר".

המלצרית גלגלה את עיניה והביטה בריק, שפלט אנחה.

"מיץ תפוזים", אמר.

הוא החליט לשתף פעולה בינתיים, רק כי פרסי הסכימה לשתף פעולה עם התוכנית של פוריגון. למרות זאת, הוא בהחלט לא רצה להמשיך עם זה כל עוד פרסי לא משתפת אותו במה שהיא מתכוונת לעשות.

"אולי תגידי לי סוף סוף מה אנחנו מחפשים כאן?"

"ריק, בבקשה, זה העסק שלי".

"ואת גוררת אותי אליו".

"אתה לא חייב. אני רק מבקשת שפעם אחת תסכים לשתף איתי פעולה".

"כמו שאת הסכמת לעזור לי לשחרר את הפוקימונים שלי מתחנת המשטרה?"

לשניה אחת עיניה של פרסי ברקו בזעם, כאילו מתכננת להתפרץ על ריק, אבל היא הרגיעה את עצמה במהרה. אם היא רוצה את העזרה שלו, לא כדאי להתחיל עכשיו ריב.

"אני מבטיחה לך שזו לא משימת התאבדות ואנחנו לא בסכנה, בסדר?"

ריק הביט סביבו. הפאב כולו היה מלא בטיפוסים לא נעימים למראה, חלקם שיכורים. הוא ראה נערה צעירה מתנערת בכוח מבחור שנצמד אליה יותר מדי, ושני גברים שנראה כאילו עומדים בכול רגע להתחיל קטטה. הוא חשב שמעולם לא הרגיש יותר בסכנה.

"לפחות תגידי לי מה הקטע עם המיץ גזר? זה קוד של צוות רוקט, או משהו כזה?"

"לא. אני פשוט אוהבת מיץ גזר".

ובדיוק רגע לאחר מכן המשקאות שלהם הגיעו. ריק הרים גבה למראה פרסי שותה את המיץ שלה בשקיקה, בשעה שתצפתה אל דלתות הפאב, כאילו חכתה שמשהו יקרה.

כעבור כחצי שעה, בה הספיקו להזמין עוד מיץ, ריק ראה את פרסי נדרכת. אל הפאב נכנס גבר מבוגר, שיערו מאפיר וזיפים על לחייו. המלצרית ששירתה את ריק ופרסי מוקדם יותר ניגשה אליו.

"ערב טוב לך. יש לך כסף?"

"בטח", ענה בקול צרוד, "אני חושב שאתחיל עם כוס בירה".

גבר נוסף, לבוש חליפת עסקים כתומה, צץ מפינה אחרת של הפאב.

"אם יש לך כסף לבירה, בטח יש לך גם כסף בשבילנו".

"יהיה לי. עוד מעט".

פרסי שלחה יד לחגורת הפוכדורים שלה. אצבעותיה נסגרו על אחד מהם, מוכנה לשלוף אותו בכול רגע. בינתיים שני בחורים נוספים, גבוהים ושריריים, הצטרפו אל חברם המחויט.

"בוא תן לנו את מה שיש לך עכשיו, ועל השאר נתחשבן אחר כך".

"אבל באתי…"

"הבירה תחכה, סקובלינסקי. כרגע יש דברים דחופים יותר".

"אני מבינה שיש לכם עסקים", התערבה המלצרית, "אני אשמח אם תקחו אותם למקום אחר".

"כמובן, מצטער, עלמתי. בואו נצא כולנו החוצה".

והוא יצא החוצה ראשון, אחד מחבריו השריריים בעקבותיו. הגבר הצרוד עוד ניסה להיכנס לפאב, אבל הבחור השני דחף אותו משם בכוח והוביל אותו החוצה. בעקבותיהם, הבחין ריק, יצא גם פוקימון, חתול גדול וצהבהב שזיהה כפרסיאן. פרסי קמה מהר ממקומה.

"תשלם, אני אחזיר לך", אמרה תוך כדי שהלכה לכיוון היציאה.

אבל לריק לא התחשק לנטוש את השותפה שלו כשהיא מסתבכת בצרות. הוא קם ממקומו ויצא בעקבותיה, מתעלם מקריאות המחאה של המלצרית. בדיוק כשהגיע לדלת הפאב, מישהו תפס אותו מאחור – מאצ'ופ שרירי, נמוך אך חזק ממנו בהרבה.

"הולכים בלי לשלם, מה?"

אבל ריק רק צפה בפרסי ובפידג'יוטו שלה מתפרצות אל תוך המהומה שהקימו כעת ארבעת הגברים. הגבר הצרוד היה שרוע על הרצפה, מנסה לגונן על עצמו מהמכות שחטף משני השרירנים, בעוד הגבר בחליפה הכתומה עומד בצד ומביט, הפרסיאן שלו לצדו. פרסי קפצה על הגב של אחד השרירנים, בעוד פידג'יוטו מתנפלת על השני בשריטות ונקירות.

