ריק התעורר בצד הדרך בין סרוליאן לסאפרון. הוא הבחין שפרסי כבר התעוררה, והייתה שקועה כעת בספר האלקטרוני במחשב החדש שלה. לאחר שסיים לאכול את ארוחת הבוקר שלו, שהייתה מורכבת מפרוסות הלחם האחרונות שנשארו להם מסרוליאן, הבחין שהיא כנראה לא מתכוונת לקום בקרוב.
"את באה, פרסי? צריך להמשיך בדרך".
"כשאני אסיים את הפרק", ענתה.
ריק הציץ מעבר לכתפה.
"רק עכשיו התחלת את הפרק!"
"אז כדאי שתחכה בסבלנות, או שתמשיך לסאפרון בלעדיי".
"פרסי, זה לא הוגן מצדך".
"אתה הכרחת אותי לחכות שבוע בסרוליאן. אל תגיד לי מה הוגן".
"אז זהו זה?" נאנח, "מעכשיו תשתמשי במה שקרה בסרוליאן כדי להתנקם בי?"
"אני לא מתנקמת בך. אני פשוט חושבת שיכולת לגלות קצת התחשבות בדעתי לפני שהחלטת להתעכב שבוע. הדרקון האדום גם ככה כועס עלינו שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו".
"פרסי, את יודעת כמה אנה חשובה לי".
"טוב, אז הספר הזה חשוב לי. תן לי לסיים אותו".
היא הפנתה את מבטה בחזרה אל צג המחשב והמשיכה לקרוא. לריק לא היה כוח להמשיך להתווכח, מה גם שידע שזה רק יעכב אותם עוד יותר. הוא חשב שאם ייתן לה למשוך זמן בכוונה ולעכב אותם בדרך לסאפרון, תרגיש שלימדה אותו לקח, ואולי כך הם ישלימו.
ריק שחרר מהפוכדור את וולפיקס. הוא קצת שכח ממנה בשבוע שבילה עם אנה, אבל כעת רצה לחזור בכול הכוח לנסות לשכנע אותה להקשיב לו. הוא הוציא מתיקו תפוח ששמר במיוחד בשבילה, התכופף עם ידו קדימה וקרא לה.
"בואי, וולפיקס! תראי מה הבאתי לך!"
"אולי די?" נשמעה צעקה.
ריק קם על רגליו בבהלה וכמעט נפל מהתנועה הפתאומית. גם וולפיקס נבהלה וטיפסה על עץ קרוב. שניהם הביטו על פרסי, שפניה הלבנות האדימו בקלות, והיא סגרה את המחשב בחבטה.
"כל פעם מחדש אתה מנסה לפתות את וולפיקס עם אוכל או ליטופים, וכל פעם מחדש זה לא עובד. אתה לא חושב שהגיע הזמן לנסות משהו חדש?"
"אבל מה אני כבר יכול לעשות?"
"אני לא יודעת, תפעיל את הראש! אל תחזור כל הזמן על אותם דברים!"
ריק נאנח והשיב את וולפיקס לפוכדור. פרסי החלה לארוז את הציוד שלה ולהתכונן להמשיך במסע.
"ניסיתי לחשוב על דרכים אחרות, אבל שום דבר לא עולה לי לראש".
"כנראה שלא חשבת מספיק טוב. לי כבר עכשיו יש לפחות רעיון אחד".
"על מה חשבת?"
"אולי תתפוס פוקימון חדש, שבאמת אוהב אותך, ותראה לוולפיקס שאתה…"
"אני לא אעשה את זה", אמר ריק, "אמרתי לך, אני לא מתכוון לתפוס עוד פוקימונים".
"אם תראה לה שאתה יכול להיות מגדל טוב, היא גם תרצה את תשומת הלב שלך, וגם אתה תוכל להפסיק לרדוף אחרי האהבה שלה בכוח".
"אולי, אבל אני לא אעשה את זה".
"בעיה שלך. אני עזרתי לך כמה שיכולתי".
היא סיימה לתחוב את שק השינה שלה לתוך התיק והחלה להתקדם דרומה לכיוון סאפרון.
"פרסי, חכי", אמר ריק, "אנחנו צריכים לבדוק אם ריאן לא עוקב אחרינו במקרה".
"בסדר".
היא שלפה שני פוכדורים ושחררה משם שני פוקימונים. הראשונה הייתה פידג'י, והשני היה קופיף חום ושעיר, בעל אף חזירי וזרועות ארוכות במיוחד. ריק הביט בו בהפתעה.
"פידג'י, מאנקי, סרקו את הסביבה ותגידו לי אם מישהו מתקרב מהכיוון הזה".
היא הצביעה צפונה לכיוון סארולין, ופידג'י המריאה לשמיים בעוד מאנקי טיפס על עץ, לסרוק את הדרך מגבוה.
"לא סיפרת לי שתפסת מאנקי", אמר ריק.
"כנראה שכחתי. תפסתי אותו כשאתה היית עסוק עם החברה שלך".
"מזל טוב, אני מניח".
"תודה. מעכשיו לא נצטרך להסתמך רק על פידג'י".
כעבור מספר דקות הפוקימונים חזרו. אף אחד לא התקרב בדרך הזו, ופרסי העניקה ליטוף לפידג'י והשיבה אותה לפוכדור. מאנקי החל לרוץ קדימה ופרסי בעקבותיו.
"את לא מחזירה גם אותו לפוכדור?"
"מה פתאום? מאנקי הוא פוקימון לוחם, החיזוק החיובי הכי טוב שאפשר לתת לו הוא פעילות גופנית".
ריק הביט במאנקי רץ במהירות בעזרת ארבע גפיו וכמעט נעלם מן העין. פרסי קראה לו שלא יתרחק יותר מדי, ומאנקי חזר, המשיך לרוץ קרוב אליהם, קפץ במקום ומתח את גופו כאשר חיכה שישיגו אותם.
"יש לי רעיון", אמר ריק, "למה שלא תתני לי את מאנקי כדי שוולפיקס תחשוב שאני תפסתי אותו?"
"לתת לך את מאנקי? אין סיכוי!"
"לא באמת, רק כדי לגרום לוולפיקס לקנא כמו שהצעת".
"ואתה חושב שהיא טיפשה, ושהיא תמשיך לאהוב אותך גם אחרי שהיא תגלה ששיקרת לה?"
הם הגיעו לעץ אלון שעליו מאנקי נתלה בזנבו במהופך. פרסי ליטפה את ראשו והוא קפץ מהעץ והמשיך ללכת עמם.
לקראת הערב, הבניינים הגבוהים של סאפרון כבר נראו באופק, אך הרעש המאפיין את העיר עדיין לא נשמע. ריק ופרסי המשיכו ללכת בשקט, כשלפתע קולות מאבק החלו להישמע לפניהם.
"אתה שומע את זה?" שאלה פרסי.
"זה נשמע כמו קרב. בטח סתם שני מאמנים נפגשו בדרך והחליטו להילחם".
הם המשיכו ללכת וראו את מקור הרעש: ילדה קטנה, כבת 10, פקדה על האודיש שלה לתקוף קראבי. אודיש היה פוקימון עשב שמורכב רק מראש קטן ועלים גדולים צומחים מתוכו. קראבי הייתה סרטן מים קטן עם צבתות חזקות, שכעת ירתה סילון בועות אכזרי לכיוון אודיש והמאמנת שלו. ככול הנראה, לילדה לא היה צפוי אתגר גדול במיוחד – לפוקימון העשב שלה היה יתרון על מים.
"אודיש, ריקוד עלי-כותרת!"
אודיש הסתחרר באוויר ועלים ורודים נורו ממנו לכיוון סילון הבועות. העלים פוצצו את הבועות בעודן באוויר, אך קראבי שלחה את צבתותיה קדימה ושיספה את שאר העלים שנורו לכיוונה, והתקדמה לעבר הילדה עם זעם בעיניים. פרסי זינקה לתוך שיח בצד הדרך ומשכה אחריה גם את ריק.
"היא תוקפת את הילדה ולא את אודיש", אמרה פרסי.
"אם אני הייתי פוקימון פראי ומישהו היה מנסה לתפוס אותי, גם אני הייתי מתעצבן".
"אתה חושב שזה פוקימון פראי? חשבתי שפוקימוני מים נמצאים רק בסביבת מים".
"זה באמת מוזר. אבל אם זו לא קראבי פראית, איפה המאמן שלה?"
אודיש קפץ בין קראבי לבין הילדה, אבל כעת הוא כבר היה קרוב מדי אל קראבי. היא העיפה אותו הצידה במכת צבת חזקה במיוחד, ואודיש היה מותש מכדי להתנגד. קראבי המשיכה להסתער לעבר הילדה.
"קראבי, בבקשה…"
לא נותר לה עוד מה לעשות, מלבד לרוץ משם. הילדה החזירה את אודיש לפוכדור וברחה מהמקום, ולמרות שהייתה מהירה בהרבה מקראבי, היא נעצרה לאחר כמה מטרים.
"קדימה, קראבי, את יודעת שזו אני".
ריק ופרסי המשיכו לצפות במתרחש. מה שלא יהיה המצב, הוא כנראה מורכב יותר ממה שחשבו. פרסי לא יכלה עוד להמתין בשקט, והרגישה שאם לא תעזור לילדה, זה עלול להסתיים ברע.
"מאנקי, מכת קראטה!"
קראבי הסתובבה לכיוון פרסי ברגע שצעקה, אך מאנקי נחת עליה מצמרת העץ שעליו טיפס מוקדם יותר. הילדה הביטה בהם המומה.
"בבקשה אל תפגעי בקראבי!" קראה.
"אל תדאגי, אני יודעת מה אני עושה".
המכה של מאנקי העיפה את קראבי הרחק ממנו. קראבי העדיפה שלא להתקרב אליו, ובמקום זאת ירתה עליו את סילון הבועות שלה. הבועות התפוצצו על מאנקי, ולמרות שניסה לחבוט ולבעוט בהן בזעם, עדיין נפגע מרובן. הוא ניסה להסתער על קראבי, אך הבועות הפריעו לראייתו, והוא פספס אותה.
"היא משמאלך, אתה יכול לראות אותה!"
ומאנקי ניסה ככול יכולתו. הוא ניסה לקפוץ על קראבי בכול זעמו, רקע ברגליו, הלם באגרופיו, אך קראבי הקטנה נשארה הרחק מהישג ידו, עד שפרסי נאלצה להשיב אותו לפוכדור.
"פידג'י, אני בוחרת בך!"
פידג'י הייתה הרחק מהישג צבתותיה של קראבי, שהמשיכה עם סילון הבועות שלה. אך פידג'י פשוט העיפה אותן מדרכה והרוח החזקה שלה כמעט והעיפה באוויר גם את קראבי עצמה.
"מתקפת חול!"
החול שפידג'י העיפה עיוור את קראבי. כעת, פידג'י יכלה לצלול לעבר קראבי ולשרוט אותה בטפריה בלי לחשוש מהתקפה נגדית. קראבי חטפה את מלוא עוצמת הטפרים, אך השריון הקשה שלה ספג את רוב ההתקפה והיא המשיכה לעמוד איתנה. פידג'י צללה שוב לעברה, אך ברגע האחרון, קראבי הצליחה לפקוח את עיניה – הצבת שלה ננעצה עמוק בבשרה של פידג'י, אשר המריאה לאוויר בצווחת כאב, קראבי על גבה.
"זו קראבי ממש קשוחה", נדהם ריק.
"כן, היא הפוקימון הכי חזק שלי", השפילה הילדה את מבטה.
"הפוקימון שלך? אז למה היא תקפה אותך?"
"ריק, תעשה משהו!" הם שמעו פתאום את פרסי.
הם הביטו לשמיים. פידג'י ניסתה להתנער מקראבי, אך הצבת שלה רק חפרה בגופה עמוק יותר ויותר. בינתיים קראבי ניסתה לתפוס בצבת השניה שלה את צווארה של פידג'י, אך התנועות המהירות שלה באוויר הקשו עליה לעשות כן. ברגע שתצליח, פידג'י תהיה בסכנה ממשית.
"וולפיקס, צאי!"
"חשבתי שאסור להשתמש בשני פוקימונים…"
"ילדה, תגידי תודה שאנחנו כאן!"
היא שוב השפילה את מבטה. וולפיקס סירבה לתקוף, אך נראה שקראבי ראתה בה טרף קל. היא הסיחה את דעתה מפידג'י וירתה על וולפיקס את סילון הבועות שלה, שפגעו בה קשה – מים היו החולשה שלה.
"וולפיקס, נסי לפגוע בה עם החוש השישי שלך".
אך וולפיקס העדיפה לעשות את מה שהיא מתמחה בו, וריססה את השמיים בלהבות שלה. האש אמנם הייתה ההתמחות שלה, אך היא פגעה בפידג'י הרבה יותר מבקראבי.
"פידג'י, עופי גבוה יותר!"
היא המריאה הרחק מהישג הלהבות של וולפיקס. כעת היא שוב הייתה נתונה למלוא תשומת הלב של קראבי. היא הידקה את אחיזתה בפידג'י אפילו יותר מקודם, יודעת שאם תיפול מגובה כזה, זה יהיה הסוף.
"אין ברירה", אמרה פרסי, "פידג'י, מתקפת הטלה אווירית!"
ופידג'י התהפכה לכיוון הקרקע והחלה לצלול בקו ישר במהירות מפחידה. כולם, כולל וולפיקס, צפו בצלילה המרשימה בהשתאות. שתיהן התרסקו על האדמה הקשה, מחוסרות הכרה מהחבטה הכואבת שחטפו, אך העיקר היה שקראבי הובסה. הילדה רצה אליה ואספה אותה בזרועותיה.
"תודה", אמרה, "מצטערת שסיבכתי אתכם ככה. אני מקווה שעכשיו קראבי תהיה בסדר".
"רק קראבי?" שאלה פרסי בשקט.
"גם הפוקימונים שלך, כמובן".
פרסי ניגשה אל פידג'י, אך נראה שהיא מנערת את נוצותיה ומתאוששת בכוחות עצמה. פידג'י פלטה צווחה והמריאה לאוויר, אך נראה שככול שהיא מתרחקת, היא הולכת וגדלה במקום לקטון; ציצת נוצות אדומה פרחה על ראשה, וכעבור רגע, ציפור ענקית למראה ריחפה מעליהם בשמיים. הקרב המאתגר חיזק את פידג'י, שכעת התפתחה והפכה לפידג'יוטו.
באותו הלילה הפוקימונים נשארו להשגחה במרכז הפוקימונים. נראה שהמאמנת הצעירה פחות מודאגת מפציעותיהם של הפוקימונים שלה ויותר מנזק מוחי שנגרם לקראבי.
"קראבי תהיה בסדר", הבטיחה לה האחות, "דברים כאלה בדרך כלל נעלמים אחרי טיפול".
"למה קראבי הפסיקה להקשיב לך?" שאל ריק.
"נלחמתי איתה במכון של העיר הזאת", הסבירה הילדה, "מנהיגת המכון היא סברינה, מאמנת פוקימונים על-חושיים, אחת המאמנות הקשוחות במחוז. אני חושבת שההתקפות של הפוקימונים בלבלו את קראבי וגרמו לה נזק שנשאר גם אחרי הקרב".
"זה לא הגיוני. מנהיגי מכון צריכים להתאים את הרמה שלהם למאמן".
"אני חושבת שזה מה שהיא עשתה. היא השתמשה בפוקימונים החלשים שלה, והם בכול זאת עשו את זה".
"זה הגיוני", אמרה פרסי, "כמו שפצע בגוף לא נסגר אם לא מטפלים בו, כך גם נזק על-חושי לא. הפוקימונים צריכים לנוח אחרי קרב".
"רציתי לקחת אותה ישר למרכז הפוקימונים, אבל קראבי המשיכה להשתולל ולא הסכימה להירגע. נאלצתי לרדוף אחריה עד מחוץ לעיר כדי לתפוס אותה, ואז אתם הגעתם".
והן המשיכו לדבר עוד שעה ארוכה. שמה של המאמנת היה לונה, וזה היה המכון הראשון שלה. לפי התגובה שלה, נראה שהיא מתכוונת להתאמן ולהשתפר עוד לפני שתנסה להילחם בו שוב. לריק לא התחשק לדבר, והוא עלה לחדר השינה לישון מוקדם.
קראבי הפסיקה להקשיב ללונה, אבל היא תתרפא ותהיה בסדר. אם הוא היה יכול לטפל באותה צורה גם בוולפיקס שלו, הכול היה הרבה יותר קל. חוסר האמון שלה בו נובע מסיבה עמוקה הרבה יותר מסתם מתקפה על-חושית שספגה. בינתיים, לפרסי יש שני פוקימונים נאמנים. אפילו עם מאנקי, שהיא תפסה רק לפני כמה ימים, היא כבר מסתדרת מצוין.
ריק כבר מזמן לא שאף להיות מאמן פוקימונים. לא היה אכפת לו אם וולפיקס הייתה חלשה בקרבות, או לא מתפתחת מהר מספיק. הוא בסך הכול רצה שתקשיב לו. הוא רצה להיות מגדל מוצלח, אבל אפילו הפוקימון היחיד שלו שנא אותו, בזמן שכולם סביבו מצליחים הרבה יותר ממנו. והחלק הגרוע ביותר בכול הסיפור, היה שריק ידע היטב שזו רק אשמתו.
ובעוד קולותיהן של פרסי ולונה מחדר הכניסה נחלשו והתערפלו בראשו, ריק נרדם עם המחשבות הללו.
7 תגובות
אני שונאת את וולפיקס.
מאוד.
כנ"ל אבל רק את הוולפיקס הספציפית הזאת
והו!פיג'יוטו!
לאט לאט אני מתחיל לראות דברים אחרת. ריק הוא אגואיסט שחושב רק על עצמו. גם לא רוצה לתפוס פוקימונים, גם יש לו את החוצפה לבקש מפרסי את הפוקימון שלה (שלה!) וגם הוא בא בטענות כשהוא נכשל. הלוואי וריאן יוריד לו את הרגל השנייה.
היט, אני לא רואה מה הבעיה שלך עם זה שריק לא תופס פוקימונים. כל עוד הוא לא הולך לאחרים ומונע מהם לתפוס פוקימונים ולהילחם בקרבות, ולכפות את הדעות שלו על אחרים, אין שום סיבה אמיתית לכעוס עליו בגלל זה.
לבקש מפרסי את הפוקימון שלה זה באמת חצוף… אבל הוא לא ממש בא בטענות, הוא פשוט מבואס מהמצב. אני גם הייתי מבואס מהמצב אם אני הייתי בנעליים שלו.
ופידג'יוטו! פאק יא!
דרך אגב מה זו מתקפת הטחה אווירית? אייר דרופ? או שזה סייסמיק טוס?
אני דמיינתי את זה בתור סיסמיק טוס.