פוקימון; במהירות החושך – פרק 44: אבטחת מידע / איידן סוייר

ריק הביט על הרחוב השומם והחשוך. מעט מאוד אנשים הסתובבו בחוץ בשעות הללו, ואף אחד מהם אפילו לא התקרב לכיוונם. מתוך בתי אבן מעטים נראו אורות דולקים, אך ברובם האור כבר כבה, והכול היה שקט. מדי פעם הוא הגניב מבט לעבר פרסי המקלידה במהירות שיא, פניה מוארים באור הלבן של צג המחשב המחובר לרשת המקומית. היא הצליחה לפצח את הסיסמה מוקדם יותר היום, וכעת רק נותר לה לפרוץ את שאר ההגנות של הבנק. נראה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה, גם אם לריק זה נראה כמו הקלדה חוזרת ונשנית של רצפים אקראיים. אבל התפקיד שלו לא היה להבין; כרגע היה עליו רק לשמור.

"סיימתי!" הכריזה לבסוף.

היא כיבתה את המחשב הנייד, קיפלה אותו והחזירה לתיק. מתוך כיס צדדי בתיק שלפה מה שנראה כמו כרטיס אישי של מאמן.

"ברגע זה הועברו 50 אלף קרדיטים לחשבון הבנק של רנדי סטיבנס".

"מי זה רנדי סטיבנס?" שאל ריק.

"רנדי סטיבנס זה אתה", היא הושיטה לו את הכרטיס, "רוצה למשוך את הכסף בעצמך, או לתת לי את הכבוד?"

"אני לא מבין".

"זה שם מזויף. הוא לא באמת קיים. שייכתי אותו לכרטיס הזה, פתחתי לו חשבון בנק ללא תקרת משיכה, והעברתי לו כסף מהבנק. אחרי שנמשוך אותו, הכסף יהיה אצלנו במזומן. אם הם ינסו לרדוף אחרי מישהו, הם ירדפו אחרי אדם שלא קיים".

ריק ניסה להיראות כאילו הבין הכול, אבל הוא חשב שהבין את מה שחשוב: כל מה שעליהם לעשות עכשיו הוא למשוך את הכסף. הוא לקח את הכרטיס אל הכספומט שעמד לידם, וחש את דפיקות לבו ההולמות מהרגע שהקליד את הקוד עד שהשטרות היו בידיו. זה נראה לו קל מדי; לא נראה לו הגיוני שבזה הרגע ביצע את שוד הבנק הראשון שלו. הוא זכר שאת רוב העבודה ביצעה פרסי, וכנראה זה היה קשה ומסוכן יותר ממה שנראה לו מהצד, ועדיין לא הסתדר לו בראש שכעת הוא שודד בנקים.

"ריק? הכול בסדר?" שאלה אותו פרסי.

"כ-כן", ענה בקול רועד.

"מצוין, אז בוא נברח לפני שמישהו יתפוס אותנו כאן".

ופרסי החלה לרוץ. אבל ריק לא ממש היה מסוגל לרוץ, והשתרך בעקבותיה. כאשר היא הבינה זאת כעבור כמה צעדים, היא הסתובבה ולקחה מידיו את הכסף, שעדיף שיהיה בידיה.

"פגוש אותי במרכז הפוקימונים", אמרה.

כאשר ריק הגיע אל המרכז, מצא את פרסי קושרת חבילת-דואר גדולה ומלאה אל רגלה של פידג'י. השטרות שהשיגו שקלו כמו ספר כבד, וריק חשב שהם יכבידו על פידג'י, אבל רגע לאחר מכן נזכר שפוקימונים מעופפים כמוה מסוגלים לשאת אפילו משקל של אדם.

"לאן את שולחת את הכסף?" שאל.

"בחזרה למחסן. אנחנו לא יכולים להסתובב עם כמות כזו של כסף מזומן עלינו".

"ומה אם מישהו יתפוס את פידג'י בדרך?"

"זה עדיין הרבה פחות סביר משיתפסו אותנו".