"עזבו אותו!" צעקה פרסי.

הגבר שפרסי קפצה עליו העיף אותה ממנו בקלות, אך בתגובה פידג'יוטו התקילה אותו בזעם, מפילה אותו על המדרכה. הפרסיאן נהמה וזקפה את זנבה מעלה, אך הגבר בחליפה שלח את ידו לפניה, ופרסיאן נרגעה. אחד הגברים שלח יד לתפוס את פידג'יוטו ולמלוק את צווארה, אך היא עפה בזריזות הרחק מהישג ידו והחלה להעיף חול לכול עבר. סופת החול הייתה כל כך חזקה, שאפילו ריק נאלץ להסיט את ראשו הצידה ולעצום את עיניו – הוא לא יכול היה לגונן עליהן, כי שתי זרועותיו היו תפוסות באחיזתו של מאצ'ופ.

"פידג'יוטו, הטלה אווירית!"

פידג'יוטו תפסה את הגבר שהיה שרוע על האדמה, הרימה אותו באוויר והטיחה אותו באחת השלוליות המצחינות. הגבר השני מיהר לתפוס אותה לפני שתמריא שוב לשמיים, אך פידג'יוטו הייתה זריזה בהרבה מכול אדם, עפה לעברו וניקרה את עינו. הוא זעק בכאב וכיסה בידו על ארובת עינו, כאשר פידג'יוטו המריאה שוב לאוויר, מוכנה להתקפה נוספת, הפעם על הפרסיאן.

"זה מספיק!"

קולו של הגבר בחליפה היה סמכותי כל כך, עד שכולם קפאו במקום. אפילו מאצ'ופ שחרר את ריק מאחיזתו.

"נלחמת יפה, ילדה, אבל אני לא מעוניין להיכנס עכשיו לקרב פוקימונים. סקובליסקי, לטובתך, כדאי שתהיה לבד בפעם הבאה שאני אראה אותך".

והוא נקש באצבעו והלך משם בצעד רגוע, פרסיאן לצדו. הגבר עם העין המדממת אסף את חברו מן השלולית וגרר אותו בעקבותיהם ביד אחת, ידו השניה ממשיכה לסוכך על עינו. ריק שלף במהירות את הכרטיס האישי שלו מחגורתו והושיט אותו למלצרית.

"בבקשה. קחי לך גם טיפ".

הוא היה רץ אם היה יכול לרוץ, אבל במקום זאת רק כשל לעבר פרסי, שניסתה לקום ממקומה. הגבר שלידה נאנח והתקשה בכך הרבה יותר ממנה, ולכן ריק הושיט לו יד לעזור לו לקום. הוא עצמו ניסה לא להחליק וליפול מרגלו התותבת, אבל בסופו של דבר, כולם עמדו על רגליהם.

"אתה בסדר?" שאל ריק.

"בינתיים כן", ענה בהבל-פה מסריח מאלכוהול, "תודה".

"אין על מה. שמי ריק ריילי".

"נעים מאוד. בוגדן סקובלינסקי", הוא לחץ את ידו, "ואני מבין שכבר הכרת את הבת שלי, פרסיליה".

הבית של אביה של פרסי שכן לא רחוק מהפאב, במרחק מספר בניינים בלבד. הם עלו במדרגות לקומה השנייה, ושם גילו דירה קטנה ובה חדר אחד בלבד ומטבחון קטן. ריח של אלכוהול זול עמד באוויר, ושכבת אבק הצטברה על השולחן, שהיה הרהיט היחיד בבית מלבד מיטת היחיד. מיאו קטן חיכה בבית, והתחכך ברגלו כשנכנס.

"ברוכים הבאים הביתה", אמר, "מצטער שזה כל מה שיש לי להציע".

"זה בסדר", ענתה פרסי, "העיקר שאתה בריא ושלם".

"בריא, לא במיוחד. שלם, גם זה לא בטוח, אם ג'ובאני יתפוס אותי שוב".

"אל תדאג, תשאיר אותו לנו. נכון, ריק?"

ריק הנהן, למרות שלא רצה במיוחד. הוא עדיין הרגיש מתיחות בינו לבין פרסי, למרות שידע שאביה לא אשם בה. עם זאת, החליט שאם הוא עוזר, לפחות מגיע לו לדעת את כל הפרטים.

"מה ג'ובאני רוצה ממך?" שאל.

"זה לא ברור? כסף, והרבה. ג'ובאני הוא מנהל הקזינו של סלאדון".

ריק פלט אנחה. לצערו, אבות של חברות למסע שמכורים להימורים לא היו זרים לו. פרסי לקחה את ידו של אביה בידה וחייכה אליו חיוך עצוב.

