פוקימון; במהירות החושך – פרק 36: אחוות אחים / איידן סוייר

ג'סי וג'יימס ניסו להשקיף אל גשר ג'וטו ממחבואם, מתחת לעץ אלון גדול, על שביל צדדי שעל צלע הר סמוך למפרץ ג'וטו. הם לא ראו דבר מלבד דמויות מעורפלות. מדיי פעם וינומות' צצה ועלתה מן הערפל, אך שבה מיד פנימה, ולא הייתה להם שום דרך לדעת מה מתרחש.

"למה בכלל היינו צריכים אותה?" שאל ג'יימס, "יכולנו להילחם בו בעצמנו, הוא היה מפסיד בכוונה".

"ולהסתכן שריאן יזהה אותנו? הוא כבר ראה אותנו מספיק פעמים, תחפושת מטופשת לא הייתה עובדת עליו", אמרה ג'סי, "חוץ מזה הוא יודע מה זה קרב פוקימונים. הוא היה רואה שריק נותן לנו לנצח".

רעם נורא עלה בשמיים, והכול הואר בברק מסנוור. ג'סי וג'יימס ידעו שרק לפוקימון חשמלי אחד יכולה להיות עוצמה כזו. ואכן, תוך דקה ריחף לעברם קופינג הנאבק ברוחות העזות, ועליו נתלה ריק. הם בקושי הצליחו לנחות על פסגת ההר בבטחה, אבל בסופו של דבר ריק נחת בקפיצה קלה. הבוץ ריכך את פגיעתו.

"אמרתי לכם", אמר ריק, "אמרתי לכם שאני אצליח להשיג את ראיקו!"

"יפה מאוד. עכשיו תן אותו לנו".

"ולאן נלך מכאן? אנחנו צריכים להסתלק בלי להיתקל בריאן".

"נמשיך לרמת אידיגו. יש שם מישהו מצוות רוקט שיארגן לנו להסתלק משם עם הליקופטר. ברגע שנהיה עליו, אף אחד לא יוכל להשיג אותנו".

"אבל בשביל זה נצטרך לחזור לדרך אל רמת אינדיגו. ריאן יהיה שם".

"אם ככה, נתפצל", הציע ג'יימס, "אתה תחכה כאן עם ראיקו בזמן שאנחנו נלך לרמת אינדיגו. אם ריאן יפגוש אותנו בדרך, הוא לא יוכל לעשות לנו כלום כי ראיקו לא יהיה אצלנו. נגיע לשם ונחזור הנה עם ההליקופטר, ואתה תחכה לנו כאן".

"נשמע כמו רעיון טוב", אמר ריק.

"אני חושבת שכדאי שאשאר כאן עם ריק", אמרה ג'סי, "לא כדאי שהוא ישמור כאן לבד על ראיקו".

"אבל נצטרך להיות יחד כדי לגבור על ריאן, אם נפגוש אותו בדרך והוא ינסה למנוע מאיתנו להגיע לאינדיגו".

"אני חושב שאנחנו מבזבזים את הזמן", אמר ריק, "כדאי שתלכו מהר לפני שריאן ישיג אתכם".

"רעיון טוב. הגמד הקטן כבר בטח רץ לחפש את תחנת המשטרה הקרובה".

ג'יימס החזיר את קופינג לפוכדור והחל לרדת בזהירות מן ההר, וג'סי בעקבותיו באי-רצון.

ריק הביט בג'סי וג'יימס נעלמים בערפל שבמורד ההר. לפתע, משהו חזק פגע בו, והוא עף הצידה בעוצמה והתגלגל כמה מטרים על האדמה. צעדים מהירים וכבדים קרבו אליו, והוא הצליח להתגלגל הצידה ולהתחמק מפגיעה נוספת. כעת הוא ראה מה פגע בו: זה היה קרוקונאו, שהסתובב והתכונן לפגיעה נוספת.

"אוי, לא", זעק ריק בקול.

"תחזיר לי את ראיקו מיד!" נשמעה צעקה מעליו.

ריק הביט מעלה. ריאן היה שם, מרחף באוויר כמו פנטום.

"ג'סי! ג'יימס!" קרא ריק, "תפסו!"

הוא קם על רגליו והתחמק ממכה נוספת מקרוקונאו, וזרק להם את הכדור-מהיר. ג'סי תפסה אותו, והם החלו לרדת ולהיעלם במהירות. ריאן שלף פוכדור מכיסו ושחרר ממנו את ספירו.

"אחריהם!"