והיא שילחה את פידג'י מבעד לחלון, עם הבטחה להיפגש שוב בסרוליאן. המסע לאי כרונו ובחזרה ייקח לה לפחות שבוע, חשב ריק, ובינתיים הפוקימון היחיד שלהם היא וולפיקס. כיוון שעליה לא ניתן לסמוך שתגן עליהם, נראה שהם לבד. ריק התיישב על הספה ליד פרסי.

"מה היית עושה עם 50 אלף קרדיטים?" שאל.

"מה זאת אומרת? אם צוות רוקט היו מגלים שנעלמתי עם הכסף, הם היו תופסים אותי לפני שהייתי מספיקה לבזבז אפילו קרדיט אחד".

"אני יודע, אבל נניח שהיית יכולה לשמור את כל הכסף לעצמך. מה היית עושה?"

פרסי שתקה. נראה שהיא מעולם לא חשבה על זה.

"אני הייתי מטייל בעולם", אמר ריק, "זאת אומרת, את זה אפשר לעשות גם בלי כסף. אבל הייתי ישן בבתי-מלון יקרים, אוכל שלוש ארוחות טובות ביום, מבקר בכול האטרקציות התיירותיות, לא חשוב כמה הן עולות…"

"לא נראה שזה כל כך חסר לך עכשיו".

"אני יודע. זה פשוט נשמע לי כמו שינוי מרענן".

"לי זה נשמע כמו בזבוז", אמרה פרסי, "למה שתבזבז את הכסף שלך כשיש אנשים בעולם שצריכים אותו יותר?"

על זה ריק לא חשב. למען האמת, הוא גם לא חשב שפרסי תעלה את זה בכלל.

"טוב, בטח הייתי גם תורם קצת… לפחות חלק… אבל פרסי, הרגע שדדנו בנק עבור צוות רוקט, מה פתאום את מדברת על לתת את הכסף שלנו למי שצריך אותו?"

"לבנקים יש מספיק כסף משלהם".

"גם לצוות רוקט".

"טוב, אז אם אני הייתי מנהלת בנק או הבוסית של צוות רוקט, בטוח לא הייתי שומרת את כל הכסף לעצמי".

"קל לך לדבר כשאת לא במקומם", אמר ריק, "עם הכישורים שלך, את בטוח תהפכי לגנרלית תוך כמה שנים, ואז אני אזכיר לך את השיחה הזאת".

"אין בעיה", אמרה פרסי, "קבענו".

לאחר שנחו קצת, יצאו ריק ופרסי לעבר היעד הבא שלהם. היה עליהם להסתלק מפיוטר לפני עלות השחר, לפני שמישהו יגלה שנעלם כסף מהבנק. הם תכננו להגיע בבוקר אל הר הירח, ההר היחיד שהיה בו מעבר נוח לסרוליאן בזכות המכתש שנפער בו, ולישון שם כמה שעות. אבל לריק היו תוכניות נוספות.

"אני חושב שבהר הירח יוכלו לתת לנו עוד מידע על אירודקטייל", אמר.

"שוב פעם אירודקטייל? חשבתי שאנחנו פורצים למחשב של המוזיאון".

"זה צריך להיות הפתרון האחרון. אולי נצליח להשיג מידע בדרך אחרת, שלא תסכן אותנו ותעלה לך בשעות של עבודה".

"אבל ריק, ראית שהם לא מוכנים לספר. בהר הירח יש בסך הכול מצפה-כוכבים, אני לא חושבת שהמדענים שם אפילו יודעים איפה מצאו מאובנים של אירודקטייל".

"בדיוק בגלל זה הם לא יחשדו בכלום", אמר ריק, "חכי ותראי".

בשעות הערב, עם פתיחת מצפה הכוכבים, הגיעו ריק ופרסי אל המצפה. אוטובוס מיוחד, שהמוזיאון הפעיל בין מרכז העיר למצפה, כבר חלף על פניהם, וקבוצה של מבקרים הייתה שם כאשר הגיעו. המקום כלל בעיקר דוכן הרשמה, חנות מזכרות, ומעלית שהובילה אל ראש ההר, שם היה קבוע טלסקופ ענק. ריק הביט על הטלסקופ מלמטה בהשתאות; גם ממרחק כזה, הוא נראה גדול ומרשים. הוא ניגש אל אחד המדריכים שעמדו בכניסה.