"אבא, מה הבטחת לי?"

"שאני אתרחק מהימורים. עכשיו כבר אין לי ברירה, ואני באמת לא מהמר יותר".

"כי ג'ובאני לא נותן לך להיכנס לקזינו שלו יותר?"

הוא משך בכתפיו. "גם זה משהו, לא?"

ריק הרגיש תנועה קלה ברגלו הימנית. הוא הביט מטה וראה את מיאו מתחכך בה. הוא עבר להתחכך ברגלו השמאלית, אך לא היה מוכן למגע המתכת הקרה, נבהל וברח לצד השני של החדר. הוא עמד שם בפינה, מביט בריק כאילו העליב אותו.

"אבא, יש מישהו שתוכל לבקש ממנו מחשב נייד?"

"אני לא יכול. אני חייב כבר כל כך הרבה טובות לכול מי שאני מכיר, ולא נעים לי לבקש יותר".

"רק בהשאלה ליום אחד", ביקשה פרסי, "בשבילי".

חיוך מלא שיניים צהובות התפשט על פניו. "תמיד אהבת מחשבים".

פרסי רצתה להישאר באותו לילה בביתו של אביה, אך מכיוון שאף אחד מהם לא הסכים שהשני יישן על הרצפה, היא הלכה בסופו של דבר עם ריק לישון במרכז הפוקימונים. הם קבעו להיפגש שוב למחרת, אז יקבלו את המחשב.

"למה לא סיפרת לי שגרת בסלאדון?" שאל ריק.

"מה זה משנה? העבר כבר עבר".

"אבל עכשיו אנחנו כאן ואת רוצה שנעזור לאבא שלך. לא ידעתי שהוא צריך עזרה".

"ומה חשבת? שהצטרפתי לצוות רוקט כי החיים שלי יפים ונחמדים?" ענתה פרסי, "אני צריכה כסף מהיר ומיידי, וגם עכשיו אין לי כמעט מה לתת לאבא שלי".

"למה הוא לא פשוט משלם לג'ובאני את הכסף שהוא חייב?"

"אני בטוחה שהוא לא מנסה!" ענתה פרסי בעוקצנות, "הוא בטח נהנה לחטוף מכות מבריונים".

"לא, אבל את הכסף שיש לו הוא מבזבז על שתייה. אנחנו ראינו בעצמנו".

"אתה חושב שקל לו? בן-אדם שחי במציאות כזאת צריך לברוח ממנה לפעמים".

"הוא עובד בכלל?" שאל ריק.

"הוא עובר בין עבודות כל הזמן. יש לו תקופות של עבודה ותקופות של אבטלה, אבל בשנה האחרונה קשה לו אפילו יותר, עם כל המהגרים ההוואניים".

"אילו מהגרים?"

"ריק, אתה לא יודע מה קורה במדינה שלך? אנשים בורחים לכאן מהוואן ומחפשים עבודה, בגלל המצב הקשה שם. הם מגיעים בעיקר לערים גדולות כמו סלאדון, סאפרון וגולדנרוד, תופסים הרבה מקומות עבודה ומשאירים הרבה מובטלים, גם מאיתנו וגם מהם".

"ג'סי וג'יימס נמצאים בהוואן", נזכר ריק, "אני מקווה שלא קשה להם מדי".

לאחר השינה הטובה הראשונה שהייתה לו מזה כמה ימים, ריק התעורר כשהשמש כבר הייתה באמצע השמיים. כשראה שפרסי כבר לא הייתה שם, הוא הודה לאחות של מרכז הפוקימונים ועזב לכיוון ביתו של אביה. ההליכה לקחה לו למעלה משעה, וכשהגיע פרסי כבר הייתה שם ועבדה על המחשב שקיבלה, שהיה קצת ישן ועם זאת נראה שהיא מרוצה ממנו. שניהם ידעו שיצטרכו לפעול הלילה, לפני שייאלצו להחזיר אותו.

בינתיים, ריק החליט לנסות לגרום לוולפיקס להתיידד עם מיאו. נוכחות של פוקימון חדש בחייה יכולה רק להועיל, חשב, אבל הוא לא לקח בחשבון דבר אחד: כלבים וחתולים לא מסתדרים בדרך כלל. אחרי שהצליח להשיב את וולפיקס לפוכדור, ריק נאלץ להתנצל שוב ושוב על הכיסא השבור והווילון החרוך.