ריק שחרר את וויפינבל. היא תפסה את ספירו בחבל הגפן שלה ומנעה ממנו להמשיך לעוף קדימה, אם כי בקושי רב – היא עדיין הייתה חלשה מהקרב נגד וינומות'.

"איך מצאת אותי?"

"סלופוק חש את הנוכחות שלך ולקח אותי בטלקינזיס למקום שבו אתה נמצא", אמר ריאן, "אין לך לאן לברוח. הפוקימונים שלך חלשים ועייפים. תחזיר לי את ראיקו ואני לא אכסח לך את הצורה".

אבל ראיקו נמצא כעת אצל ג'סי וג'יימס, חשב ריק. אם ריאן רוצה להגיע אליהם, יהיה עליו לעבור דרכו. הוא כבר איבד את אחיו – לפחות ישמור על מעמדו החדש בצוות רוקט.

"אני בוחר בכולם!" קרא.

קווילאבה, סלופוק, הרקרוס וסניזל קפצו מן הפוכדורים שלהם.

"אם ככה אתה רוצה שזה יהיה, אין בעיה", אמר ריאן, "סלופוק, שחרר אותי ותצטרף לקרב!"

ריאן נחת בטלקינזיס על צמרת עץ האלון. בינתיים קרוקונאו הספיק לתקוף את קווילאבה באקדח-מים, אך הופרע בגלל סניזל והרקרוס שקפצו עליו. הוא נאבק בשניהם יחד, ובגלל ששניהם כבר היו עייפים מאוד, נראה שהכוחות היו שווים. סלופוק של ריאן ריחף אל ראש ההר – הוא השתמש בטלקינזיס על עצמו.

"קטרפי, צאי!"

קטרפי מצאה את עצמה מול קווילאבה. במצב רגיל לא היה לה סיכוי לנצח, אבל קווילאבה עוד נאבקה ברעל של וינומות' והגשם הפריע לה מאוד. קטרפי ניסתה לטוות את חוטי המשי שלה סביב קווילאבה, אך היא הצליחה להבעיר את הלהבות שלה למספיק זמן כדי לשרוף את החוטים לפני שנכבו בגשם. למרבה הצער, היא עצמה נפגעה מעט מהאש של עצמה שאחזה בחוטים. היא החלה להתחמק בזריזות מהתקפותיה של קטרפי, ובסופו של דבר הביאה את עצמה להתקרב מספיק כדי לחבוט בה. קטרפי נהדפה הצידה, אבל קווילאבה הייתה כה חלשה, עד שהמכה כמעט ולא הכאיבה לה.

בינתיים ספירו הפסיק לנסות להשתחרר מהחבל של וויפינבל, ובמקום זאת פנה לאחור ותקף אותה בעצמה. וויפינבל, שכבר ידעה שהאבקות שלה לא יועילו, ניסתה להצליף בספירו, אך ספירו היה מהיר מדי בשבילה וחזק מולה. הוא ניקר אותה והמריא מעלה, התחמק מהתקפותיה, צלל לעברה וניקר שוב. ריק ידע שלוויפינבל אין סיכוי.

"סניזל, עזוב את קרוקונאו וטפל בספירו!" קרא.

אך ההיאבקות המתישה גבתה את מחירה. סניזל רצה לזנק אל ספירו, אך תגובותיו היו איטיות בהרבה מהרגיל, וקרוקונאו תפס אותו באחיזה חזקה. תוך הבנה שלא יצליח להשתחרר, ירה קרן קרח אל ספירו. שוב טיפות גשם רבות שעמדו בדרך הוקפאו לברד אכזרי, שהמטיר על כל הפוקימונים שהיו בדרך ונלחמו זה בזה. ספירו, שלא הספיק להתכונן להתקפה מסניזל, נפגע ישירות מקרן הקרח. הוא צנח לאדמה כמו אבן.

למראה ספירו שנפגע, ריאן רתח מזעם. הוא קפץ מהעץ ישר על ריק, פגע בו בעוצמה וריתק אותו לאדמה.

"אתה – חתיכת – גנב – מסריח!"

"רד ממני!"

ריק ניסה להיאבק בו, אך ריאן הצמיד אותו בכוח לאדמה. ריק דחף אותו בכוח מעליו, אך ריאן הגיב בדחיפה משלו, וריק נחבט באדמה הקשה. הוא הכה בריאן, וריאן הכה בו בחזרה, ומהלומות האגרופים שהחליפו ביניהם הצטרפו להמולת הקרב מסביבם. הרקרוס ניסה לחלץ את סניזל מזרועותיו של קרוקונאו, שכמעט חנק אותו. וויפינבל וספירו נאבקו, שניהם כמעט מותשים מהמכות שספגו, וגם קווילאבה וקטרפי חבטו חלושות זו בזו. רק הסלופוקים הביטו זה בזה ללא קול ותנועה, ואיש לא יכול היה לנחש איזה מין קרב-מוחות מתחולל ביניהם.

ריאן וריק המשיכו להתגלגל בבוץ, כל אחד מהם מנסה להדוף את השני מעליו. ריאן כבר שכח את מטרתו לרוץ בעקבות צוות רוקט. למעשה, גם אם היה לו סיכוי להשיג אותם בשלב הזה, כעת הוא רק רצה לפגוע בריק.

"מה חשבת לעצמך כשהצטרפת לפושעים האלה?"

"הפושעים האלה הם יותר ממה שאי פעם תוכל להבין. הם כל מה שאתה לא".

"זה נכון, הם לא אחים שלך! הם לא חברים שלך!"

"ואתה כן?" הטיח בו ריק, "איזה מין אח לא יודע לשתף פעולה עם אחיו בקרב הכי פשוט? איזה מין חבר נוטש את החבר שלו ונותן לו להשלים במקומו את מסע הפוקימונים שלו?"

ריאן ספג את המהלומה בלבו רגע אחרי שאגרוף נוסף הוטח בפניו.

"אז החלטת לבגוד בי ככה, ואתה מאשים אותי?" צעק, "אולי כל הזמן הזה ידעתי בדיוק איזה מין אח יש לי, ורק לא הייתי מוכן להודות בזה! אתה יודע למה? כי כל כך אהבתי אותך, ריק!"

"אני לא צריך אהבה כמו שלך. אתה אפילו לא יודע מה זה לאהוב!"

"ומה אתה חשבת לעשות מכאן? לנטוש את כל מי שקרוב אליך וללכת לך לחיים של פשע? איך תוכל להסתכל שוב בעיניים של אבא? או של אנה?"

למשמע שמה של אנה, ריק נתקף פרץ זעם והעיף את ריאן מעליו בזעקה שהתפרצה ממנו. כעת הוא היה מעליו, אחז בראשו והטביע אותו בבוץ. ריאן נאבק לנשום, אך הרגיש איך האוויר בריאותיו הולך ואוזל. קרוקונאו ראה זאת, הטיח באדמה את סניזל המובס וחש לעזרת מאמנו. הוא תפס את ריק בידו השרירית והרים אותו באוויר. ריאן הרים את ראשו ולקח נשימה עמוקה, טעם מגעיל של בוץ בפיו. הגשם שטף את הבוץ מפניו, והוא ראה את ריק נאבק להשתחרר מקרוקונאו, בדיוק ברגע בו הרקרוס הגיח מאחור ונעץ את גרזנו בעוצמה בגבו של קרוקונאו. בשאגת כאב הוא שחרר את ריק, שצנח חסר-אונים על האדמה, ופנה להיאבק ביריבו. כעת הם היו רק אחד נגד אחד, ולמרות המכה החזקה שספג, לקרוקונאו עדיין היה יתרון על הרקרוס העייף.

ריק וריאן הביטו זה בזה במבט יוקד, שניהם שרועים מותשים על האדמה. לפתע, קול נפץ אדיר החריד אותם, והם פנו להביט אל מקור הרעש. האלון הענק שצמח שם עד לפני רגע כבר לא היה מחובר לאדמה – הסלופוקים עקרו אותו משורשיו בכוחותיהם העל-חושיים, וכעת ניסו להפיל אותו זה על זה. העץ נטה פעם הנה ופעם הנה, תלוי באוויר בכוחותיהם של הסלופוקים בלבד.

כל הפוקימונים עצרו את הקרב והביטו בעץ הענק שריחף באוויר. אף אחד מהם לא ראה מעולם מחזה שכזה. רק הסלופוקים המשיכו להתרכז בו בכול הכוח, יודעים שאם מי מהם יאבד ריכוז, הוא יאבד אחיזה בעץ ויריבו ירסק אותו עליו.

"תראה", נחרד ריק, "אנחנו חייבים להפסיק את זה עכשיו".

"אתה מתכוון שאני אתן לך להסתלק מכאן?"

"ריאן, הם מנסים להרוג זה את זה!"

"שיהרגו!" אמר ריאן, "כל מי שייפגע כאן היום, יהיה רק באשמתך!"

"מה זה משנה מי אשם? תראה מה עשינו, ריאן!"

"מה אתה עשית!"

"בסדר, מה אני עשיתי! עכשיו בבקשה תעזור לי לסיים את זה!"

הוא שלף את הפוכדור של סלופוק והתכונן להחזיר אליו את סלופוק שלו, אך ריאן הצליח לקום על רגליו במהירות, כשל לעברו ובעט בידו. הפוכדור עף הרחק משם.

"מה אתה עושה?" זעק.

"תתמודד עם מה שעשית, ריק! אתה לא תעצור את הקרב מתי שנוח לך, אתה תישאר כאן ותראה למה גרמת".

"אני אעצור אותם, ואתה לא תגיד לי אחרת".

ריק הכשיל את ריאן ברגלו. בעת שנפל, הספיק לשלוף את הפוכדור האחרון שנותר לו.

"בידריל, צאי!"

היה זה הסיכוי האחרון – בידריל היא היחידה שמסוגלת לעצור כעת את הקרב. ריאן קם על רגליו בחזרה במהירות, והחל לרדוף אחרי בידריל, להרחיק אותה מהסלופוקים. גם ריק הצליח להתרומם על רגליו, אבל לא עשה דבר חוץ מזה. הוא כבר ידע שלא יהיה טעם להמשיך להיאבק בריאן. הוא היה תשוש והתנשם בכבדות, והרגיש שכול תנועה נוספת תעלה לו במאמץ עילאי.

העץ התנודד ימינה ושמאלה, נוטה פעם לכאן ופעם לכאן. בידריל התעלמה מריאן שרץ בעקבותיה – העץ המרחף היה הרבה יותר מעניין. היא המריאה לגובה ובחנה אותו בסקרנות, מתעלמת מכול מה שמתרחש מתחתיה. קווילאבה מחצה את קטרפי מתחת למשקלה, מטביעה אותה בבוץ, עד שקרוקונאו חש לעזרה והדף את קווילאבה בזרם מים אדיר; ספירו ניסה שוב ושוב לנקר את וויפינבל, שהדפה אותו ממנה בכוח שלא הספיק כדי להזיק לו ממש; סניזל והרקרוס ניסו לקום על רגליהם, כושלים ונופלים שוב אל הבוץ, מנסים שוב לקום, אך לשווא.

בסופו של דבר, בידריל החליטה שמשעמם לה להמשיך לחקור את העץ. היא הביטה מטה אל הסלופוקים שהחזיקו אותו. הגיע הזמן לשים סוף לעץ המרחף המגוחך הזה. היא צללה לעברם בעוקצים שלוחים קדימה, מהירותה גבוהה כל כך עד שלסלופוקים לא היה סיכוי להגיב אפילו היו שמים לב אליה. סלופוק של ריק היה פגוע יותר מהקרב הקודם, לכן היא תקפה אותו בעוקציה האכזריים. משלא הגיב, המשיכה לעקוץ אותו שוב ושוב.

תחילה לא קרה דבר. לסלופוקים לקח זמן להגיב – עד שסלופוק של ריק זעק בכאב. העץ החל לנטות לכיוונו בצורה מסוכנת, והלך והגביר את מהירותו במהרה בדרכו למחוץ אותו מתחתיו.

"סלופוק, זהירות!" צעק ריק.

אך לא היה בזה טעם. סלופוק היה איטי מכדי להגיב לאזהרתו של ריק, ולא היה לו סיכוי להציל את עצמו. ריק הנואש זינק לעבר סלופוק, צלל מטה אל הבוץ תחתיו, ודחף את סלופוק מן העץ. הוא הספיק להדוף את עצמו מספיק בכוח כדי שחזהו לא יימחץ מתחת לעץ, אך זה לא היה מספיק.

כאב חד התפשט בגופו של ריק. העץ מחץ את רגליו. ענף גדול נשבר וחדר אל תוך ירכו השמאלית כמו סכין. הכאב היה מעבר למה שריק העז לדמיין אי-פעם, והוא בקושי הצליח לפקוח את עיניו. בתחילה לא הבין למה הגשם הנופל על האדמה נהיה שחור פתאום. רק אז הבין שאלה נקודות שחורות הממלאות את עיניו מהכאב. הוא לא הצליח להתרכז בדבר, הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר. רק כאשר שמע את קולו של ריאן, הבין מה קורה.

"לא הייתי רוצה שזה ייגמר ככה", שמע אותו.