"שלום", אמר, "אנחנו כתבים במגזין המדע הצעיר. רציתי לשאול אם תסכימו לראיון קצר?"

"מגזין המדע הצעיר? יהיה לי הכבוד. על מה הראיון?"

"אנחנו מתעניינים מאוד בהיסטוריה של מצפה הכוכבים. איך הקמתם אותו ואיך הוא הפך להיות מפורסם כל כך".

"זה בהחלט סיפור מעניין", אמר המדריך, "כרגע אני בתפקיד, אבל מה דעתך לערוך את הראיון מחר בצהריים, לפני פתיחת המצפה?"

"אין בעיות. תן לי את מספר הטלפון שלך ואני אתקשר אליך בפוקיפון".

כאשר המשיכו משם בדרכם לסרוליאן, פרסי בעטה בריק בעוקצנות.

"מגזין המדע הצעיר? זאת התוכנית הגאונית שלך?"

"הייתי צריך למצוא דרך לשאול אותו שאלות בלי שיחשוד", אמר ריק, "הוא לעולם לא יקשר את זה למטרה האמיתית שלי".

"ולמה נראה לך שהוא יודע משהו שיעזור לנו?"

"פרסי, בדיוק בגלל הגישה המזלזלת הזאת, אף אחד לא הצליח למצוא עד היום מאובן של אירודקטייל. קצת חשיבה מחוץ לקופסה עם עוד קצת מראה תמים של ילדים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים".

"אז אולי תגלה לי סוף סוף מה אתה מתכנן?"

"זה פשוט", אמר ריק, "אני אשאל אותו הרבה שאלות כדי שהוא יחשוב שאני מתעניין. אבל מה שמעניין אותי באמת הוא מאיפה המוזיאון השיג את הכסף להקמת המצפה. בטח יש אנשים שתרמו להקמה ופעילות המוזיאון לאורך השנים. הוא ייתן לי כמה שמות של אנשים עשירים וחשובים שאוהבים לתרום לעולם המדע – השמות הללו יהיו המפתח שלנו להמשך".

פרסי הנידה בראשה. "אתה באמת חושב שזה יעבוד?"

"אם זה לא יעבוד, תמיד נוכל לנסות את הדרך שלך".

בסופו של דבר, ריק הצליח לחלץ מספר שמות של תורמים למצפה הכוכבים. כאשר חקרו את אתרי הבית של התורמים, הם הבחינו שכול אחד מהם מתגאה בתרומותיו לקהילה בכול תחום, כולל בתחום המדעי. מימון כספי של מחקרים היה התרומה העיקרית של כולם, אם זה בתחום האסטרונומי, הביולוגי, הפיזיקלי – ובסופו של דבר, הם מצאו את מבוקשם באתר הבית של אדם ששמו איגנציו שפלן: מימון משלחת פלאונטולוגית לקניון גרמפא.

"זה מה שחיפשנו!" צהל ריק, "שפלן עבד עם המוזיאון של פיוטר. המשלחת שהוא מימן בטח הייתה זו שמצאה את המאובנים שהוצגו שם".

"איך אנחנו יודעים שזו דווקא המשלחת הזאת?"

"מבין כל השמות שבדקנו, זה הקשר היחיד שמצאנו לחקר מאובנים. זו המשלחת שלו, אני בטוח".

פרסי הפעילה את המפה בפוקיפון שלה וחיפשה את מיקום קניון גרמפא.

"כדי לך מאוד להיות צודק", אמרה, "קניון גרמפא נמצא בצד השני של מחוז קנטו. אם נלך לשם סתם, אני לא יודעת מה אני אעשה לך".

"אני בטוח שאני צודק", אמר ריק, "אילו עוד אפשרויות כבר יש?"

באותו לילה התקשה ריק להירדם. השינה על קרקע האבן הקשה לא הפריעה לו, אבל התקתוקים הבלתי-פוסקים מהמחשב של פרסי הדהדו בין קירות המכתש והרעישו במיוחד.

"אולי תלכי לישון?" הציע ריק.

"עוד מעט. אני כבר מסיימת פה".

"מה את עושה בכלל?"

פרסי לא ענתה ורק המשיכה להקליד. ריק ראה שהיא עייפה ולא מרוכזת כפי שהייתה כשפרצה אל מחשבי הבנק, אבל החליט שלא להעיר לה על כך. מה שלא יהיה שהיא עושה כרגע, בטח לא חשוב ומסוכן באותה מידה, ולא יהיה נורא כל כך אם תאבד ריכוז. הוא הסתובב לצד השני וניסה להירדם. הוא הרגיש את עפעפיו כבדים. ייתכן שהוא יצליח להירדם למרות התקתוקים. חושיו התקהו אט-אט, והוא החל לשקוע בתרדמה, מרחף בשקט בין שינה לערות…

כאשר לפתע, פיצוץ אדיר הדהד בהר הירח והעיר אותו בבת-אחת. הוא קם ממקומו וראה רסיסי פלסטיק, מתכת וזכוכית עפים לכול עבר. פרסי גוננה על עיניה, אך כמה רסיסים ננעצו בזרועותיה. מהריסות המחשב, שהיה כעת מנופץ ובוער, הרים את ראשו פוקימון מוזר. ריק כבר ראה את הפוקימון הזה בעבר, ותוך רגע גם נזכר מתי – היה זה פוריגון, הפוקימון המלאכותי.

"מה קורה כאן?" שאל.

"הוא התפרץ פתאום מתוך המחשב… הוא…"

אך פרסי לא הספיקה להשלים את המשפט, לפני שפיצוץ על-קולי נפלט מתוך גופו של פוריגון והחריש את אוזניהם. הם נפלו בהלם על הקרקע, פוריגון מסתער לעברם, וריק הצליח להתגלגל הלאה ממנו ברגע האחרון.

"וולפיקס, צאי!"

הוא חשש שהרגע הזה יגיע, אך כעת לא הייתה לו ברירה, והיה עליהם להסתמך על וולפיקס. למרבה המזל, פוריגון לא ידע שוולפיקס לא מעוניינת להגן על ריק; הוא זיהה אותה כיריבתו וזינק עליה מיד, וריק קיווה שזה יגרום לה להילחם, אם לא למענו אז למען עצמה. וולפיקס לא ניסתה לתקוף, אלא רק התחמקה בזריזות; פוריגון תקף אותה מרחוק עם אש, קרח וחשמל בו-זמנית, מתקפה נוספת ממנה התחמקה.

"מה הוא רוצה מאיתנו?"

"זו אשמתי…" אמרה פרסי, "חשבתי שהצלחתי להתגבר על האבטחה, ופתאום הוא הופיע…"

פוריגון ירה תותח זרם כבד היישר אל צוק שהתנשא מעליהם. אבנים גדולות התמוטטו על ריק, על פרסי ועל וולפיקס. ריק תפס בידה ומשך אותה ברגע האחרון מהמקום עליו התרסק סלע כעבור רגע.

"וולפיקס לא מוכנה לתקוף", הבין.

"אתה לא יכול לשכנע אותה? פוריגון תוקף גם אותה".

"וולפיקס, נסי מתקפת להביור!"

אבל וולפיקס לא הקשיבה, ורק ניסתה לברוח מהמקום בזריזות. פוריגון התמקד בלתקוף אותה, אבל אם היא תיעלם, הם יהיו בצרות.

"פרסי, את מסוגלת לרוץ?" שאל.

"אני חושבת שכן, אבל מה אתך?"

"לי אין איך לברוח. אני אעסיק אותו".

"ריק, השתגעת?" קראה פרסי, "הוא יהרוג אותך! זה פוקימון ששמר על מידע מסווג במיוחד!"

"יש לך רעיון יותר טוב?"