בסופו של דבר ירד הלילה, וריק ופרסי לקחו את האופניים ורכבו לבנק של סלאדון. כרגיל, ריק שמר שאיש לא יתקרב בזמן שפרסי פורצת את מערכות האבטחה של הבנק בזו אחר זו, וקיווה בכול לבו ששום פוריגון זועם לא יופיע הפעם. אבל נראה שהכול עבר בשלום, ופרסי קיפלה את המחשב והגישה לריק את הכרטיס המזויף, באמצעותו משך 20 אלף קרדיטים מהכספומט; הבנק של סלאדון היה גדול וחשוב יותר משל פיוטר ולכן גם מאובטח יותר, אבל הם עדיין היו מרוצים מהצלחתם.

"סוף סוף", חייך ריק למראה השטרות החדשים, "קדימה, שחררי את פידג'יוטו!"

"מה?" נרתעה פרסי.

"שנוכל לשלוח אותה עם הכסף לבוס".

פרסי הביטה בו בגבות מכווצות, ללא אך תנועה. ורק אז ריק הבין.

"לא לא לא, פרסי. אנחנו לא הולכים לעשות את זה".

"למה לא? אולי זו ההזדמנות היחידה שתהיה לנו!"

"זו הפעם הראשונה שהצלחנו להשיג כסף מאז פיוטר! הדרקון האדום כועס עלינו, את בעצמך אמרת!"

"הדרקון האדום יכול לחכות. אבא שלי לא".

"ומה אם הוא יעיף אותנו מהצוות?"

"שיעיף. יש דברים חשובים יותר".

הם בהו זה בזו, אחיזתו של ריק על השטרות התהדקה. למה היא עושה לו את זה? למה כל משימה שלהם חייבת להפוך לכישלון?

"פרסי, אם אני אמצא את עצמי בלי עבודה בגללך…"

"מה תעשה?" שאלה, "תרביץ לי? תשנא אותי? לא תעזור לי רק בגלל שאבא שלי צריך את הכסף יותר משנינו?"

ריק הרגיש את הדם עולה לראשו. זו הייתה סחיטה רגשית, וזה לא היה הוגן.

"בסדר", אמר לבסוף, "קחי את הכסף".

הוא הטיח את השטרות בזעם על המדרכה לרגליה, הרים את האופניים מהמדרכה, והתיישב עליהם תוך מספר נסיונות כושלים להניח את רגלו השמאלית על הדוושה כמו שצריך. בינתיים, פרסי רצה קדימה ונעמדה מולו, חוסמת את האופניים בגופה.

"ריק, חכה…"

"לא", אמר, "זה כבר הרבה זמן לא עובד".

"רק כי אתה כל כך אטום וחושב שאתה תמיד צודק!"

"אז הנה ההזדמנות שלך למצוא שותף חדש, פרסיליה. גמרתי אתך".

ובעוד המילים יוצאות מפיו, הצליח ריק למקם את רגלו על הדוושה והאיץ קדימה במהירות, כמעט דורס את פרסי בדרכו. היא זזה הצידה במהרה בעוד ריק מתרחק על האופניים הלאה ממנה. תוך שניות ספורות היא נשארה שם לבדה, פרט לשובל האבק של האופניים ושטרות הכסף הזרוקים על המדרכה.

פוסטים קשורים

6 תגובות

  1. ווואה וואה וואאה!!!לא חשבתי שאפשר לקחת סיפור על פוקימון למקומות כאלה!!אבל וואו!
    רק כמה פעמים ריק יפתר מהשותפות שלו??

  2. אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
    דאמןןןןןןןןןןןןן
    אוקיי זה מגניב. לפרסי יש סיפורקע. מוזר שלא ראיתי את זה בא, מסיפור ברמה כזו.
    אבל ממתי וולפיקס היא כלב?
    ולמה בוס כמו ג'ובאני עושה את העבודה המלוכלכת? ממה שאנחנו יודעים, הדרקון האדום, שהוא רק מפקד רק יושב, מגרבץ ואוכל עוגיות מחכה לשמוע מהאנשים שלו מה המצב.
    אז יש מצב שג'ובאני לא הבוס?

  3. 1. שאלה: פרסי לא אמרה שהיא מקווה שההורים שלה ימותו באחד הפרקים הקודמים? איך מגיעים ממצב שאתה רוצה שמישהו ימות, למצב שאתה עוזר לו להישאר בחיים?

    2. וולפיקס היא שועל.

    3. BlazeRedCharizard העלה נקודה טובה, ג'ובאני אמור להיות הבוס הגדול. מה הוא מתעסק בשטויות בסמטות אפלות, במקום לשבת במשרד ולפקד על אחרים.

    4. עכשיו אתם מבינים למה התחלתי לשנוא את ריק? הצליח להרחיק ממנו את אבא שלו, את אחיו, את גרייס, את חברה שלו, ועכשיו את השותפה שלו. כמה הרס עצמי יש באדם אחד.

    5. הלב שלי יוצא אל פרסי! אני איתך פרסיליה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *