פוקימון; במהירות החושך – פרק 34: לפני הסערה / איידן סוייר

אחרי שחצה את הים בתעופה, ספירו נחת למנוחה קצרה בעיר אוליביין. ריאן ידע שבל נמצאת כעת במרחק הליכה ממנו, ואם רק ירצה, יוכל לראות אותה. אבל לא היה לזה טעם. היא בעצמה אמרה שאין טעם להיפגש רק בשביל להיפרד שוב, ועליו להמשיך את המסע שלו אל רמת אינדיגו. הוא תהה אם ריק כבר חזר הביתה, או אפילו הגיע לאינדיגו. הדרך שלו הייתה קצרה יותר, הוא כנראה כבר מחכה לו, ולריאן אסור להתעכב. אחרי שספירו אכל ונח וחידש את כוחו, הוא לפת את ריאן בטפריו והמריא שוב לאוויר להמשיך את המסע – לא לפני שריאן ביקר בסניף הדואר הקרוב ושלח מכתב אל מנהלת בית הספר בניו-בארק, כהרגלו.

– – – – –

ריק רכב במורד ההר אל העיירה ניו-בארק. הירידה באופניים הייתה מהירה במיוחד ותוך פחות משבוע הוא כבר היה בבית, אך בניגוד לציפיותיו, מזג האוויר לא התחמם ככול שירד דרומה יותר. השמיים כבר לא היו בהירים וחלקים, עננים כבדים החלו להעיב עליהם ורוחות נשבו בדרך חזרה לניו-בארק. הסתיו הגיע לשיאו, וריק שמח שלא נשאר בבלאקת'ורן, שם ודאי יהיה קור אימים בימים הקרובים. הוא רק קיווה שיספיק להגיע לאינדיגו לפני שיתחילו הגשמים ויציפו את הדרכים. הוא פגש את רוס, שעמד במעיל-רוח וערימה של עיתונים בידיו.

"ריק!" קרא רוס וחיבק אותו בגמלוניות, מה שלא היה נוח במיוחד, כי ריק לא הספיק לרדת מהאופניים.

"שלום, רוס. אני רואה שנותנים לך לעבוד שוב".

"כן", הוא אמר בשמחה, "זה בזכות ריאן. המנהלת אמרה לי שאם אני אראה אותו, שאבקש ממנו להפסיק לשלוח לה מכתבים כל הזמן".

רוס באמת נראה מאושר. זו לא הייתה עבודת חלומותיו, אבל זו בהחלט הייתה התקדמות משמעותית.

"אני אגיד לו", חייך ריק, "מה כתוב בעיתון?"

"סערה משתוללת במחוז קנטו. תחנת הכוח בסרוליאן הוצפה והייתה הפסקת חשמל במשך יום שלם, וכעת הסערה בדרך לג'וטו".

"אני מקווה שליגת הפוקימונים לא תושבת".

"כן", חייך רוס חיוך עצוב.

ואז נזכר ריק שבעצם, חלומו של רוס היה לצאת למסע פוקימונים בדיוק כמוהו וכמו ריאן. כעת הם סיימו את מסעם במחוז ג'וטו ועומדים להתחרות בליגת הפוקימונים, והוא נשאר מאחור כמחלק עיתונים. אחותו כבר לא איתו, היא מגשימה את החלום שלה בעיר אחרת. כולם המשיכו בחייהם.

"רוס", שאל ריק בזהירות, "שמעת משהו מאנה?"

"היא התקשרה לפני שבועיים, אבל אין לה כמעט זמן לדבר. היא מתאמנת כל הזמן".

"היא אמרה משהו עליי?"

"שום דבר", ענה רוס.

ריק הגיע הביתה והתכוון לתפוס תנומה קלה בחדרו הישן על מיטתו הנוחה, לפני שימשיך במסע. אך לפני שהספיק להיכנס פנימה, מישהו מוכר יצא מצדי הדרך, נעמד מול הדלת וחסם את דרכו.

"ג'יימס!" אמר ריק, "מה אתה עושה פה?"

"מחכה לך, וגם אני".

בלי שהבין איך היא הגיעה לשם, ג'סי הגיחה מאחוריו. היא הייתה לבושה בשמלה קיצית אדומה פשוטה, בעוד ג'יימס בחר בחולצה ומכנסי ספורט. אף אחד מהם לא לבש משהו שזיהה אותו עם צוות רוקט.

"מה אתם רוצים?"

"באנו הנה כי אנחנו זקוקים לעזרתך", אמר ג'יימס, "אפשר להיכנס פנימה?"

"בפעם האחרונה שנפגשנו, לא הסכמתם לקבל אותי אליכם. מה פתאום אתם צריכים את עזרתי?"

"יכול להיות שהמצב השתנה. כמו שג'יימס אמר, נשמח לדבר אתך על זה במקום שקט יותר".

"בסדר, תיכנסו", אמר ריק, "אבל כדאי לכם שנסיים עם זה לפני שאבא שלי חוזר הביתה".

הם נכנסו פנימה. הבית היה ריק, אביו של ריק עדיין היה בבית הספר ולא צפוי לחזור עד הצהריים. הם נכנסו לחדרם של ריק וריאן ונעלו את הדלת.

"מה העניין?" שאל ריק.

"אז ככה", אמרה ג'סי, "הצלחתי להשיג את ראיקו, אך הוא נמלט ממני. לא לקחנו בחשבון שלשלוט בפוקימון אגדי כמוהו יהיה כל כך קשה. הוא ניסה לברוח ממני ברגע ששחררתי אותו מהפוכדור, אבל הצלחתי איכשהו להחזיר אותו פנימה. אחרי שבוע הוא הצליח להשתחרר בעצמו וניסה לחטוף ממני את הפוכדור. הוא היה הורג אותי אם לא הייתי מוותרת עליו ובורחת".

"נפגשנו שוב בעיר אקרוטיק כדי לברר עוד מידע על חיות הפרא", אמר ג'יימס, "כמו שחשבנו, אי אפשר לגנוב את ראיקו ככה סתם. יש רק שתי דרכים לתפוס אותו: להכניע אותו בקרב, או שהוא יבוא איתך מרצונו".

"אז מה אתם רוצים ממני?" שאל ריק, "אין סיכוי שאני אצליח להכניע את ראיקו בקרב, גם לא עם כל הפוקימונים שלי ביחד".

"אם לא נוכל להכניע אותו בקרב, נצטרך לגרום לו לבוא אתנו מרצונו".

"ואיך בדיוק חשבתם לעשות את זה?"

"כרגע הוא נמצא אצל ריאן", אמרה ג'סי, "אנחנו חושבים שהדרך לגרום לו לבוא אתנו מרצונו, היא לגרום לריאן לתת לך אותו".

"אם ככה הכול בסדר", ריק פלט נחרת צחוק, "מה נראה לכם? ריאן לעולם לא יוותר על ראיקו".

"לא חשבנו שהוא יוותר עליו בקלות. אבל אתה אחיו, ולכן אנחנו צריכים אותך. יש לנו תוכנית".

וג'סי וג'יימס החלו לפרט לריק בדיוק מה חשבו לעשות. כאשר הם הציגו לו את התוכנית, הוא נאלץ להסכים שהוא לא רואה דרך בטוחה יותר להשיג את ראיקו – אך זה לא אומר שעכשיו הם יצליחו, או שהתוכנית בכול זאת לא מסוכנת כשלעצמה.

"ואם נצליח", אמר ריק, "מה יהיה עם ראיקו?"

"מה זאת אומרת? תתן לנו אותו בתמורה להצטרפותך לצוות רוקט".

"אני לא חושב", אמר ריק.

הם הביטו בו בתדהמה.

"מה זאת אומרת?"

"כרגע נתתם לי דרך מושלמת להשיג את ראיקו. אני לא צריך אתכם כדאי לעשות את זה, אני יכול פשוט לגנוב אותו לעצמי", אמר ריק.

"חתיכת…" החלה ג'סי לסנן, אבל ריק קטע אותה.

"אם אתם רוצים שאני אתן לכם אותו, ראיקו שווה הרבה יותר מחברות בצוות רוקט. אני בטוח שאף אחד מכם לא היה צריך לוותר על פוקימון אגדי כדי להצטרף".

"מה אתה רוצה?" שאל ג'יימס.

"אני רוצה שתצרפו אותי לצוות כבר מעכשיו", אמר ריק, "ואני רוצה שתדאגו לכול מה שאני צריך. אל תנטשו אותי שוב מאחור. ואני יודע שגם להיות חבר בצוות רוקט זה לא משחק ילדים, אז תדאגו להכיר לי חברים אחרים בצוות, להדריך אותי כדי שאני אדע בדיוק איך דברים עובדים שם. בתמורה לזה, אני מוכן להבטיח לכם את ראיקו, אם אצליח להשיג אותו. אתם תבצעו את החלק שלכם בעסקה בין אם אצליח ובין אם לא".

ג'סי וג'יימס הביטו זה בזו במבטים שואלים.

– – – – –

המסע לאורך המחוז היה ארוך במיוחד, וריאן נחת לעוד הפסקה קצרה בגולדנרוד. בשמיים החלו לנשב רוחות חזקות שהפריעו לספירו לעוף, עננים גדולים החלו להופיע בשמיים וריאן חשש שהם מתחילים לעוף לתוך סופה. לרגליו התעופפה כרזה מקומטת שבירכו את ראש העיר החדש, לורנס קינג, על נצחונו בבחירות. ריאן לא הבין למה זה לא מרגש אותו כמו שחשב שזה ירגש.

רק כשעזב את העיר על כנפיו של ספירו והביט מטה בעולם ההולך וקטן, הוא הבין. עד שיצא למסע הפוקימונים, ריאן נאלץ להסתפק בלשמוע על מעשי הגבורה של אנשים אחרים, גדולים ומפורסמים. כעת הוא לא היה צריך אותם יותר. הוא אסף לו חוויות משל עצמו בחיים. הוא תפס פוקימון אגדי, נלחם במכוני פוקימונים, ניצח, הפסיד, אהב והתאכזב. החיים שלו היו סיפור גדול בפני עצמו, כמו גם חייהם של כל הקרובים לו. הוא לא צריך עוד להעריץ אדם אחר. הרבה יותר טוב היה לאהוב ולהתרגש ממי שקרוב אליו באמת.

– – – – –

ריק התעורר לשמע דלת נפתחת ונסגרת. הוא כבר היה לבד בחדר והספיק לתפוס תנומה קלה, לא בטוח כמה זמן ישן, אבל כבר הייתה שעת אחרי הצהריים. הוא שמע את אביו מהמהם לעצמו, ונזכר באחת מה עומד לקרות: הוא הצטרף לצוות רוקט. כשיעזוב את ניו-בארק, יעזוב לתמיד. הוא לא יראה עוד את אביו כל עוד ריאן עלול להימצא בעיירה. אם ירצה לראות אותו, ייאלץ להיות זהיר מאוד. זוהי הפעם האחרונה שיוכל לראות אותו ולבלות אתו באמת, כמו אב אמיתי. ריק יצא מחדרו. ג'ק בקושי הבין שריק נמצא בבית, לפני שריק חיבק אותו חזק, ללא מילה. ג'ק השיב לו חיבוק.

"ריק!" אמר, "מה אתה עושה פה?"

"חזרתי מבלאקת'ורן", הוא אמר, "אני אוהב אותך, אבא".

ריק היה שקט מאוד כאשר הכינו יחד ארוחת ערב, ולמרות שג'ק הבחין שמשהו לא בסדר, ריק התחמק מלענות. במקום זאת, הוא תכנן את הימים הקרובים. עד שריאן יחזור לניו-בארק ויהיה עליהם להמשיך במסע לרמת אינדיגו, אין סיבה שלא ינצל את הזמן לבלות זמן עם אביו. אלה יהיו ימים אחרונים שבהם יוכלו לבלות כמו משפחה מאושרת, וריק ירגיש שהוא נפרד מאביו כמו שצריך. לכמה שבועות, או אפילו ימים, הוא יוכל להרגיש כאילו הכול בסדר. דלת הבית נפתחה ועמה משב קריר של רוח. ריק וג'ק הביטו אל הדלת.

"שלום", אמר ריאן, "מה שלומכם?"

באותו ערב, ריק ידע שלמחרת בבוקר הם כבר עומדים לצאת לדרך. לא הייתה לו הזדמנות להיפרד כמו שרצה, אבל הוא לא יכול היה להישאר עוד בניו-בארק. הוא ידע שזה הערב האחרון שנותר לו לבלות עם אביו. ובכול זאת, היה עוד אדם אחד בניו-בארק שריק רצה להיפרד ממנו בפעם האחרונה. הוא יצא מהבית אל הרוח המנשבת והלך לקצה העיירה. שם, בבית שבו לא ביקר עד כה, ראה דרך החלון אישה נמוכה וצהובת-עור צופה בטלוויזיה בעיניים כבויות. ריק ניגש אל פתח הבית בהיסוס ודפק בדלת. כעבור כמה שניות, האישה פתחה לו.

"ערב טוב", אמר, "גרייס נמצאת?"

"גרייס?" שאלה האישה, "אתה לא הילד שאתו היא יצאה למסע הפוקימונים?"

"כן", אמר, "ריק ריילי".

"שמעתי שדרכיכם נפרדו. אבל לצערי היא לא חזרה הביתה מאז. היא המשיכה במסע שלה לבד, ואומרת שהיא לא יכולה לומר לי איפה היא נמצאת עכשיו".

ריק הרכין את ראשו. בפעם האחרונה שראה את גרייס, הוא הטיח בה שהיא גנבת. זה אמנם היה נכון, אבל הוא לא היה רוצה לסיים את ההיכרות שלהם בצורה כזו. היה חשוב לו שתדע את זה.

"תמסרי לה בבקשה…" הוא שקל את מילותיו, "שהכול בסדר. אין לי רגשות טינה אליה".

"למה שלא תתקשר אליה בפוקיפון? דברים כאלה עדיף לומר בעצמך".

כי אני לא מסוגל, חשב ריק. הוא יתקשר אליה, ומה יגיד לה? שהוא לא יכול לדבר אתה יותר לעולם, כי הוא מצטרף לצוות רוקט? מה אם היא תרצה לחדש את הקשר, והוא פשוט יגיד לה שזה בלתי אפשרי? איזו מין סליחה זו תהיה? ומה אם תשאל אותו מה פתאום הוא החליט לסלוח לה עכשיו? איך הוא יוכל לומר לה שהוא מבין אותה פתאום, כי גם הוא גנב מאחיו את הפוקימון היקר לו ביותר?

"אני מעדיף שלא", אמר ריק בסופו של דבר, "אני לא יודע איך היא תקבל את זה. היה לנו ריב דיי נוראי".

"שמעתי על זה", אמרה אמה של גרייס, "זה קרה בעיר גולדנרוד, נכון?"

"כן", ענה ריק.

היא הנידה בראשה. "הזהרתי אותה שלא תתקרב לשם", אמרה, "ידעתי שהקזינו של גולדנרוד יעורר בה את הרצון להמר. היא תמיד הייתה כמו אבא שלה, לוקחת סיכונים מיותרים".

"אבא שלה היה מהמר?" שאל ריק.

"כל שבוע הוא היה יושב עם החברים שלו במרתף, משחק קלפים על אלפי קרדיטים. הוא היה עובד שעות נוספות כל יום רק כדי לבזבז את הכסף בהימורים. כשגרייס הייתה קטנה היא כל כך אהבה להיות איתם, הוא היה מפנק אותה ומושיב אותה על ברכיו, לפעמים מקבלת ממתקים במתנה מהחברים. רק אז היא הרגישה שיש לה אבא".

גרייס מעולם לא סיפרה על כך לריק. לפתע הוא נשטף בפרץ הבנה כלפיה.

"בגלל זה היא כל כך אוהבת להמר?" שאל ריק.

"אני חוששת שכן. התגרשתי ממנו כדי שלא יהפוך את הילדה שלי להיות כמוהו, אבל זה כנראה היה נטוע בה חזק מדי. בכול פעם שהוא היה מרוויח, הוא היה מזמין אותה אליו הביתה לחגיגה. בסופו של דבר היא ראתה אותו רק ברגעי האושר שלו. אלה היו רגעים נדירים, אבל זה מה שהיא זוכרת ממנו".

"אז גרייס למדה ששווה להסתכן", אמר ריק, "בגלל זה היא הולכת עם כל דבר עד הסוף, נכון? כל העניין של זכויות פוקימונים…"

"היא תמיד אהבה פוקימונים. ידעתי שבסופו של דבר היא תעשה משהו שקשור לעזרה להם, ותקדיש להם את כל חייה אם אפשר".

טיפות גשם קטנטנות החלו לרדת משמיים. הטפטוף היה חלש ובקושי הורגש, אבל אמה של גרייס הביטה לשמיים.

"כדאי שתחזור הביתה", אמרה, "הגשם יתחזק".

– – – – –

על גשר גדול בדרך שהובילה מניו-בארק לרמת אינדיגו, הגשם כבר ירד במלוא עוצמתו. לולה, מאמנת שהייתה בדרך לליגת הפוקימונים לאחר שהשיגה שמונה תגים, מצאה מערה שנשארה יבשה יחסית, ורצה להסתתר שם מפני הגשם. היא התכוונה ללכת לישון אחרי היום הארוך, בתקווה שמחר הדרך לא תוצף. כשנכנסה למערה, גילתה שהיא לא לבד. מדורה בערה בה, ושני אנשים התחממו לאורה. זה לא הפתיע אותה שיש בדרך עוד מאמנים שחיפשו מחסה מהגשם, ולכן השתדלה להיות ידידותית.

"שלום", אמרה, "גם אתם בדרך לרמת אינדיגו?"

"בהחלט", ענה הגבר, "אבל כנראה לא מהסיבות שלך".

"מה זאת אומרת?"

"אנחנו כאן כי אנחנו מחפשים מאמני פוקימונים קשוחים וחזקים במיוחד", אמרה האישה, "אם את בדרך לאינדיגו, זה אומר שכבר השגת שמונה תגים של הליגה, נכון?"

התגים אכן היו תלויים על המעיל שלה, ונצצו לאור המדורה.

"כן, אבל אני בדרך לליגת הפוקימונים. אני לא יכולה לסטות מהמסלול שלי עכשיו".

"אל תדאגי, לא תצטרכי להתעכב במיוחד. אנחנו בסך הכול רוצים לעניין אותך במשהו קטן".

"אני מוכנה לשמוע", אמרה לולה.

"מה דעתך להרוויח 1000 קרדיטים בתמורה לקרב פוקימונים?"

"1000 קרדיטים?" שאלה לולה בחשדנות, "אם אתם מציעים סכום כזה, זה בטח קרב שאין לי סיכוי בו".

"זה לא משנה", אמרה האישה, "תקבלי את הסכום בין אם תנצחי או תפסידי. כל מה שאנחנו צריכים זה שתילחמי, ואולי גם תגידי כמה מילים שנבקש ממך".

"ואיפה המלכוד?"

"שום מלכוד. את נלחמת, אנחנו נותנים לך את הכסף".

לולה חשבה מעט על ההצעה. בסופו של דבר שלפה פוכדור.

"אם כך, אני מוכנה".

"לא נגדנו. נגד ילד שיעבור כאן מחר. תצטרכי לחכות לו עד הצהריים, אבל זה ישתלם".