פרסי חשבה רגע, כאשר הזמן אזל – וולפיקס נעלמה מן העין, ועיניו המשושות של פוריגון פנו לעברם. הוא מתכוון לתקוף אותם כעת, זה ברור. פרסי תפסה בידו של ריק, משכה אותו אחריה והחלה לרוץ בכול כוחה. ריק ניסה לשתף פעולה, אך רגלו המתכתית עדיין לא הייתה מאומנת מספיק. הוא כשל בעקבותיה, נפל על ברכיו, קרע את נעליו שהשתפשפו בקרקע, ופעמיים כמעט גרם לפרסי ליפול בעצמה. אבל פוריגון עדיין היה איטי מדיי בשבילם. הוא השתרך מאחוריהם על שתי רגליים אופקיות שלא נראה שנועדו כלל להליכה. הוא ניסה לירות עליהם את המתקפה המשולשת שלו, אך הצליח רק לחרוך מעט את חולצתו של ריק. בסופו של דבר הם מצאו את וולפיקס יושבת על גל אבנים נוח לטיפוס.

"שנטפס?" שאל ריק.

"לא נראה לי שהוא יודע לטפס".

כואב ודומע, שריריו בקושי מתפקדים, טיפס ריק על הסלעים. פרסי הייתה מהירה ממנו והגיעה לפניו אל ראש הגל. רק כאשר ריק סיים לטפס והשיב את וולפיקס לפוכדור, פוריגון הדביק אותם.

"מה עושים עכשיו?"

פרסי ניסתה לדרדר על פוריגון אבנים. הוא לא היה איטי עד כדי כך והצליח להתחמק, ובתגובה ירה עליהם את תותח הזרם שלו. גל האבנים החל להתדרדר, והם קפצו מהר מראשו – כאב חד התפשט בגופם כאשר פגעו בקרקע הקשה, אבל הם היו בסדר. פוריגון, לעומתם, נמחץ מתחת לאבנים המתדרדרות. הם ראו אותו מנסה לקום לשווא, וידעו שזו ההזדמנות שלהם. בשארית כוחותיהם ברחו משם, וירדו מהשביל הראשי כדי שפוריגון לא יוכל לעלות על עקבותיהם.

כאשר השחר עלה, ריק ופרסי שכבו תשושים על הקרקע. הם חשו אפיסת כוחות, למרות שאריות האדרנלין שעדיין מנע מהם להירדם. קול יבבה חלושה הפר את הדממה. ריק הסתובב על הצד וראה את פרסי מתייפחת.

"מה קרה?" שאל, "זו לא אשמתך. טעויות קורות…"

"לא, ריק, זו כן אשמתי", אמרה פרסי, "לא סמכתי על ההשערה שלך, אז פרצתי למידע המסווג במוזיאון כדי לבדוק בעצמי. חשבתי שזה יהיה קל, כי הרצתי חיפוש מדויק על קניון גרמפא…" היא כבשה יפחה, "ובדיוק כשגיליתי שצדקת, הוא הופיע".

היא לא הצליחה להוציא עוד מילה. ריק זחל לעברה, נשכב לצדה וחיבק אותה.

"זה בסדר", אמר, "הכול בסדר".

"לא הכול בסדר. הייתי צריכה לסמוך עליך".

"זו גם אשמתי", אמר ריק, "אם הייתי מאמן את וולפיקס כמו שצריך, פוריגון לא היה מכסח אותנו ככה".

הם אכן היו מכוסחים – בגדיו ונעליו של ריק היו קרועים, חתיכות מחשב היו נעוצות בזרועותיה של פרסי, וכל אחד מהם דימם לפחות מצד אחד של הגוף.

"תראי איך אנחנו נראים", אמר ריק, "אנחנו לא שווים כלום בלי הפוקימונים שלנו".

"זה לא נכון", אמרה פרסי, "הצלחנו לברוח… בקושי".

"בואי נעשה הסכם שלא נשארים יותר לבד בלי הפוקימונים שלנו", אמר ריק, "כנראה שמסוכן מדי להיות גנב-פוקימונים בלי פוקימונים".

"אבל לך יש רק את וולפיקס. מה תעשה?"

"אני אגרום לה לסמוך עליי", הבטיח, "אנחנו נהיה החברים הכי טובים, גם אם זה יעלה לי בחיי".