הוא הרגיש משהו מתנתק מגופו. יותר מזה לא הרגיש דבר. הוא לא יודע כמה דקות (או כמה שעות) נשאר שם לזעוק בכאב, אך בסופו של דבר, כאשר רעש פרופלור נשמע מעליו, הוא ידע שניצל.

ריק התעורר על מיטה לבנה בחדר לבן. הוא כבר לא הרגיש שום כאב. למעשה, הוא לא הרגיש דבר. הייתה זו מין תחושה של ריקנות מוזרה שלא מצאה חן בעיניו. הוא הרגיש תשוש כאילו לא ישן ימים רבים, למרות שידע שזה כנראה מה שעשה בימים האחרונים.

הוא לא ידע היכן הוא נמצא או איך הגיע לשם. הוא הניח שההליקופטר הביא אותו לבית-חולים, אך לא ידע היכן בדיוק. הוא ניסה להביט דרך החלון בחדר, אך הים שראה מחלונו לא הסגיר דבר. זו בהחלט לא הייתה ניו-בארק, אבל זו גם לא הייתה אף עיירה אחרת שמוכרת לו. הדבר היחיד שיכול היה לראות הוא שהגשם פסק. ריק הביט סביבו, מחפש מסמכים רפואיים שנושאים את שם המקום או מאפיינים מזהים אחרים כלשהם, אך לשווא.

משלא הצליח להבין היכן הוא נמצא, החליט ריק לקום מהמיטה ולחפש מחוץ לחדר. כשהתרומם לישיבה, הרגיש כאילו הכוח שנדרש ממנו לעשות זאת היה כמו הרמת משקולת במשקל של גופו. הוא הצליח להתיישב על המיטה, ואז ניסה להתרומם לעמידה – אך גופו כשל. הוא נפל לרצפה וספג חבטה חזקה, והכאב התפשט בגופו מחדש. הוא לא הצליח להבין למה הוא לא מצליח לקום. רגלו הימנית תפקדה בסדר גמור, אך הוא לא הצליח לשלוט על השמאלית. רק כשסובב את ראשו להביט בה, ראה מה קרה: רגלו נקטעה. כמה סנטימטרים ממנה עוד נותרו מחוברים לגופו, מין מזכרת קטנה למה שהיה שם פעם, אך הם הסתיימו בתחבושת לבנה.

ריק עוד לא הספיק לעכל זאת, כאשר הדלת נפתחה וג'יימס רץ פנימה. הוא שמע את החבטה ורץ לראות מה קרה.

"ריק!" קרא, "אתה ער!"

ריק ניסה לדבר, אך שום קול לא בקע מפיו. הוא ניסה לקום, אבל כוחותיו לא עמדו בזה.

"הירגע", אמר ג'יימס, "השרירים שלך עדיין חלשים. היית שבעה חודשים בלי הכרה".

שבעה חודשים… איך יכול להיות שעבר זמן רב כל כך? לאחר שהתגבר על ההלם ניסה לדבר שוב, הפעם בקול רם. קולו היה חלש בהרבה משהתכוון, אך המילים יצאו בקול חורק.

"מה קרה לי?"

ג'יימס כרע על הרצפה לצדו.

"מצאנו אותך מתחת לעץ", אמר, "ריאן כבר לא היה שם. הוא הסתלק ו…"

ג'יימס לא סיים את המשפט. נראה שרצה להגיד משהו, אבל עצר את עצמו. זה לא היה הזמן להעמיס על ריק עוד חדשות רעות. אך ריק התעקש.

"מה?" דרש לדעת, "מה הוא עשה?"

"הוא לקח את חגורת הפוכדורים שלך", אמר ג'יימס, "ואת כל הפוקימונים שהיו שם".

הכאב שוב נעלם והפך לריקנות. לאבד את הפוקימונים היה גרוע יותר מלאבד רגל. הם היו החברים שלו, הם היו חלק ממנו. הם היחידים שהיו עמו לאורך כל הדרך, היחידים שסמך עליהם באמת.

"וראיקו…"

ג'יימס הניד בראשו.

"הוא ברח", אמר, "הוא לא הסכים לקבל את צוות רוקט כמאמנים שלו. אם זה מנחם, הוא כנראה לא ישוב לריאן הפעם. הוא ויתר עליו מרצון".

אבל זה לא ניחם את ריק בכלל. הוא חש אפיסת-כוחות כפי שלא חש מעולם, ואיבריו צנחו על רצפת החדר ברפיון מוחלט. אם ראיקו ברח, הכול היה לחינם.